נושא: המסע המוזר של חיי 2

לא פשוט אין רעיון ביינתיים

יער האשליות-חלק א'
''בוקר טוב!'' נשמע קולו של יונתן, פקחתי את עייני, התיישבתי ופיהקתי, ''למה אתה כל כך עליז?'' שאלתי את יונתן שנראה כאילו עוד דקה חוטף התקף לב מרוב שמחה, ''טוב... חזרתי בלילה למחילה של הסנורלאס ונחשי מה?'', ''מה?'' שאלתי בפחד מפני התשובה, ''לכדתי אותו, לכדתי אותו!'', ''לא!'' נפלט לי המילה מהפה עוד לפניי שהספקתי לעצור את עצמי, ''אל תדאגי'' אמר יונתן.

סירקתי את השיער שלי ויצאתי מן האוהל בוא ישנתי.
לפניי, עמד שולחן מאותר קטן עשויי ענפים, מצופה במפה קטנה שמוכרת לי עוד מביתי, על השולחן היו צלחות עמוסות בפירות וכל טוב.
''תמיד היית הבשלן של המשפחה..כמו כל שאר בנות המשפחה'' עקצתי את יונתן, הוא התעלם ממני ואכלנו בשקיקה.

באמצע הארוחה, בדיוק שעמדתי להכניס פרי לפי, נשמעה צווחה וראינו פוקימון מעופף קטן בצבעי כחול-לבן-אדום, ''טיילוף פוקימון הציפור הקטנה טיילו הם לוחמניים מאוד'' נשמע קולו של הפוקדע שלי מכיסי, ''שלי!'' צעק יונתן והחל לרוץ אחרי הטיילו, ''לא נכון, שלי!'' צעקתי והחלתי לרדוף אחרי הטיילו גם.

במבט לאחור, זה לא היה רעיון כל כך טוב לרוץ אחרי טיילו אל תוך היער החשוך, אבל...רציתי אותו, באמת שרציתי.
רצנו אחרי טיילו במהירות ומבלי ששמו לב נכנסנו לתוך יער חשוך למרות שהיה שיא החום והשמש האירה בכל עוצמתה על האזור, ''יונתן עצור!'' אמרתי לו כאשר שמתי לב היכן אנחנו, יונתן נעצר והתחיל לומר משהו אך נעצר כאשר פוקדור כלשהו נפתח בתיקו וממנו יצא..סנורלאקס, ''איכס!'' צקחתי כאשר סנורלאקס חיבק אוותי, הרגשתי את בטנו הגדולה נמעכת עליי והרגשתי כהולכת להקיא, ''עזוב אותי יצור מטונף שכמוך!'' צעקתי, להפתעתי, הוא הרפה, נשמע 'ול יבבה וסנורלאקב ברח למעמקי היער החשוך, ''יופי, העלבת אותו!'' אמר לי יונתן בכעס ורץ בשיא המהירות למעמקי היער בעקבות סנורלאקס.
''אוף!'' אמרתי לעצמי והחלתי לרוץ אחרי יונתן, היער היה חשוך, זאת כבר עובדה, צלליות וקולות מפחידים נשמעו מכל עבר, ''אימל'ה!'' צרחתי למראה אורסארינג זועם אשר ניצב מולי ושאג, היה בוא משהו מוזר, העיינים שלו... נראה כי שררה בהם אפלה, ולפתע הוא התפוגג מול עייני לענני אבק שחורים, המשכתי לקוץ בכל בכח, נתקלתי בעוד כמה פוקימונים כאלו, אך לא עצרתי היער הפחיד אותי וכל מה שרציתי באותה עט, היה לצאת ממנו.
חלפתי על פני עצים ושיחים, שדות והרים כמה שנראה כמו נצח, ולבסוף יצאתי, הגעתי למן אגם, שגם בוא שרר חושך והוא היה מוקף עצים 'אני במכרז היער..' חשבתי לעצמי, לפתע ראיתי צללית שוחה במים, זיהיתי את הפוקימון ''פיבס!'' תעקתי באושר וזרקתי פוקדור אל תוך המים, הפוקדור תפס את הפיבס, או צללית הפיבס עם נדייק 'הוא נתפס ממש בקלות..' חשבתי לעצמי, אבל למי אכפת תמיד רציתי פיבס.

''נלה?'' נשמע קול מוכר מאחוריי, ''יונתן!'' הסתובבתי בהקלה, זה היה יונתן, אך היה בוא משהו מוזר, העיינים שלו היו כשל האורסארינג, שקועות באפלה עמוקה, ''יונתן?'' שאלתי בשקט ובבהלה, והוא התפוגג מול עייני.

''נלה?!'' צעקתי, 'שלא צריכים אותה מוצאים אותה, שצריכים אותה לא מוצאים אותה...' חשבתי לעצמי, ''אוף!'' כמעט צעקתי, לפתע ראיתי צללית, גדולה ענקית ועגולה ''סנורלאקס!'' צעקתי בשמחה למראה הסנורלאקס שלי, ''חזור!'' אמרתי והחזרתי אותו לפוקדור, אבל הוא לא נכנס, סנורלאקס הסתובב אליי, היה בוא משהו מוזר, בעיינים שלו שררה אפלה, ולפתע הוא התפוגג מול עייני לענני אבק שחורים, 'אשליה...מה זה היער הזה?!' חשבתי לעצמי בפחד, 'נלה, חייב למצא את נלה' אמרתי לעצמי והתחלתי לרוץ בכל כוחי, פגשתי בעוד פוקימונים כסנורלאקס המזוייף בדרך, הם הפחידו אותי וגרמו לי לעצור ולהיכנס לכמה וכמה התקפי פאניקה, לבסוף יצאתי מן היער, או לפחות אני חושב כך, יצאתי אל אגם קטן, בקצה שלו ראיתי את נלה, עומדת ומדברת איתי, 'רגע...איתי? איך זה ייתכן הרי אני כאן ונלה שם ומי לעזעזל הבחור ההוא?!' חשבתי לעצמי בבהלה, לפתע הבחור שנראה כמוני התפוגג לאבק, ''נלה!'' צעקתי, היא הסתובבה אליי.

''נלה!'' נשמע קולי מאחור, הסתובבתי והוא עמד שם, יונתן האמיתי, ''בואי נלך'' הוא אמר בשמחה, ''וסנורלאקס?'' שאלתי, ''מצאתי אותו בדרך'' הוא ענה, רצנו במהירות לכיוון אחד וללא מעצורים עד שיצאנו מן היער, ''זה יער ממש מוזר'' אמרתי ליונתן בהקלה מן הועבדה יצאנו, ''בזה, את צודקת'' הוא הגיבף '''תפסתי שם פיבאס!'' אמרתי ליונתן בצהלת שמחה, ''תראי!'' אמר יונתן בהתרגשות, ''צא.....פיבאס!'' אמרתי וזרקתי את הפוקדור לאוויר והפוקימון שבתוכו יצא, קפאתי בפרצוף טיפשי-המום ''אמ...נלה?'' נשמע קולו התמוהה של יונתןף ''אה...?'' עניתי כאשר פניי עדיין קפואום באותה הבעה טיפשית, ''את מודעת לעובדה שזה לא פיבאס, נכון?'' הוא שאל והשתדל שלא לצחוק, ''אה, אה'' עניתי, לפניי עמד פוקימון כתום-לבן אשר קפץ במקומו על האדמה הקשה ואמר ''קאקפ, קארפ, קארפ'', 'תפסתי.......................מאג'יקארפ' חשבתי לעצמי בייאוש.

קרדיט ל-
אייל על הרעיון
קרדיט לי על הכתיבהxd
אני עדיין פתוחה להצעות לפרקים...

פרק מצוין! אייל רעיון מצוין!

תודה רבה!
עוד?

תודה חמין זה נאדים ויפה מאוד

אל תיתן לי קרדיט, אל לך אני רק עיבדתי והוספתי כמה דברים לרעיון\


מי שקוצה אני עדיין פתוחה להצעוץ

תודה

היי חברה, בזמן האחרון שברתי את הראש שלי על פרק חדש, אבל גיליתי עובדה עצובה, בכל הנוגע לסיפור הזה, יש לי בלוק*, אני ממש מצטערת אבל אני סוגרת את הסיפור לבערך חודש, בתקווה שאני יצא מן הבלוק ואז אמשיך את הסיפור

עמכם הסליחה
טל





*בלוק- מחסום כתיבה

אוי לא אני אתן לך רעיון אם תצטטרכי

לא תודה אני צריכה לעשות את זה לבד


היי חברה, בזמן האחרון שברתי את הראש שלי על פרק חדש, אבל גיליתי עובדה עצובה, בכל הנוגע לסיפור הזה, יש לי בלוק*, אני ממש מצטערת אבל אני סוגרת את הסיפור לבערך חודש, בתקווה שאני יצא מן הבלוק ואז אמשיך את הסיפור

עמכם הסליחה
טל





*בלוק- מחסום כתיבה
__________________

חבל מאוד סיפור גדול הוא ושלי בודק כל שניה

חזר לי החשק לכתובxdd

השלוס, המים ושבט הטומיטאקי-חלק א'
''אי זה יכול להיות?! הייתי בטוחה שזה פיבאס!'' הזדעקתי, ''לא נורא נלה, אין לך מה לדאוג זה רק תפיסה שגוייה אחת..'' אמר יונתן במטרה לעודד את רוחי, ''בוא נמשיך ללכת..'' רטנתי בכעס.
אני ויונתן המשכנו ללכת בדרכינו, היה חם בחוץ, אבל לא חם במובן שאתם חושבים עליו, בוא נאמר ככה- קחו את השמש, תגבירו את החום שלה בביליון מעלות (לא מיליון אלה ביליון), תשימו אותה סנטימטר מעל הראש שלכם- ווואלה- תבינו איזה חום היה.

''נלה?'' שאל אותי יונתן לפתע כאשר בקולו בהלה גדולה, ''מה קרה יונתן?'' שאלי אותו עדיין ברטינת כעס על התפיסה, ''זה רק אני או שהכוכב הזה פונה ממש אלינו?'', ''איזה כוכב? יום עכשיו!'' עניתי לשאלתו של יונתן, אך לפתע הרגשתי משהו, זאת הייתה הרגשה מוזרהף כאילו בלעתי אלפי פרפרים שכעט פורצים מבטני במעלה גרוני, הבטתי למעלה, כל מה שהספקתי לומר בהשתנקות היה ''מטאור!'' לפני שהמטאור נחת בדיוק במקום בוא אני ויונתן עמדנו.

~מסך לבן~
''למען שמירת שלוות הקוראים ובריאותם הנפשית - לא, אנחנו לא מתים.'' אמר יונתן, ''במסך הלבן זה, הראשון ואולי האחרון בסיפור שלנו, נבהיר לכם בדיוק את מה שקרה'' אמרתי.
''אז ככה, אתם הקוראים קראתם שמטאור נפל בדיוק בנק' בא אני ונלה עמדנו, אז כאן אנו נשחזר את כל מה שקרה בדיוק'' אמר יונתן.
''דבר ראשון, הבטתי למעלה וראיתי את המטאור מתקרב, את זה אתם כבר יודעים, מה שאתם לא יודעים, הוא שמרווח השניות הקצר שבין הזמן בוא הסתכלתי אל עבר המטאור עד שהוא נחת, זוג ידיים אחזו בי וביונתן ומשכו אותנו אל בין השיחים, כך שהמטאור נחת לידינו, לא עלינו, לידינו'' אמרתי
~סוף מסך לבן~

''מה...מה קורה פה?'' מלמלתי, הסתכלתי לאחור, מולי עמד גבר גבוהה בשנות השבעים להערכתי, צבע עורו היה לבן, עיניו היו אפורות כסערה והוא היה קרח, הוא לבש טוגה* לגופו ומקל עץ עליו מגולפים שלושה ארבוקים ססגוניים, ''טאמה ראיק'' הוא אמר, אני לא יוגעת איך אבל הבנתי שהוא אמר ''עקבו אחריי'', גם יונתן הבין מה האיש אמר, החלטנו בפה אחד לעקוב אחרי הזר, כי עם היה אוייבינו הרי שהיה מניח לנו להימעך למוות על ידי המטאור הענקי.

האיש הוביל אותנו דרך כמה עצים, ושדרות, לבסוף הגענו אל קרחת יער גדולה, ממש עצומה בגודלה, ולא היא לא הייתה ריקה, היא הייתה מלאה בקתות עץ, שהסתכלתי טוב יותר ראיתי והבנתי, שזהו כפר, כפר של אנשים רחוקים מהציביליזציה ואולי אפילו אינם מודעים לקיומה, ''מי אתה? מה אתה רוצה מאיתנו?'' רציתי לומר, אבל איכשהו המילים הבאות יצאו מפי ''טקהנה מוטה, מקאלה שריפ מון'', אבל איכשהו ידעתי ששאלתי את מה שרציתי מן ההתחלה, ''מאריבה שהיר'' ענה לנו האיש, ידעתי שהוא אמר ''בכפר הטומיטאקי'', הבטתי על יונתן בפחד למשמע השם, ושנינו אמרנו יחד ללא קול ''כפר האבדון''


*טוגה-הטוֹ‏גָה, היא סוג של בגד שלבשו הרומאים. הטוגה לא הייתה אלא חתיכת אריג צמר דק בצורת אליפסה, שנלבשה מעל לטוניקה. הטוגה נתלתה מעל כתף שמאל, הקיפה את הגב, ומשם הובאה מתחת לזרוע ימין ונזרקה שוב מעל הכתף והזרוע השמאלית.
(קרדיט לוויקי על המידע)

יפה! רעיון מדהים!
עכשיו הם כאילו יודעים את השפה?

כה זה פחות או יותר הרעיוןxdd

למה את עושה רק חלק אחד מכל פרק?