[QUOTE=Lanvin;1261390]ttrrtte
זרם המאמנים מתחיל להתפזר. חלקם כה מיהרו להכנס ולצלול אל תוך היער, עד שנעלמו כליל או נראו כמו נמצלים קטנות באופק. התחלת ללכת בעצמך, מודעת לגמרי לעובדה שמעכשיו - זה רק את וצ'יקוריטה, והפוקימונים האחרים שתתפסי. מעתה, כל צעד קטן שתעשי, יתועד במצלמות, וכל העולם יצפה בך.
נכנסת אל היער יותר ויותר. עצי הבראש הענקיים התרבו, וכך גם השיחים. השביל עליו הלכת היה עשוי לבנים אפורות וגדולות, והיה טבוע באדמה ביציבות. נראה הי כאילו הוא מונח כאן זמן רב, כיוון שעשבים קטנים צצו בין חריצי האבנים. ככל שהמשכת ללכת עליו, כך התרבו העצים, ונותרת לבדך. לא יכולת לראות עוד איש.
לפתע, שמעת קול קטן בוקע מאחוריך. זה היה קול מעט מאיים, כמו נהמה חזקה. פעימות ליבך דפקו בחוזקה - לא ידעת אם מהתרגשות או מפחד.
אבהל מעט אך מיד ארגע ואזכור שפוקימונים יכולים לחוש בפחד, אנשום נשימה עמוקה ואחשוב ''זה הרגע שלי, הרגע שלי בהתחלת המשחק' אסתובב בציפייה ואראה את הפוקימון אשר השמיע את הנמייה ורק אחשוב לעצמי בליבי ''רק לא קנט ופוצ'יאינה רק לא קנט ופוצ'יאינה.....''