נשאלתי על ידי אלון (צמ"ח) שאלה, שאולי הייתה קשורה גם לשאלה של אוהד.
מאוד אהבתי את השאלה, לכן ביקשתי ממנו אישור לפרסם אותה כאן, הנה השאלה:
(אני רק רוצה להדגיש שאני עונה את התשובה הספציפית שלי, אבל יש סיבה לכך שאני לא נועל נושאים אחרי שאני עונה עליהם. מותר ורצוי שגם אתם תביעו את דעתכם, במיוחד אם אתם לא מסכימים איתי)פורסם במקור על ידי Alon :P_hanpy
תשובה:
נכנסת לנושא שבו תלוי הכיוון ממנו רואים את הדברים.
התורה (והתנ"ך) מלאה בתוכחות כנגד גאווה (כן, ככה זה נקרא), בין תוכחות סמויות בין גלויות, אבל מקור שיוצא ממנו משהו הלכתי לא קיים.
צריך טיפה רקע בשביל נושא שכזה.
ברור לנו (גם מצד היהדות) שאנשים צריכים להיות אנשים טובים, עם מידות טובות כדי להתנהל בדרך הנכון לעבודת ה' (לפחות בתיאוריה זה ברור, לא תמיד רואים את זה), אבל כל אלו כלולים בתוך ציווי רעיוני בסיסי "ועשית היישר והטוב בעייני ה'", לא ממש מפורט.
הדעה הרווחת היא שהתורה והמצוות בעצמן גורמות לאדם להיות טוב יותר, וזה נכון, אבל יש גם גישה שנקראת "שיטת המוסר".
גישת המוסר אומרת שיש צורך לא רק ללמוד תורה כל היום בעיון, אפילו שזה חשוב מאוד, אלא גם להקדיש חלק מהזמן ללימוד תורה בשביל ללמוד מוסר (איך ראוי להתנהג ואיך לעשות את זה, ושיטות להימנעות ממצוות) ובשביל ליישם את מה שקוראים (לעשות חשבון נפש כדי למצוא מה עשית לא בסדר, ותירגול של התנהגות נכונה).
כשאומרים "צד הלכתי", מתכוונים לחלק המעשי הפרקטי שנובע מהמצווה. זאת גם משמעות ומקור הביטוי "למאי נפקא מינה" מה יוצא מזה, למה חשוב ההבדל הקטנטן שהבאת או המילה המיותרת שנכנסה או זה שהסיבה שונה, חייב להיות לזה משהו מעשי- ניתן למדידה שאפשר להוציא מזה.
מתוך כך לפעמים יוצא (שלא בצדק) הרעיון, שכל דבר שאינו מדיד, לא חשוב. או לפחות לא חשוב כמו לימוד התורה הנפוץ.
אז אם אתה רוצה לדעת על אסור/מותר מהבחינה ההלכתית, אין מה להגיד כנגד זה (למרות שזה זה אכן אסור, אבל אף אחד אולי לא יוכל להגיד שהלכתית זה אסור).
אבל מבחינה מוסרית: "כל המתגאה, מתפאר בלבוש שמיים. שנאמר: 'ה' מלך, גאות לבש.' ואיך יתגאה בכבוד (=גם כינוי ללבוש) קונו?", או במילים אחרות, איזו זכות יש לך להשתמש בלבושו של ה', רק אצלו הגאווה היא מגיעה רק בצג החיובי שלה. ויש ועוד הרבה דברים נוספים שבאים כנגד הגאווה ומידות רעות.
רק להבהרה, האיסור על גאווה (ועוד מידות רעות אחרות), זה לא אומר לנו לבטל את עצמנו, זאת לא ענווה (מה שנתפס כהפך מגאווה, רק שזה לא).
גם כעסנות זה דבר שלילי, אבל הכעס עצמו אינו כזה, יש חשיבות רבה לעוצמות שבכעס כשהן מופנות לדברים טובים (וברור שאדישות אינה התכונה ההפוכה לכעס שאמורה להיות טובה ממנה).
הגאווה שמורה למקים מיוחדים וגם אז היא מתגלה רק דרך הענווה שהיא לדעת בדיוק מה אתה ולא להמעיט בערכך אבל לא להגזים, אתה יכול להיות טוב וזה הגיוני, אבל אין מצב שאתה מושלם...
ועוד דבר אחרון שכדאי לזכור, משה רבנו היה הדבר הקרוב ביותר למושלם שיכול להיות, אבל מה הסיבה לכך?
חכמים מסבירים, שהסיבה שמשה היה מושלם היא שהיו לו את כל המידות הרעות, והוא התגבר על כולם.