נושא: שרשור לי ולאופק-פרסי ג'קסון

"אני אומר לכם שוב, אני לא דורך בביתו של פרסי ג'קסון" אמרתי לפוסידון "אופק על מה אתה מדבר?" טל שאלה אותי "לא עיניינך" אמרתי לה "אופק תירגע" אמרה לי ארטמיס הוצאתי את הסיכה ונקשתי אליה היא הפכה לחץ וקשת "לידיעתך ארטמיס. החצים האלה יכולים להרוג אלים חץ אחד ואת עם כאבים, גרועים" אמרתי לה וכיוונתי אליה חץ "אופק תירגע" אמר לי דיוניסוס "אני לא ירגע עד שתגידו לי איפה היא!" צעקתי "אופק דיי" אתנה אמרה לי הורדתי את הקשת "אוקיי אמא" יצאתי מהאולימפוס וירדתי למטה "אופק אולי כבר תספר לי על מי אתה מדבר" טל אמרה לי "טוב, את יודעת מה שם המשפחה שלי?" שאלתי "לא, זה חשוב?" היא שאלה "לא, לא משנה" השבתי

''טוב אופק ספר לי, מה שם מפחתך?, על מי אתה מדבר כל הזמן? אני רק רוצה לעזור'' אומר תוך כדי נלך יחדיו בחזרה למחנה החצויים, אביט באופק בדאגה, אך לבסוף אחליט לספר א סודי לאופק ואומר ''יש לי... יש לי אחות, היא.... היא נעלמה כאשר הייתי בת חמש, מצאתי את אמא שלי בוכה כאשר חזרתי מבית הספר היא מלמלה משהו על שהייתה חייבת, ומאז היא השתגעה ולא ראיתי את אחותי, מיקה יותר לעולם''

"את מכירה את אנבת' צ'ייס?" שאלתי אותה "כן ,למה?" טל שאלה "כי היא אחותי" אמרתי "היא נעלמה מהבית שהייתי בן שנה " אמרתי " שהייתי בן חמש יצאתי לחפש אותה, ולפניי 4 שנים מצאתי אותה במנהטן ונתתי לה את הסיכה " אמרתי והוצאתי את הסיכה והתחלתי לבכות "שהייתי בן 11 הגעתי למחנה וסיפרתי לכירון את הסיפור ואמר שהיא נעלמה לפניי 3 שנים" אמרתי "וחיכיתי לה 3 שנים במחנה" סיימתי והמשכתי לבכות

''אבל היא פה.. כלומר היא חזרה אל תדאג'' אמרתי וניחמתי אותו בשקט, ''אתה יודע... בפעם האחרונה שראיתי את מיקה היה לה שיער זהוב ארוך ויפה ועייני ילך, דבר נדיר בפני עצמו,הלוואי וידעתי מה איתה'' בוא נחזור למחנה טוב?

״אבל אולי היא לא פה אני כבר שנה במחנה ולא ראיתי את אנבת׳ פעם אחת״ בכיתי ״ומה אם היא מתה?״
בדרך למחנה ראיתי מישהי מרחוק עם שיער מנצנץ כזה ״ טל, את חושבת שזאת מיקה?״ שאלתי אותה ״אולי לא יודעת״ אמרה המשכתי ללכת ״שמעתי שאתה מאשים אותי בהעלמות של אנבת׳״ אמר קול לידי ״פרסי ג׳קסון״ אמרתי "מה אתה רוצה ממני?"

''זאת לא הייתה אשמתי!'' אמר פרסי בקול מהול בעצב, ''זאת א הייתה אשמתי..'' הוא מלמל, ''אני יודעת'' אמרתי לו בקול מרגיע, ''אבל הוא לא'' אמר פרסי באצבע מאשימה אל אופק, ''זה בסדר אני מאמין'' אמר אופק בחיוך קלוש, ''אבל אני אומרת שזה כן היה באשמתך'' נשמע לפתע קול של בת, שלושתינו הסתובבנו לאחור ושם היא עמדה, אנב'ת היא קרצה אלינו ועמדה שם כאילו לא נעלמה למשך שנה שלמה

"אנבת'!" צעקתי ורצתי אלייה היא חיבקה אותי "כל כך גבעת אופק, היא אמרה היא אמרה הוצאתי את הסיכה "שכחת את זה" חייכתי אלייה היא לקחה את הסיכה מידי דמעות נצצו בעיניה "תודה אופק "איפה היית בשנים האלה?" שאלתי אותה היא נאנחה והתחילה לספר "אני הייתי-" פרסי קטע אותה "ולי את לא אומרת שלום" הוא רטן "שלום" ענתה לו וחזרה לספר...

''נחטפתי על ידי מפלצות שלא זיהיתי, הייתה להם פרווה חומה, ושיניים מעוקלות ארבע רגליים ועיינים כתומות-כחולות, הם כלאו אותי וכבל ואותי לא נתנו לי מים או אוכל למזלי אני חצוייה יכולתי לשרוד כך ואתמול הצלחתי לברח'', ''אבל איך בכל זאת שרדת שנה שלמה'' , אנב'ת חייכה חיוך מסתיר סוד ואמרה ''זה פשוט אני...''

"אני יגיד לכם אחר-כך צריך ללכת לכירון," היא אמרה היא אמרה "טוב אז בואו נלך למחנה" אמרתי להם שהגענו למחנה כירון חיכה שם "אנבת' טוב לראות אותך שוב" הוא אמר"טוב לראות אותך כירון" היא אמרה משכתי בשרוול של החולצה שלה "מה אתה רוצה אופק?" היא שאלה "בואי וגם את טל אחריי" אמרתי והלכתי ליער "תספרי לנו מה היה הסוד" אמרתי

אנב'ת גילגלה עיינים ואמרה ''עם אתם מתעקשים'', ואז היא סדרה את חולצתה ומכנסיה, היא התיישבה וסימנהלנו גם כן, התיישבנו לידה וחיכינו למוצא פיה, עברו כמה דקות עד שהחלה אנב'ת לדבר, הדקות הללו עברו לנו כמו נצח אבל אז פתחה אנב'ת את פיה ''הסוד, הסוד של איך שרדתי ללא מים ואוכל שנה שלמה הוא...''

היא התקרבה אלינו ולחשה "אמא" בהיתי בה בהפתעה "אמא הביאה לי אוכל ומים במשך שנה שלמה שהייתי כלואה" "טו ב אז אני הולך לביתן אתנה את באה?" שאלתי את אנבת' "כן אני באה קדימה בוא" היא אמרה לי הלכנו לביתן אתנה ובירכו אותנו שם בברכה הכל היה מושלם עד ששעמתי פיצוץ טל עמדה בדלת "אנבת' אופק בואו מהר"

הייתי פצועה לגמרי מהפיצוץ מפני שאני הייתי הכי קרובה למקור שלו, על פי פניו של אופק נראה כי הוא התחלחל ממראה הדם הנוטף על כל גופי, אך אמרתי, בקול יציב ככל יכולתי ובהתעלמות מהכאב ''בואו, מישהו החדיר פצצה למחנה'', אופק ואנבקת הלכו מהר לכיוון אליו הצבעתי, ואני התעלפתי מאחור, ובדקותיי האחרונות בהכרה פיללתי שלא ראו אותי וילכו לטפל בפצצה ולא בי.

רצתי לעבר הגבול "פצצה" אמרתי והסתכלתי לעברה בעיניהם פקוחות לרווחה אנבת' הגיעה מאחוריי "אופק מה קרה?" שאלה שהיא הסתכלה דמעות ננצו בעיניה "העץ פצצה" היא אמרה "אולי אני יצליח לעשות משהו" אמרתי והתקרבתי לעבר הפצצה היו שם ארבעה חוטים כל אחד בצבע שונה חומר נפץ ואנטנה חשבתי איך אצליח לנטרל את הפצצה קול אמר בראשי "הפסדתם" והתעלפתי

התעוררתי בדיוק היכן שהתעפתי, החדשות הטובות הן שהייתי שלמה כך
שהפצצה נוטרלה החדשות הרעות היו כאשר יצאתי ראיתי מעגל אנשים,
נכנסתי דרכו וראיתי את אופק מעולף, ''א..ו...פ..ק'' אמרתי בקול חלוש
והתעלפתי היישר לידו כאשר ידי בתוך ידו

החלום שלי היה מוזר אד כחול כמו השמיים הופיע מולי "הפסדתם תודו בזה אופק צ'ייס תודה נגד קרונוס היה לכם סיכוי אבל נגדי לא היה לכם סיכוי" אמר ההד "אתה.. אתה..." גמגמתי ידעתי בידיוק מי הוא "אני אורנוס השמיים ואבי הטיטאנים" הוא אמר "אתה רק הפיון שלי במשק השח הזה אני ינצח" הוא אמר והחלום השתנה עמדתי איפה שהתעלפתי במחנה החצויים אבל שכבתי שם למטה שוכב עם ידי משולבת בידה של טל קבוצה של חניכים הקיפו אותנו כל שאר המחנה היה שומם "זה מה שאתה רוצה" אמר אורנוס "אני יעיר אותך אתה תצטרך להשמיד לבד את הפצצה ולהציל את המחנה" הוא אמר ונעלם פקחתי עיניים והסתכלתי למעלה "מה אתם רוצים צריך להשמיד את הפצצה ואחריי זה לדבר איתך אנבת'" אמרתי וקמתי הפצצה נחה מולי 'אוקיי חשבתי לשבר את האנטנה ולנתק את החוט הכחול' אמרתי ועשיתי זאת עמדתי על רגליי ומשכתי משם את אנבת' "יש לנו על מה לדבר"