נושא: פוקימון - אי המאמנים

אין כינוי
אתה נכנס לחדר החשוך כשליבך פועם בפראות. האיש הגדול נכנס אחריך, ומדליק את האור. האור בהתחלה מסנוור אותך מאוד, אך אט אט עיניך מתרגלות, ולפניך נגלה מראה מוזר. מולך יושב על שרפרף אדם קטן מידות, בשנות הארבעים לחייו לפחות, ועישן סיגר עבה. פניו של האיש הצנום היו חרושות קמטים, ושיערות ראשו המטולטלות היו אפורות לגמרי. הוא ישב רגל על רגל על שרפרף העץ הקטן, שהיה הרהיט היחידי בחדר.
"אתה הוא מאקס בלק?" שואל אותך האיש בקול צרוד מעשן סיגריו.

"כן אני הוא מקס בלאק" אשיב לטיפוס המפוקפק בחשש ואחכה לתשובה

אין כינוי
"יפה יפה מארק בלאק... אני מקווה שהעוזר הנאמן שלי ג'וזף לא הפחיד אותך יותר מדי. יש לו נטייה כזו." אמר האיש והביט בך בעיניין גלוי, סוקר אותך מלמעלה למטה. "אני הוא אלכסנדר מקווין, ואני ידוע כאחד ממנהלי מגדל הקרבות הטובים בעולם." הציג את עצמו האיש. "שמעתי שהשתתפת בהרבה ליגות, לא כך? ויתרה מזאת, אפילו זכית במקום הראשון בתחרות ליגת הוואן. מכובד ביותר. והכל, בזכות הדיטו המצויין שלך. אני מאוד מתעניין בדיטו הזה, ובטקטיקה בה אתה נוהג להשתמש במהלך קרבות. התרשמתי מאוד מהיכולות שלך להפתיע את האוייב, ולהלחם באופן כללי." הוא אמר. "העניין הוא כזה - גם אני, כמו ג'וזף פה ליידי, עומדים להיות מתמודדים בתחרות. אתה מבין, לא רק נערים צעירים כמוך משתתפים בה, אלא גם אנשים מבוגרים כמוני. וכפי שאתה מבין, אני לא חזק כפי שהייתי פעם, ואני צריך בעלי ברית שיעבדו איתי. אתה מסכים להיות בעל ברית שלי?" שאל אותך אלכסנדר, תוך שהוא מחייך חיוך רחב ומזוייף.

ttrrtte
צ'יקוריטה שלך סובב במהירות את העלה הגדול שעל ראשו, וזרם של עלים קטנטנים יצאו ממנו. עלים פילחו את האוויר בשריקה, ופגעו בקנט שגונן על פניו.
"לעזאזל איתך!" הוא צעק בכאב כשהעלים חתכו את חולצתו. "את עוד תשלמי על זה."
התעלמת מדבריו, הסתובבת, והתחלת ללכת בהתעלמות בוטה.
לפתע שמעת את קרוז הספינה מדבר בקול נשי:
"כל המאמנים שימו לב, הספינה עומדת לעגון בנמל הוראס בעוד מספר דקות בודדת. על המאמנים להגיע לפתח היציאה הנמצא בקומה התחתונה תוך חמש דקות, ללא שום ציוד אישי מלבד הפוקימון שלכם. אנא אל תאחרו."


''הגיע לך'' אצעק אל קנט, ואוסיף בלחש ''זה מה שקורה שמתעסקים עם מגדלת'' ואז אלך אל הקומה התחתונה ואתכונן ררדת מהספינה בהתרגשות רבה מאוד

אין כינוי
"יפה יפה מארק בלאק... אני מקווה שהעוזר הנאמן שלי ג'וזף לא הפחיד אותך יותר מדי. יש לו נטייה כזו." אמר האיש והביט בך בעיניין גלוי, סוקר אותך מלמעלה למטה. "אני הוא אלכסנדר מקווין, ואני ידוע כאחד ממנהלי מגדל הקרבות הטובים בעולם." הציג את עצמו האיש. "שמעתי שהשתתפת בהרבה ליגות, לא כך? ויתרה מזאת, אפילו זכית במקום הראשון בתחרות ליגת הוואן. מכובד ביותר. והכל, בזכות הדיטו המצויין שלך. אני מאוד מתעניין בדיטו הזה, ובטקטיקה בה אתה נוהג להשתמש במהלך קרבות. התרשמתי מאוד מהיכולות שלך להפתיע את האוייב, ולהלחם באופן כללי." הוא אמר. "העניין הוא כזה - גם אני, כמו ג'וזף פה ליידי, עומדים להיות מתמודדים בתחרות. אתה מבין, לא רק נערים צעירים כמוך משתתפים בה, אלא גם אנשים מבוגרים כמוני. וכפי שאתה מבין, אני לא חזק כפי שהייתי פעם, ואני צריך בעלי ברית שיעבדו איתי. אתה מסכים להיות בעל ברית שלי?" שאל אותך אלכסנדר, תוך שהוא מחייך חיוך רחב ומזוייף.

"מה זאת אומרת בעלי ברית?" אשאל אותו בכעס "אתה רוצה לקבל את הטקטיקות שלי?!" אנזוף בו אנזוף בו "בשביל 20,000 דולר אני לא אתן לך אותם!" אצא מהחדר ואכין את הפוקדור ביד,למקרה יש לו שומרי ראש או משהו..

ttrrtte
את מתחילה לרדת אט אט אל הקומה התחתונה, יורדת עוד ועוד במדרגות כשצ'יקוריטה צמודה לרגלייך. תוך דקה בודדת, את מגיעה לקומה התחתונה, שם המתינו בהמולה אדירה עשרות המאמנים שהגיעו גם הם. עוד טרם יצא לך ליצור קשרים עם מי מהאנשים שמולך, אך בהחלט הצלחת לזהות את חלקם, שכן אך ורק אנשים מפורסמים ומוכשרים כמוך התקבלו לתחרות הזאת. המאמנים השונים היו בכל הגילאים, מחמש עשרה, ועד גילאים מופלגים כמו חמישים ואפילו שישים. לא ציפית שיהיו מאמנים בגילאים כה מבוגרים, והופתעת לגלות שאת אחת מהמאמנים הצעירים ביותר, אם לא הצעירה מכולם.
כולם המתינו בהתרגשות, ולפתע, הדלת נפתחה, ועדר המאמנים החל לצאת מהספינה ולרדת לנמל. הבטת לימינך, וראית את קנט מביט בך בזעם תוך שהוא יורד במדרגות אל הרציף. המשכת לרדת, תוך הבנה ברור שהוא לא יישכח לך כל כך מהר את מה שקרה.
"גבירותיי ורבותיי, בואו התקרבו לכאן!" שמעת קול חזק מודיע. הבת אל הכיוון ממנו נשמע הקול, וראית במה קטנה, עליה עמד איש מבוגר בחליפת שלושה חלקים מבוגרת וחסרת אופנתיות לחלוטין. האיש היה שמנמן ונמוך, ושפם עבה היה תבוע על פרצופו הבשרני והאדום.
התקרבת אל הבמה, ואט אט התאספו כל המאמנים השונים המשתתפים בתחרות. אבל הבחנת המשהו מוזר ביותר... לא היו מאה אנשים שירדו מהספינה, אלא הרבה יותר. לפחות פי שניים, חשבת לעצמך. לאחר שכולם ירדו מהספינה, החל האיש לנהום.
"גבירותיי ורבותיי, למי שעוד לא יודע - אני הוא פראנק בוי, מנהל המשחק שלכם. עוד מספר דקות אני אסביר לכם את חוקי המשחק בבירור מוחלט, אך לפני זה, כפי שאולי חדי העין מבינכם שמו לב, יש כאן יותר ממאה מאמנים. למעשה, יש פה בדיוק מאתיים. לפי חוקי המשחק, רק מאה אמורים להיות על האי, ואכן כך יהיה." חיוך שמנוני ורחב נמתח על פרצופו של פראנק. "ברגע זה, על כל אחד ממכם לפנות אל האדם הקרוב ביותר הנמצא לידכם, ולנהל איתו קרב פוקימונים. מי שיפסיד - ייאלץ לעלות לספינה שוב, ולחזור הבייתה. שיהיה לכולכם קרב נעים." הכריז.
לפתע, עשרות אורות אדומים הופיעו מכל עבר, ופוקימונים שונים ומשונים נחתו על רצפת הבטון. עשרות קרבות התחילו להתנהל בו זמנית, ומתקפות נשלחו לכל עבר. המקום נראה כמו שדה מלחמה.
לפתע, אישה מבוגרת כבת ארבעים בערך ניגשה אלייך, ופוקדור בידה. היא לא אמרה דבר, אך ידעת היטב מה היא רוצה. שיערה היה מטולטל לגמרי, וצבוע בבלונד בוהק. היא הייתה שמנמנה, ולבשה שמלה לבנה שלדעתך לא החמיאה לה.

---
חח יאו חפרתי הפעם (;

אין כינוי
"חכה ילד!" קרא האיש לפני שהספקת לצאת מהחדר.
עצרת במקומך. לא ידעת אם מפחד או מעניין.
"לא בדיטו שלך ולא בטקטיקות שלך אני מעוניין. אני מעוניין בך. אני לא מתכוון לקנות ממך כלום, אלא רק שנעזור אחד לשני להגיע כמה שיותר גבוה במשחק. אם תסתובב איתי, אני אגן עליך כאשר מאמן כלשהו יתקוף אותך, וכך גם אתה תגן עליי. המשחק הזה, אם לא ידעת, הוא משחק חסר רחמים. אין כזה דבר חוקים של קרבות אחד על אחד. זה לא קיים. כלומר, לכל מאמן מותר להשתמש בפוקימון אחד בלבד, אבל מה קורה אם תוקפים אותך שלושה אנשים ואתה לבד? אז הקרב יהיה אחד מול שלושה..." הסביר לך אלכסנדר. "אתה מבין מה שאני אומר? הסיכוי שלך לשרוד כשאתה הולך בחבורה הוא הרבה יותר גדול מאשר לבד."

אין כינוי
"חכה ילד!" קרא האיש לפני שהספקת לצאת מהחדר.
עצרת במקומך. לא ידעת אם מפחד או מעניין.
"לא בדיטו שלך ולא בטקטיקות שלך אני מעוניין. אני מעוניין בך. אני לא מתכוון לקנות ממך כלום, אלא רק שנעזור אחד לשני להגיע כמה שיותר גבוה במשחק. אם תסתובב איתי, אני אגן עליך כאשר מאמן כלשהו יתקוף אותך, וכך גם אתה תגן עליי. המשחק הזה, אם לא ידעת, הוא משחק חסר רחמים. אין כזה דבר חוקים של קרבות אחד על אחד. זה לא קיים. כלומר, לכל מאמן מותר להשתמש בפוקימון אחד בלבד, אבל מה קורה אם תוקפים אותך שלושה אנשים ואתה לבד? אז הקרב יהיה אחד מול שלושה..." הסביר לך אלכסנדר. "אתה מבין מה שאני אומר? הסיכוי שלך לשרוד כשאתה הולך בחבורה הוא הרבה יותר גדול מאשר לבד."

"אני יודע!" אנזוף בו
"אבל אני עוד לא יכול לבטוח בך,אני לא אבטח בכלל בנאדם שמציע לי שנהיה חבורה ואז אנקום בי באליפות" "אני מסרב להצעה" אודיע ואלך משם (אל תיתקע אותי שם עוד זמן..)
-------
אני יכול לפגוש אחד מהשחקנים האחרים?

[QUOTE=Lanvin;1260548]ttrrtte
את מתחילה לרדת אט אט אל הקומה התחתונה, יורדת עוד ועוד במדרגות כשצ'יקוריטה צמודה לרגלייך. תוך דקה בודדת, את מגיעה לקומה התחתונה, שם המתינו בהמולה אדירה עשרות המאמנים שהגיעו גם הם. עוד טרם יצא לך ליצור קשרים עם מי מהאנשים שמולך, אך בהחלט הצלחת לזהות את חלקם, שכן אך ורק אנשים מפורסמים ומוכשרים כמוך התקבלו לתחרות הזאת. המאמנים השונים היו בכל הגילאים, מחמש עשרה, ועד גילאים מופלגים כמו חמישים ואפילו שישים. לא ציפית שיהיו מאמנים בגילאים כה מבוגרים, והופתעת לגלות שאת אחת מהמאמנים הצעירים ביותר, אם לא הצעירה מכולם.
כולם המתינו בהתרגשות, ולפתע, הדלת נפתחה, ועדר המאמנים החל לצאת מהספינה ולרדת לנמל. הבטת לימינך, וראית את קנט מביט בך בזעם תוך שהוא יורד במדרגות אל הרציף. המשכת לרדת, תוך הבנה ברור שהוא לא יישכח לך כל כך מהר את מה שקרה.
"גבירותיי ורבותיי, בואו התקרבו לכאן!" שמעת קול חזק מודיע. הבת אל הכיוון ממנו נשמע הקול, וראית במה קטנה, עליה עמד איש מבוגר בחליפת שלושה חלקים מבוגרת וחסרת אופנתיות לחלוטין. האיש היה שמנמן ונמוך, ושפם עבה היה תבוע על פרצופו הבשרני והאדום.
התקרבת אל הבמה, ואט אט התאספו כל המאמנים השונים המשתתפים בתחרות. אבל הבחנת המשהו מוזר ביותר... לא היו מאה אנשים שירדו מהספינה, אלא הרבה יותר. לפחות פי שניים, חשבת לעצמך. לאחר שכולם ירדו מהספינה, החל האיש לנהום.
"גבירותיי ורבותיי, למי שעוד לא יודע - אני הוא פראנק בוי, מנהל המשחק שלכם. עוד מספר דקות אני אסביר לכם את חוקי המשחק בבירור מוחלט, אך לפני זה, כפי שאולי חדי העין מבינכם שמו לב, יש כאן יותר ממאה מאמנים. למעשה, יש פה בדיוק מאתיים. לפי חוקי המשחק, רק מאה אמורים להיות על האי, ואכן כך יהיה." חיוך שמנוני ורחב נמתח על פרצופו של פראנק. "ברגע זה, על כל אחד ממכם לפנות אל האדם הקרוב ביותר הנמצא לידכם, ולנהל איתו קרב פוקימונים. מי שיפסיד - ייאלץ לעלות לספינה שוב, ולחזור הבייתה. שיהיה לכולכם קרב נעים." הכריז.
לפתע, עשרות אורות אדומים הופיעו מכל עבר, ופוקימונים שונים ומשונים נחתו על רצפת הבטון. עשרות קרבות התחילו להתנהל בו זמנית, ומתקפות נשלחו לכל עבר. המקום נראה כמו שדה מלחמה.
לפתע, אישה מבוגרת כבת ארבעים בערך ניגשה אלייך, ופוקדור בידה. היא לא אמרה דבר, אך ידעת היטב מה היא רוצה. שיערה היה מטולטל לגמרי, וצבוע בבלונד בוהק. היא הייתה שמנמנה, ולבשה שמלה לבנה שלדעתך לא החמיאה לה.

---
חח יאו חפרתי הפעם (;


אוי מיי גד... לא הגזמתה!!!!
___________________________

''שלום גברתי, בואי נתחיל בקרב'' אומר לה בקידה ובנימוס קלים, אני אומר צ'יקוריטה ''צ'יקוריטה תשתמשי בניחוח מתוק ואז באבקת רעל ואז עלי תער על איזה פוקימון שהיא תוציא!'' אומר ואחכה במתח פוקימון שתויא האישבה

אין כינוי
אתה דוחף את דלת המתכת הכבדה, ויוצא בלי שום כוונה לאפשר לאלכסנדר לערער על ההחלטה שלך.
"אתה עוד תצטער על הסירוב הזה!" קורא מאחוריך האיש הזקן. "אלכסנד מקווין הוא לא מישהו שאומרים לו לא!" הוא קורא, וקולו מהדהד בחלל.
את בורח משם, חוזר על עקבותיך.
לפתע שמעת את כרוז הספינה מדבר בקול נשי:
"כל המאמנים שימו לב, הספינה עומדת לעגון בנמל הוראס בעוד מספר דקות בודדת. על המאמנים להגיע לפתח היציאה הנמצא בקומה התחתונה תוך חמש דקות, ללא שום ציוד אישי מלבד הפוקימון שלכם. אנא אל תאחרו."
-----
לא תיכננתי להשאיר אותך שם עוד הרבה, אבל טוב שאמרת כי לפעמים אני מה זה נסחף עם הסיטואציה חח... ולא, אני לא חושב שתיהיה אפשרות לפגוש שחקנים אחרים, כי פשוט זה קצת יתקע את המשחק אני חושב. תכלס אני פשוט לא אדע איך להתמודד עם זה. בכל אופן, אולי תאורטית כן, אבל הם לא ישחקו בעצמם, אני אשחק אותם.

ttrrtte
האישה חייכה בתגובה לקידת הנימוס שלך. "יקירתי," היא אמרה לך בקול חביב אך החלטי. "זה לא מקום לנימוסים. זה משחק של חיים או מוות. את עוד תלמדי את זה. גם אם לא בדרך הקלה, אז בדרך הקשה. צא דודו!" היא קראה, וזרקה את הפוקדור לאוויר.
הפוקדור נפתח, ואור הדום ובוהק נחת על הרצפה. האור נעלם, ועל הרצפה עמד פוקימון גדול משחשבת שיהיה. הפוקימון היה מוזר ביותר, ולשי הראשים המחוברים לראשו היה מקורים ארוכים ומחודדים למראה. היה לה יתרון סוג מובהק, ידעת זאת היטב.
אך ברגע שדודו עמד על הרצפה, צ'יקוריטה מיד החלה לפעול על פי פקודותייך. גל של אבקה ורדרדה ניתז מהעלה של ראשה, והגיע הישר לכיוונו של דודו. הניחוק המתוק הפעיל מיד את השפעתו, ושני רשיו של דודו נראו מהופנטים בעונג.
"דודו, תזוז מיד! מתקפת ניקור!" קראה האישה.
דודו ניסה לזוז, אך לא הצליח, ולפתע האבקה שיצאה מכיוונו של צ'יקוריטה התחלפה מורוד לסגול חזק. הפעם זה אבקת רעל, ידעת.
האבקה הסגולה כמעט ונגעה בדודו, אך בדיוק לפני שהגיעה לאפו, דודו זז ממקומו, והחל לרוץ במהירות אדירה אל הצ'יקוריטה שלך שעמדה במקומה.
-----
תגידי רק פקודה למתקפה אחת או שתיים כל פעם, כי אחרת זה ממש קשה חחח...

ttrrtte
האישה חייכה בתגובה לקידת הנימוס שלך. "יקירתי," היא אמרה לך בקול חביב אך החלטי. "זה לא מקום לנימוסים. זה משחק של חיים או מוות. את עוד תלמדי את זה. גם אם לא בדרך הקלה, אז בדרך הקשה. צא דודו!" היא קראה, וזרקה את הפוקדור לאוויר.
הפוקדור נפתח, ואור הדום ובוהק נחת על הרצפה. האור נעלם, ועל הרצפה עמד פוקימון גדול משחשבת שיהיה. הפוקימון היה מוזר ביותר, ולשי הראשים המחוברים לראשו היה מקורים ארוכים ומחודדים למראה. היה לה יתרון סוג מובהק, ידעת זאת היטב.
אך ברגע שדודו עמד על הרצפה, צ'יקוריטה מיד החלה לפעול על פי פקודותייך. גל של אבקה ורדרדה ניתז מהעלה של ראשה, והגיע הישר לכיוונו של דודו. הניחוק המתוק הפעיל מיד את השפעתו, ושני רשיו של דודו נראו מהופנטים בעונג.
"דודו, תזוז מיד! מתקפת ניקור!" קראה האישה.
דודו ניסה לזוז, אך לא הצליח, ולפתע האבקה שיצאה מכיוונו של צ'יקוריטה התחלפה מורוד לסגול חזק. הפעם זה אבקת רעל, ידעת.
האבקה הסגולה כמעט ונגעה בדודו, אך בדיוק לפני שהגיעה לאפו, דודו זז ממקומו, והחל לרוץ במהירות אדירה אל הצ'יקוריטה שלך שעמדה במקומה.

טוב
______________________________________
''קדימה צ'יקוריטה את לא צריכה לדאוג, את טובה יותר מהדודו הזה'' אומר לה בקול מעודד, ואז אומר לה שוב במעט מתח ''צ'יקוריטה תשתמשי במראה כדי שהמתקפה לא תפגע בך ואז אבקת רעל בכל הכוח!''

אין כינוי
אתה דוחף את דלת המתכת הכבדה, ויוצא בלי שום כוונה לאפשר לאלכסנדר לערער על ההחלטה שלך.
"אתה עוד תצטער על הסירוב הזה!" קורא מאחוריך האיש הזקן. "אלכסנד מקווין הוא לא מישהו שאומרים לו לא!" הוא קורא, וקולו מהדהד בחלל.
את בורח משם, חוזר על עקבותיך.
לפתע שמעת את כרוז הספינה מדבר בקול נשי:
"כל המאמנים שימו לב, הספינה עומדת לעגון בנמל הוראס בעוד מספר דקות בודדת. על המאמנים להגיע לפתח היציאה הנמצא בקומה התחתונה תוך חמש דקות, ללא שום ציוד אישי מלבד הפוקימון שלכם. אנא אל תאחרו."
-----
לא תיכננתי להשאיר אותך שם עוד הרבה, אבל טוב שאמרת כי לפעמים אני מה זה נסחף עם הסיטואציה חח... ולא, אני לא חושב שתיהיה אפשרות לפגוש שחקנים אחרים, כי פשוט זה קצת יתקע את המשחק אני חושב. תכלס אני פשוט לא אדע איך להתמודד עם זה. בכל אופן, אולי תאורטית כן, אבל הם לא ישחקו בעצמם, אני אשחק אותם.

"או יופי,ביזבזתי את כל הזמן הזה עם האיש הזקן והמעצבן.." אמלמל לעצמי
"לפחות נשאר לי מעט זמן להתארגן" אכניס את הפמה והפוקדורים לתיק,את דיטו כבר אזניק שיצא ואחכה בנחת להמתין שהספינה תגיע לחוף בזמן שאני מסתכל על הים היפה
---------
אבל בשלב מסויים נהיה חיבים להיפגש..

שם+שם משפחה: אנדי רייס
גיל(15-20): 17
מראה: בלונדיני עיינים כחולות וירוקות לובש ג'קט אדום של שומרים.
רקע: אנדי הוא שומר פוקימונים (pokemon ranger) מצטיין.
בעברו הוא הציל פוקימונים רבים וגם אנשים חשובים.
יש לו קשרים אם כל העולם מפני שכולם מכירים אותו והוא את כולם.
לפני שהוא נהיה שומר הוא היה ילד רגיל, ללא שום חלום.
אבל הכל השתנה לאחר שסינדקוויל קטן הציל אותו.
חבורה של בלספרוטים אכזריים התחילו להציק לאנדי כל פעם שהוא נכנס לגינה ליד היער.
הבלספרוטים הצליפו בו והיו לו צלקות רבות.
יום אחד סינדקוויל קטן ראה איך הוא סובל והחליט לעזור לאנדי.
לאחר המקרה שסינדקוויל הציל אותו החליט אנדי להיות שומר פוקימונים על שם שסינדקוויל שמר עליו.
חפצים (לא לגעת): מפה, חמישה פוקדורים.
פוקימון התחלתי: סינדקוויל.

ttrrtte
שניה בודדת לפני שמקורו של פוקימון הציפור פגעה בך, הילה בוהקת הופיעה סביב גופו של פוקימון העשב שלך. המקור פגע בהילה, והראשים של הדודו נהדפו לאחור. פוקימון הציפור מעד לאחור, וצ'יקוריטה ניצלה את ההזדמנות ושלחה מהעלה שעל ראשה אבקה סגלגלה. החומר הסגלגל שט בעננה הישר לראשים של הדודו, וידעת בבירור שהאבקה הגיעה ליעדה.
"אוי לא!" קראה האישה שמולך. "דודו, נסה לתקוף את הצ'יקוריטה הזאת במתקפה מהירה!" היא פקדה.
דודו ניער את ראשו, ולמרות שהיה מורעל ותנועותיו חלשות, הוא טס אל הפוקימון שלך במהירות אדירה, ולפני שהספקת אפילו להגיב, הוא דחף את צ'יקוריטה בעוצמה. צ'יקוריטה עפה לאחור, ונחתה בחבטה על הרצפה. המכה הייתה קשה, אך צ'יקוריטה נעמדה במהירות על שני רגליה הרועדות.

אין כינוי
אתה ממתין על הסיפון, ורואה שהאוניה הגדולה עוגנת בנמל, ידעת שזה הזמן לרדת ממנה. אתה מתחיל לרדת אט אט אל הקומה התחתונה, יורד עוד ועוד במדרגות כשדיטו צמוד לרגליך והתיק הקטן על גבך. תוך דקה בודדת, אתה מגיע לקומה התחתונה, שם המתינו בהמולה אדירה עשרות המאמנים שהגיעו גם הם. עוד טרם יצא לך ליצור קשרים עם מי מהאנשים שמולך, אך בהחלט הצלחת לזהות את חלקם, שכן אך ורק אנשים מפורסמים ומוכשרים כמוך התקבלו לתחרות הזאת. המאמנים השונים היו בכל הגילאים, מחמש עשרה, ועד גילאים מופלגים כמו חמישים ואפילו שישים. לא ציפית שיהיו מאמנים בגילאים כה מבוגרים, והופתעת לגלות שאתה אחד המאמנים הצעירים ביותר.
כולם המתינו בהתרגשות, ולפתע, הדלת נפתחה, ועדר המאמנים החל לצאת מהספינה ולרדת לנמל. הבטת לימינך, וראית את אלכסנדר מקווין הזקן מביט בך בזעם תוך שהוא יורד במדרגות אל הרציף. העוזר שלו ג'וזף עמד לידו, לא זז אפילו מטר מגבו. המשכת לרדת, תוך הבנה ברור שהוא לא יישכח לך כל כך מהר את מה שקרה.
"גבירותיי ורבותיי, בואו התקרבו לכאן!" שמעת קול חזק מודיע. הבטת אל הכיוון ממנו נשמע הקול, וראית במה קטנה, עליה עמד איש מבוגר בחליפת שלושה חלקים מבוגרת וחסרת אופנתיות לחלוטין. האיש היה שמנמן ונמוך, ושפם עבה היה תבוע על פרצופו הבשרני והאדום.
התקרבת אל הבמה, ואט אט התאספו כל המאמנים השונים המשתתפים בתחרות. אבל הבחנת המשהו מוזר ביותר... לא היו מאה אנשים שירדו מהספינה, אלא הרבה יותר. לפחות פי שניים, חשבת לעצמך. לאחר שכולם ירדו מהספינה, החל האיש לנהום.
"גבירותיי ורבותיי, למי שעוד לא יודע - אני הוא פראנק בוי, מנהל המשחק שלכם. עוד מספר דקות אני אסביר לכם את חוקי המשחק בבירור מוחלט, אך לפני זה, כפי שאולי חדי העין מבינכם שמו לב, יש כאן יותר ממאה מאמנים. למעשה, יש פה בדיוק מאתיים. לפי חוקי המשחק, רק מאה אמורים להיות על האי, ואכן כך יהיה." חיוך שמנוני ורחב נמתח על פרצופו של פראנק. "ברגע זה, על כל אחד ממכם לפנות אל האדם הקרוב ביותר הנמצא לידכם, ולנהל איתו קרב פוקימונים. מי שיפסיד - ייאלץ לעלות לספינה שוב, ולחזור הבייתה. שיהיה לכולכם קרב נעים." הכריז.
לפתע, עשרות אורות אדומים הופיעו מכל עבר, ופוקימונים שונים ומשונים נחתו על רצפת הבטון. עשרות קרבות התחילו להתנהל בו זמנית, ומתקפות נשלחו לכל עבר. המקום נראה כמו שדה מלחמה.
לפתע, בחור ששיערת כי גילו סובב סביב עשרים וחמש, שמנמן ומקריח, נעמד מולך. על פרצופו העגול היו מונחים משקפיים מרובעים ועבים, ובידו היה מונח פוקדור. "אתה... מעוניין להילחם?" שאל האיש בקול חסר ביטחון.

quilavaxd
מצטרער, כרגע אין מקום, וגם יש אנשים שביקשו לפניך בהודעה פרטית... סורי בינתיים זה לא. אבל אם יתפנה עוד מקום אני אשלח לך הודעה פרטית (:

אין כינוי
אתה ממתין על הסיפון, ורואה שהאוניה הגדולה עוגנת בנמל, ידעת שזה הזמן לרדת ממנה. אתה מתחיל לרדת אט אט אל הקומה התחתונה, יורד עוד ועוד במדרגות כשדיטו צמוד לרגליך והתיק הקטן על גבך. תוך דקה בודדת, אתה מגיע לקומה התחתונה, שם המתינו בהמולה אדירה עשרות המאמנים שהגיעו גם הם. עוד טרם יצא לך ליצור קשרים עם מי מהאנשים שמולך, אך בהחלט הצלחת לזהות את חלקם, שכן אך ורק אנשים מפורסמים ומוכשרים כמוך התקבלו לתחרות הזאת. המאמנים השונים היו בכל הגילאים, מחמש עשרה, ועד גילאים מופלגים כמו חמישים ואפילו שישים. לא ציפית שיהיו מאמנים בגילאים כה מבוגרים, והופתעת לגלות שאתה אחד המאמנים הצעירים ביותר.
כולם המתינו בהתרגשות, ולפתע, הדלת נפתחה, ועדר המאמנים החל לצאת מהספינה ולרדת לנמל. הבטת לימינך, וראית את אלכסנדר מקווין הזקן מביט בך בזעם תוך שהוא יורד במדרגות אל הרציף. העוזר שלו ג'וזף עמד לידו, לא זז אפילו מטר מגבו. המשכת לרדת, תוך הבנה ברור שהוא לא יישכח לך כל כך מהר את מה שקרה.
"גבירותיי ורבותיי, בואו התקרבו לכאן!" שמעת קול חזק מודיע. הבטת אל הכיוון ממנו נשמע הקול, וראית במה קטנה, עליה עמד איש מבוגר בחליפת שלושה חלקים מבוגרת וחסרת אופנתיות לחלוטין. האיש היה שמנמן ונמוך, ושפם עבה היה תבוע על פרצופו הבשרני והאדום.
התקרבת אל הבמה, ואט אט התאספו כל המאמנים השונים המשתתפים בתחרות. אבל הבחנת המשהו מוזר ביותר... לא היו מאה אנשים שירדו מהספינה, אלא הרבה יותר. לפחות פי שניים, חשבת לעצמך. לאחר שכולם ירדו מהספינה, החל האיש לנהום.
"גבירותיי ורבותיי, למי שעוד לא יודע - אני הוא פראנק בוי, מנהל המשחק שלכם. עוד מספר דקות אני אסביר לכם את חוקי המשחק בבירור מוחלט, אך לפני זה, כפי שאולי חדי העין מבינכם שמו לב, יש כאן יותר ממאה מאמנים. למעשה, יש פה בדיוק מאתיים. לפי חוקי המשחק, רק מאה אמורים להיות על האי, ואכן כך יהיה." חיוך שמנוני ורחב נמתח על פרצופו של פראנק. "ברגע זה, על כל אחד ממכם לפנות אל האדם הקרוב ביותר הנמצא לידכם, ולנהל איתו קרב פוקימונים. מי שיפסיד - ייאלץ לעלות לספינה שוב, ולחזור הבייתה. שיהיה לכולכם קרב נעים." הכריז.
לפתע, עשרות אורות אדומים הופיעו מכל עבר, ופוקימונים שונים ומשונים נחתו על רצפת הבטון. עשרות קרבות התחילו להתנהל בו זמנית, ומתקפות נשלחו לכל עבר. המקום נראה כמו שדה מלחמה.
לפתע, בחור ששיערת כי גילו סובב סביב עשרים וחמש, שמנמן ומקריח, נעמד מולך. על פרצופו העגול היו מונחים משקפיים מרובעים ועבים, ובידו היה מונח פוקדור. "אתה... מעוניין להילחם?" שאל האיש בקול חסר ביטחון.

"כן"
"אך לפי דעתי כדאי לך לוותר כבר עכשיו" אומר לו
תראה,יש פה פוקימונים בכל מקום בעצם דיטו שלי יכול להפוך ל200 פוקימונים (אומנם לא כולם שונים אבל עדין) "טוב אז בוא נתחיל!" אומרלו בביטחון "צא דיטו!" אצעק "עכשיו תהפוך ל(אני לא יודע איזה פוקימונים יש שם אז הכי חזק שם)"

אין כינוי
מהלך טוב (;
--------------
"אם נראה לך שנתקלת במאמן שקל להתמודד איתו, אז אתה ממש טועה בחורצ'יק." אומר לך האיש הממושקף. "אני מאמן פוקימוני המעופף החזק ביותר בכל מחוז הג'וטו, כך שלהתמודד איתי יהיה לך בעייה קשה..." הוא מודיע לך, עיניו נראות פתאום הרבה יותר מאיימות. "צא ווינגל!" קורא המאמן.
הפוקדור נפתח, ופוקימון מעופף קטן ומהירף מתחל לרחף באוויר מעליכם. הוא עף סביבכם, וממקורו הצהוב נשמעת קריאת קרב.
"ווינגל, היה מוכן." הוא אומר לפוקימון שלו.

בעוד פוקימון השחף חג בשמיים, אתה בוחן את הסביבה שלך בקפידה, ומנסה לראות איזה מבין הפוקימונים הכי מוצא חן בעיניך מבין כולם, והכי יהיה יעיל מול הווינגל שמולך. אתה רואה מעט מאוד פוקימונים שבאמת יכולים לעזור אך בהחלט מצאת כמה אפשריות יעילות. מבינהם היה סוואבלו פוקימון הענן, אקזקיוט פוקימון הביצה, פוליווג פוקימון הראשן, וג'ולטיק פוקימון עכביש החשמל. ההתלבטות הייתה קשה, אך היית חייב לבחור.