נושא: המסע המוזר של חיי 2

הרגע לו כולם ציפו, ההמשך ל''להיט'' הסוער המסע המוזר של חיי
למי שלא קרא את הסיפור הראשון-
לחצו עליי!


[IMG][/IMG]

קרדיט לDR SPIN

ועכשיו הרגע לו כולם ציפו (תופים), הסיפור יהיה מנקודת מבטה של נלה כמובן כי מםרק הניסיון בסיפור הראשון שעשיתי מנק' מבטו של ריי לא עלה יפה.. חח

הקדמה-


''שלום, אני נלה, אתם בטח זוכרים אותי עוד מהזמנים שהייתי תינוקת, אבל מאז עברו כבר תשע שנים ושלוש-מאות שישים וארבע ימים.''

כל חיי, מגיל אפס עד גילי כיום,לא משנה בת כמה אני ויונתן היינו או כמה קטן היה המקרה, הוריי פחדו על כל נפילה שלי, על כל איש זר שנדמה היה שעוקב אחרינו ועל כל מקרה משונה.

אני ואחי התאום יונתן, חיינו בפחד, מאז שנולדנו הזהירו אותנו הורינו, סבא וסבתא שלנו משני הצדדים והאפרוטופוסים שלנו ג'וני ושרה, ''אתם נבחרים, העולם מסוכן אל תשכחו!'', ''לא לדבר עם זרים, תברחו מכל רעש חשוד'', אני חושבת שהם גידלו אותנו להתנהג כמו חיות ניצודות, כמו איילות מסכנות אשר אריה אימתני רודף אחריהן.

היחיד שהבין לליבי היה יונתן, אחרי הכל, כאחי התאום הוא סבל בדיוק כמוני.
ברגעים שבהם היינו כועסים על התנהגותם של אמא ואבא, הוא היה מבצע את אותם החיקויים בהם הוא היה טוב כל כך, הוא חיקה את הורינו בצורה מושלמת כל כך עד שלמרות כל כעסי צחקתי בצחוק גדול בכל פעם שראיתי את פניו מרצינות כמו אבא, או את פרצופו מאדים כמו אמא או שעיוות את פרצופו במבט שתמיד עשה מאחוריי גבם של הורינו, מבט של אני-לא-תינוק-די-להציק-!.

אבל את האמת, סך הכל היו לנו חיים טובים, מלבד כמובן העובדה שהזכרתי למעלה, חיינו בבית גדול צבוע בלבן ובעל מדשאה ענקית עליה אני ויונתן שיחקנו בלי סוף.

לא היה חסר לנו כלום, טוב, לא, חוץ מדבר אחד, חברים.
אמא ואבא לא הרשו לנו להתקרב לשום ילד שהם לא בדקו קודם לכן, וזה הרחיק מאתנו את כולם, היה לנו רק חבר אחד בעצם, החבר הכי טוב של שנינו, קראו לו, או ליתר דיוק לה, מאיה.

מאיה הייתה ילדה בהירת עור, היה לה שיער ארוך עד המותן בצבע דבש, השיער שלה היה ישר לחלוטין, ללא פגם, ללא שוב קצה מפוצל.
מאיה בדרך כלל לבשה חולצת טריקו לבנה עם ציור טורצ'יק עם מבט מתוק על פניו, ג'ינס כחול-כהה גבוהה, היא הלכה כך שחולצתה תחובה בתוך מכנסיה, ולסיום תמיד אבל תמיד לא הייתם תופסים אותה בלי איפור, לסיכום היא הייתה יפייפיה, וחשוב מכל נחמדה, חמודה ובעלת מזג אוויר טוב.
הסיבה היחידה שהורינו הרשו לנו להתקרב את מאיה, הייתה העובדה שהם מכירים את הוריה שנים רבות, אני לא יוגעת מאיפה, לא ראיתי מעולם את הוריה אך הם אמרו שהיא בתם של איזה מישהי ושמה אביגיל מנהיגת צוות טבע או משהו כזה.

אבל ברצינות, למי אכפת, החיים של הורינו הם החיים שלהם, לפעמים הם אומרים לנו דברים כאילו היינו קיימים אז ואנחנו יודעים על מה מדובר.

הבטתי בעינים החומות והגדולות של יונתן, זיק שובבות כמו תמיד הבליח בהם ובשערו השחור הקוצני אשר היה מסודר ולא זע ברוח עברו רטטי התרגשות.
יונתן אמר שהסתכל בי, עיני האיזמרגד שלי נצצו ושערי הבלונדיני הארוך התבדר מאחורי ברוח, ''מוכן?'' שאלתי, ''מוכן'' הוא ענה.

מחר, אני ויונתן סוף סוף נזכה בחירותינו, היום שלאחר יום הולדתינו העשירי, היום בוא המסע שלנו, המסע שלנו יתחיל!

אני, יונתן ומאיה החלטנו לצאת למסע יחדיו, מאיה, שהייתה קטנה מאיתנו בחדשיים הייתה אמורה להצטרף אלינו ישר בתחילת מסעה.

הבעיה היחידה הייתה ההתחלתיים, היו כל כך הרבה מהם במחוז שלנו, מחוז טמפרס, היה את פיג'י ורטטה, סידוט ולוטאד, שינקס ופיצ'ו ועוד המון, יונתן אמר שהוא מעדיף לקחת את פי'צ'ו, ואני כמובן, בדיוק ההפך ממנו העדפתי לקחת את פיבס, הוא אולי אינו יעיל כל כך בצורתו כרגע, אך כאשר יתפתח הוא יהפך למיילוטיק מדהים וחזק.

''לא אמרתי לך ללכת לישון לפני עשר דקות?!, למיטה נלה!'', אוי לא זאת אמא שלי, נגה, לילה טוב נתראה בפרק הבא!

פרק יפה, מפוסק היטב, מחולק לפסקאות ומתואר טוב.

ד"א המשפט האחרון משקף את מה שיקרה לי בעוד 5 דקות אם אני לא אלך לישון עכשיו Xd

חחח.. תודה רבה עןד?

הייתה הקדמה נהדרת מקווה שגם הפרק

תודה רבה!!! עוד שתי תגובות פרק (ועם אפשר וראיתם בעיה כלשהיא בהקדמה פיסוק, כתיב, לשון אשמח עם תכתבו פה שאדע ואשפר''

מדההיים

יצא דאבל

הפרק הבא כבר מחר ושימו לב קרדיא ענקי לדק' ספין על שהכין את הלוגו שלמעלה

יפה מאוד. חבל שלקחה פיבאס... אני שונא אותו. עדיף שינקס חח

פרק טוב.
תיהיה לך קצת בעיה לפתח את הסיפור עם פיבס אך זאת החלטה שלך.

וואו יפה מאוד! מאוד עניינה אותי ההקדמה!
ביקשת תיקונים, אז בבקשה:

ללא שוב קצה מפוצל
אני משער שזה "שום", לא?

ג'ינס כחול-כהה גבוהה
ג'ינס זה זכר, ולכן רק 'גבוה'.

אני לא יוגעת מאיפה
*יודעת.


בהצלחה עם הסיפור!!

שלום שלום! סורי שלא היה פרק כל כך הרבה שזמן אבל עם המחלה והתופעת לוואי של חיסון (שעדיין לא עברה ) לא היה לי הרבה זמן אז הנה קבלו אותו-

פרק 1!



''אתה בא יונתן?'' צעקתי מקצה הגבעה תוך כדי ריצה אל כיוון מעבדתו של פרופסור ג'והן, יונתן השתרך מאחוריי, מותש ועייף מהריצה, ''כן...אני...בא'' הוא הגיב לשאלתי עם קטיעות לנשימה בין מילותיו, עברנו את הגבעה שמלפני מעבדת הפרופסור, ואז ראינו אותה, המעבדה.

זה היה מבנה בצורת משולש, הוא היה נראה כמו פירמידה אלמלא היה שקוף והתנשא לגובה שמונה מטר, התקרבנו לאט תוך כדי החזרת קצב נשימתנו לנורמלי ודפקנו על דלת הזכוכית השקופה, כמובן, וחיכינו.
הדלת נפתחה ומולנו עמד איש צעיר וגבוהה בעל שיער שחור מזדקר לשמים ועיניים מימיות עמוקות, הוא לבש חולצת טריקו ירוקה ומעט קרוע, בנוסף הוא לבש מכנסי ג'ינס אפנתיים, ומעליהם הוא לבש חלוק מעבדה, ''אנחנו מחפשים את הפרופסור'' אמר יונתן לפני שהספקתי להגיב, חיוך עלה על שפתיי האיש ''אז מצאתם אותו, אני פרופסור ג'והן'', לא הבנתי איך מישהו.. יפה כל כך ו.. לא זקן יכול להיות פרופסור.

פרופסור ג'והן ראה את המבט שעל פניי ואמר ''נכון, אני לא זקן ואני מעדיף את זה כך ואת?'', מלמלתי בתשובה מילות הסכמה שונות ונכנסנו, מבפנים המעבדה הייתה מרהיבה אף יותר, לא הייתה רצפה אלה דשא ומסביב התרוצצו המון פוקימונים עד שלא יכולתי למנות, ומלא עוזרי מעבדה בחלוקים לבנים רצו אחרי הפוקימונים אשר ברחו מהם.

''טוב, אז לעניינינו'' אמר הפרופסור, הוא הוביל אותנו דרך עוד כמה שטחי דשא ויערות מדומים (אני חושבת שדרכתי על שאקל או שניים אבל לא נורא).
לבסוף הגענו אל קרחת יער קטנה (ומדומה) ושם הם היו, כל הפוקימונים המתחילים של המחוז, פיג'י ורטטה ישבו יחדיו על גזע כרות, סידוט ולוטאד שיחקו יחד בדשא , שינקס ופיצ'ו שיחקו ורצו בין רגלינו, פיבאס ופינון שחו זה לצד זה באקווריום ואיווי קטנטן שיחק עם כדור צמר קטן.

אני לא יודעת למה, אני פשוט לא יודעת למה אמרתי את המילים הללו, אחרי שחשבתי כל כך הרבה ימים על מה יקרה שאומר לפרופסור ''אני אקח את פיבאס!'' בקול בטוח, אבל המילים הללו לא יצאו, מילים אחרות יצאו, אומנם באותו קול אשר דמיינתי לעצמי, אך לא אותם מילים, ''אני אקח את איווי'' שמעתי את עצמי אומרת, יונתן הביט בי מופתע, כל כך הרבה פעמים חפרתי לו על פיבס, ופתאום לקחתי איווי, למשמע שמו הרים איווי את ראשו מן כדור הצמר, אוזנו הסתבכה בכדור וכל אוזנו הייתה עטופה צמר, ''אני אקח את פיצ'ו'' שמעתי את יונתן אומר לצידי.
פרופסור ג'והן (שמעכשיו פשוט אקרא לו חתיך) לקח שני פוקדורים, אחד חום ואחד צהוב, הוא הכניס את איווי לחום ואת פיצ'ו לצהוב והגיש לנו את שני הפוקדורים, ''תודה רבה'' אמרנו יחדיו, חתיך הגיש לנו שני מכשירים שחורים ומוזרים, ''אני יודעת מה זה! אבא סיפר לי על זה, זה פוקדע!'' אמרתי בשמחה, ''נכון מאוד'' השיב לי חתיך, הוא הגיש לנו תיקים מיוחדים למסע המכילים חמישה פוקדורים ומזון פוקימונים ואנשים, אלה היו תיקים כחולים עם ציורי פוקדורים עליהם, נפרדנו מחתיך וכך יצאנו למסע.

''למה לא לקחת פיבאס?'' שאל אותי יונתן כאשר התרחקנו מעט מן המעבדה, ''אני לא יודעת, האיווי פשוט.. משך אותי'' השבתי כאשר הפוקדור החום בתוך ידי, ''הנה דרך אחת!'' אמרתי כאשר ראיתי מרחוק שלט עץ עתיק עם הכיתוב ''דרך 1'' עליו, ''נכון!'' השיב יונתן בשמחה והתקדמנו אל הכיוון אליו הצביע השלט.

נכנסנו אל דרך אחת, ומיד הבנו שהדרך עוברת דרך יער עבות, ''אני מפחדת'' מלמלתי חרש, ''אל תדאגי'' השיב לי יונתן בקול לא כל כל בטוח, צעדנו יחדיו אל תוך היער, ראינו להקת פיג'ים עפה בשמים, שמענו יללות שאני לא רוצה לדעת מאיפה הגיעו, ואז שמענו אותו, רחש מוזר בשיחים ופוקימון קטנטן בעל פרווה חוצה וצהובה, זנב צמרי קטן ואוזניים ארוכות פרץ מבין השיחים ''באנירי, פוקימון הארנב באנירי חיים בדרך כלל ביער, הם יכולים לקפוץ גבוהה מאוד ולעיתים מפחדים מבני אדם'' זמזם הפוקדע של יונתן, ''שלי!'' אמרתי ''שלי!'' אמר יונתן אחריי מעט באיחור, ''אמרתי ראשונה'' צעקתי באושר, ''איווי צא'' אמרתי תוך כדי זריקת הפוקדור החום, ואיווי יצא החוצה, סרקתי את איווי בערת הפוקדע שלי שזמזם ''איווי יודע דחיפה, שריטה'', 'רק זה..' חשבתי לעצמי בעצב, ''איווי שריטה על הבאנירי הזאת!'' איווי שלף את ציפורניו אשר החלו לזהור באור קלוש באנירי צפתה את המתקפה וקפצה גבוהה לאוויר הרבה מעליי ומעל יונתן, כאשר נחתה באנירי שוב על האדמה זהרו אוזניה כמו ציפורניו של איווי והיא החלה לחבוט באיווי בעזרת אוזניה כאגרופים, אוזן שמאל ואז ימין ואז שוב שמאל וכך הלאה והלאה, איווי נפל מעולף על הקרקע ובאנירי נעלמה בין השיחים.

''הפסדת!'' אמר יונתן בזלזול וחוסר התחשבות בזמן שהחזרתי בעצב את איווי לפוקדור, אוקי אני מודה לא הייתי צריכה להתעצבן, אך התעצבנתי, הפסד ראשון שלי ואחי לא תומך בי אלה מזלזל בי, ''זה לא הוגן שלך קראו על שם בן אדם שהקריב את עצמו בשביל אבא, ולי קראו בשם של חרב שאמא כמעט הרגה איתה את אבא!'' אמרתי בכדי להעביר נושא ובכדי לקבל סיבה לכעוס על יונתן, ''הנה היא שוב מתחילה...'' מלמל יונתן לעצמו והשיב '' אני לא מבין מזה משנה, בכל מקרה השמות של שנינו קשורים לאמא ואבא'', '' הייתי מעדיפה להיקרא על שם בן אדם ולא על שם סתם סכין גדולה'' השבתי בכל הזעם אשר הצטבר בי על איך שזלזל בי יונתן, ''אני לא יודע מה איתך אבל אני חושב של"סכין הגדולה" הזאת היה שם די יפה'' הוא השיב בקול רך בכדי להרגיע את רוחי, ''אוף! אתה יכול להיות כזה... לא יודעת לפעמים!'' אמרתי בזעם, ''טוב אני משער שלא יודעת זה דבר רע?'' הוא אמר בצחוק, ''אוף!'' אמרתי ואז המשכנו בדרכינו בשתיקה.

''נלה!'' צרח יונתן בזמן שהאדמה הקשה נפערה תחת רגליי, הרגשתי צמרמורת בגבי בזמן שנפלתי, הנפילה נדמתה כנצח, עד שנחתתי על משהו רך, רך ונושם....

מדהים