אז עכשיו, אחרי שהצגתי את עצמי ואת חבריי בפניכם, אני רוצה להתחיל לספר את הסיפור שלי. הסיפור יתחיל במקום שבו ציינתי קודם, אילת. הגעתי יחד עם המשפחה שלי, אבא, אמא ושלושה אחים, אחד בן שמונה, אחד בן חמש ואחד בן שנה, אל אילת, ולא סתם, אלא בנסיעה באוטו. נסיעה בלתי נסבלת, עקב העובדה שיש לי אחים שיודעים להציק כמו שצריך, בשאלות כמו "אפשר את הפלאפון שלך?" שנשאלות שוב ושוב אפילו שאני אומר "לא", ובשאלות כמו "אפשר להעביר שיר?" בפסטיגל של האנגרי בירדס, חמש שעות של חפירה בלתי פוסקת מוצאת לה מקום במוחי, ולא מוכנה לצאת עד שנגיע ליעדנו.
אבל הצלחתי להחזיק את עצמי, בעזרת כוח רצון, ובעזרת העובדה שיש לי סמארטפון, כי בלעדיו הייתי צריך לשחק עם האחים שלי, באמצע נסיעה במדבר, את המשחק 'ארץ עיר' או 'שעשועוני ידע'. וממש לא היו לי עצבים לדברים האלו, עקב העובדה שהאחים שלי לא יודעים איזו חיה מתחילה באות 'ב'. אז פשוט אני אומר 'ב' כשהם עוצרים אותי, ואז אני משחק בסמארטפון עד שהם יגלו, או יותר נכון, עד סוף הנסיעה.
אז הגענו לאילת, חנינו ליד מלון יפה, גבוה ורחב ובצע בז'. חלונות קטנים כיסו אותו מכל צדדיו. מזרקת מים גדולה התפרשה לפני הכניסה, וכמה אנשים חסרי בית אספו את המטבעות שהיו זרוקים שם. נכנסנו למלון, השכרנו חדר, ונסענו מיד לים. הנסיעה הייתה קלה, עשר דקות בהם הסתכלתי על החלון והאזנתי לשירים מרגיעים, והאחים שלי ישנו כל הדרך. איזה תענוג.
לאחר שהגענו, רצתי מהר אל החוף, פשטתי את חולצתי ואת מכנסיי, והתכוננתי להיכנס לים עם בגד הים החדש שאבי קנה לי. אבל אמא שלי קראה מרחוק "אל תיכנס, תחכה לנו!". והקשבתי, כי ממש לא רציתי להיכנס לצרות ברגע הזה.
כעבור כמה דקות, הם הגיעו. מיד רצתי למים, אבל אבי עצר אותי לפני שעוד הספקתי להיכנס. "חכה, אוהד," הוא אמר, "אני רוצה שהיום לא נהיה בים". "מה?!" שאלתי אותו בתדהמה, "למה לא??". "אני רוצה שהיום נהיה כולנו ביחד, המשפחה, בלי פילוג לקבוצות" הוא השיב לי. "ביחד??? כולנו???" שאלתי בחרדה, "וחמשת שעות הנסיעה לא הספיקו??". "אני חושב שבתור אחד שהיה כל הזמן עם הפלאפון שלו," ענה אבי, "אתה לא כל כך היית איתנו". "אבל.. אבל..." ניסיתי להגיד, אבל לא היה לי מה. הוא די צודק. "טוב, בסדר..." אמרתי, "אבל ניכנס למים מאוחר יותר?". "אין בעיה" אמר אבי.
שני אחיי הבוגרים יותר, התיישבו על החול מיד כשהגענו. פרשתי בכוונה את המחלצת הגדולה והאדומה שהבאנו עליהם, כדי שיבינו שלא יושבים עכשיו על החול. שניהם החלו לקפץ בבהלה ולעשות תנועות שהזכירו פרכוסים, אז הרמתי את המחצלת. ושניהם פשוט התחפרו בחול. חייכתי חצי חיוך, ופרשתי את המחצלת שוב, הפעם יחד עם קריאת "זוזו הצידה". שניהם הקשיבו, וסוף סוף פרשתי אותה. התיישבנו כולנו, פרשנו את התיקים, ונחנו.
האחים שלי הלכו מטר לצד, והחלו לבנות ארמון חול, יחד עם בריכה בצד, כדי שבכל זאת ייהנו מהמים שבים. רציתי לעזור להם, אבל אחי הקטן נראה משועמם ומסכן, ובעקבות העובדה שאימי מרחה אותו בכמויות של קרם הגנה, הוא נראה כמו איזה ליצן עצוב. אז הרמתי אותו, והתחלתי לדגדג אותו ולשחק איתו. הוא מאוד ניהנה, אבל אמא שלי לקחה אותו ואמרה שהגיע הזמן שלו לאכול. בזמן שאימא שלי הוציאה בקבוק 'סימילאק', והאכילה אותו, הלכתי לעבר שני אחיי האחרים, ועזרתי להם לבנות את הבריכה. זה יצא ממש עמוק, אבל לצערנו המים לא הגיעו לשם. לקחתי דלי, והתחלתי לרוץ הלוך ושוב מהחוף לים כדי להביא מים, ולבסוף הצלחתי למלא חצי מהבריכה. התכוונו להיכנס, אבל אז גילינו שיש מקום רק לשניים. התכוננתי להיכנס ולהותיר את אחד האחים שלי בחוץ, אבל יד הגורל הכריעה, ודווקא האח היותר קטן, והבכיין, נשאר בחוץ. הוא התחיל לבכות ואמר שהוא לא רוצה להיות יותר פה, אז ההורים שלי אמרו ש"בגלל שאתה הבכור, אנחנו מצפים ממך שתוותר לו". ובאמת וויתרתי. אך תוך דקות ספורות מצאתי את עצמי שקוע בשעמום. הדבר היחיד שיכלתי לעשות זה להיכנס לים. "אבא, אולי ניכנס עכשיו?" שאלתי. אבל אבי נד בראשו, בטענה ש"אמרנו שלא עכשיו, עכשיו הגיע הזמן לזמן איכות עם המשפחה". "ומה אני אמור לעשות?" שאלתי, "להסתכל על האחים שלי בבריכה?". "אולי באמת כדאי לך" אמר אבא שלי. הבנתי שזה חסר תועלת. הסתכלתי על האחים שלי, שנהנו בבריכה. עברו הדקות, והשעמום רק הלך וגבר. אמא שלי סיימה להאכיל את אחי, אבל היא ואבי שיחקו איתו, ושוב נותרתי בצד. "טוב," הכרזתי, "אני רואה שאני יוצא סקפטי מכל הכיוונים, אז אני אכנס למים לבד!". "לא!" קרא אבי בקול תקיף, "אני לא מרשה לך להיכנס לשם לבד!". "זה כבר לא מעניין," אמרתי בקול מיואש, "גם ככה לא תרשה לי". לקחתי שנורקל ומשקפת מהתיק התכול שהיה שרוי על המחצלת, וצעדתי לכיוון המים. "לא, אוהד!" קרא אבי, "אוהד קליין, חזור לכאן מיד!". אבל לא הקשבתי לו. המשכתי לצעוד, בתקווה שהוא יבוא איתי. אבל הוא לא בא.
נכנסתי למים, ולפתע שמעתי קריאה חזקה וכועסת, "אוהד!! שבוע בלי מחשב בשבילך!!". אבל לא הקשבתי. אם כבר קיבלתי עונש, אין כאן מה להפסיד. התחלתי לצלול, אבל אבי זינק למים, עם כל בגדיו, וחסם אותי. "אוהד, אני לא מרשה לך לעשות את זה, זה מסוכן!". "אז למה שלא תבוא איתי??" שאלתי אותו ברוגז, "לי לא מגיע ליהנות?". "כנראה שאם אתה מתנהג ככה," אמר אבי, "באמת לא מגיע לך". זה היה הקש ששבר את גב הגמל. התזתי עליו מים, ובזמן שהוא ניגב את פניו, צללתי מתחת לרגליו וחמקתי ממנו. המשכתי לצלול קדימה, 'נמאס לי מהמשפחה הזו,' חשבתי לעצמי ברוח מרדנית, 'חושבים שאני היחיד שנשאר בצד'. אבל בחלוף הדקות, הבנתי שאולי אני טועה. יצאתי עוד פעם לשאוף אוויר מבחוץ. הסתכלתי אחורנית, לא היה סימן ליבשה. 'לא יכול להיות, התקדמתי רחוק עד כדי כך??' שאלתי את עצמי. לא היה גם סימן לאבא שלי. הבנתי שאני אבוד, במקום שהכי פחות חששתי ממנו. בים. ועוד ים סוף. עכשיו עומד לטרוף אותי כריש, או שאיזה דג חרב גדול ישפד אותי, או שצב ים יבהיל אותי ואני יטבע.
החלטתי, לאחר כמה דקות של מחשבה, שעדיף להמשיך לשחות. עדיף להגיע ליבשה מאשר להיתקע בים. ומכיוון שאיבדתי כבר את חוש הכיוון, התחלתי לשחות קדימה. שחיתי, ושחיתי, עד שאזל כוחי. צפתי על המים לכמה דקות, ולאחר מכן המשכתי לשחות. לפתע, ראיתי עצם זז באופק. 'סירה!' חשבתי לעצמי, 'אולי הם יוכלו להציל אותי!'. התחלתי לשחות במהירות לעבר הסירה. מזלי שהיא שטה לצד ולא אחורה, כי הצלחתי להשיג אותה ולהתקרב אליה. הסירה גדלה, וראיתי אותה בבירור. זאת הייתה סירת מפרש, לא גדול האבל גם לא קטנה. המפרשים הלבנים ובטן הסירה בצבע העץ העתיק, גרמו לה להיראות בדיוק כמו צעצועי סירות הפיראטים שקונים בחנות. אבל הדבר השונה בה, שהתנוסס מהתורן שלה דגל ירוק, עם כיתוב ערבי מלמעלה, וחרב ארוכה למטה. בהתחלה חשבתי שזהו סמל של פיראטים, אך פתאום נתקפה במוחי מחשבה משונה, שגרמה לי להשתין בתוך המים מרוב פחד. 'הערב הסעודית...'. זה היה הדגל של הערב הסעודית. 'לא ייתכן... לא יתכן שהגעתי רחוק עד כדי כך... עברו רק כמה דקות!' חשבתי לעצמי. אך לפתע נזכרתי בעוד משהו, עוד משהייתי צעיר. הייתי גם כן באילת, בפעם הראשונה בריף הדולפינים. הצוללן המדריך הסביר לנו שיש צוללנים שנתקפים במחלה שגורמת להם לשכוח את מה שעשו לפני זמן מסוים. 'האם יכול להיות... שעברו כמה ימים, ואפילו לא הרגשתי בכך?'. כל מה שזכרתי זה ששחיתי בלי הפסקה. אבל לא לכל כך הרבה זמן...
רציתי לחשוב קצת יותר על הדברים, אבל לא היה פנאי לכך. הסירה הבחינה בי. היא הסתובבה לעברי, והחלה לשוט. שחיתי במהירות לכיוון ההפוך, אבל הסירה הייתה מהירה ממני. התחלתי לצלול, אבל לפתע הרגשתי במשהו חזק שפוגע בי. זאת הייתה רשת לציד דגים. ואני הייתי כלוא בתוכה. הרשת עלתה לאט לאט, וראיתי שלושה דמויות מסתכלות עליי מסיפון הסירה. והחיוכים הזדוניים שעיטרו את פניהם, רק הלחיצו אותי עוד יותר, וגרמו לי להתעלף.