התעוררתי בחדרון די חשוך. "אבא?" שאלתי, ציפיתי לשמוע את קול אבי, בתקווה שהוא איתי כעת בחדר בבית המלון. אבל לפתע נזכרתי במה שקרה. שמעתי קולות צחקוק, ולפתע נדלקה עששית קטנה. הייתי בחדרון קטן. הקירות היו עשויות מאותו עץ של הסירה, ואני שכבתי על הרצפה, קשור בחבלים. "מי אתם?!" שאלתי בחרדה, מה שגרם לצחקוקים להתגבר. "יהוד?" שאל אחד האנשים במבטא ערבי כבד. משהו בתוכי אמר לי להגיד לא, אבל הנהנתי מתוך אינסטינקט. על פניו של האיש השואל התנסח חיוך גדול. אבל לא חיוך של שמחה, אלא חיוך של רשע. "יאמטו אדל יהוד איקאים סלאף ערו אללה וואכבר!" קרא האיש, ושני האנשים שעמדו לידו צחקו יחד איתו. 'מה הם רוצים?' חשבתי לעצמי. הרגשתי דמעה זולגת על לחיי. האיש הערבי הוציא אקדח. "לא! זה לא ייתכן! אסור לך לעשות את זה!" זעקתי והתפתלתי במקומי בחוסר אונים. אבל הערבי רק חייך ואמר "וודהאן", הצמיד את ידו לראשי, וטען את האקדח. הסתכלתי עליו במבט של צער ובכי, אבל הוא פשוט צחק, והצמיד בחזקה את האקדח לראשי.
כעבור רגע, דממה רצחנית נשמעה. לא ראיתי כלום, לא שמעתי כלום, לא הרחתי כלום, לא טעמתי את טעם אוויר הים המלוח, ולא הרגשתי כלום. רק השכל פעל. ולא, לא המוח. כי לא היו לי איברים. לא יכלתי לפקד על איבר בגוף שלי לזוז, מכיוון שלא היו לי איברים. הייתי פשוט נשמה שצפה בריק, וחושבת. חשבתי על כל מה שעברתי בחיי. חשבתי על כל מה שעשיתי בסדר, כל מה שעשיתי לא בסדר. על כל החטאים, הדברים הלא טובים, על הכל. התחלתי לבכות. אם רק הייתי מקשיב למשפחה שלי, הכול היה מסתדר. אבל לא עשיתי את זה. הייתי חייב להיות מרדן. הבכי לא פסק. דמיינו לעצמכם לבכות בלי שהראייה תיטשטש, בלי ההרגשה של הדמעות הזולגות, בלי כיווצי הפנים. פשוט לבכות. על כל הדברים הרעים שהיו.
הבכי המשיך, והמשיך, וכבר עברו כמה שעות. אבל הוא לא פסק. לא רציתי שייפסק. אם רק הייתה דרך להחזיר את הגלגל לאחור... אם הייתי מקשיב להורים שלי... אבל לא הייתה דרך. והמשכתי לבכות. לפתע, ראיתי נקודת אור בקצה הריק הזה. טוב, אי אפשר לומר שראיתי, יותר נכון חשתי שזה קיים. ריחפתי לשם במהירות. האור הלך וגדל, וכעת היה בגודל שלי, אבל גם בצורה שלי. בדיוק בצורה שלי. ספרתי עד שלוש בלב, ונכנסתי אל תוך האור.
כעת, הייתי מוקף באור למשך כמה שניות. אור בלתי פוסק. לפתע, האור פסק, והרגשתי משהו. זה היה דשא. דשא רך שאני נפלתי עליו. קמתי, והסתכלתי על הידיים שלי. הם היו בדיוק כמו שהיו לי לפני המוות. "אני בן אדם!" קראתי בקול שמח. חזרתי לעצמי. הסתכלתי סביבי, לראות היכן אני נמצא. הייתי במין שדה גדול ורחב ידיים. ליד השדה היה נהר גדול שזרם במהירות, וממנו יצאו בועות משונות, בעלי שלושה חורים גדולים שמנוקבים בתוכם. צעדתי באיטיות לעבר הבועות, התכופפתי מעט, והכנסתי את אצבעי לחור האמצעי. החור לפתע התכווץ, וממש ינק את אצבעי. הוצאתי אותה במהירות, והכנסתי לאחד החורים העליונים. הפעם, הבועה סטתה אחורה, ולאחר שהזזתי את אצבעי, חזרה למקומה. כך היה גם עם החור השני שהיה למעלה. רציתי לברר עוד קצת על הבועות האלו, ולכן הפעם הכנסתי את כל הגוף שלי לתוך החור האמצעי. החור ינק אותי במהירות לתוכו, ולפתע נכנסתי דרכו לנהר הזורם. ניסיתי לצאת ממנו, אבל הוא זרם במהירות רבה. למרות זאת, אותם בועות שיצאו ממנו, לא רק שלא התפוצצו, אלא נשארו באותה צורה וללא תזוזה שנגרמה מהזרימה. ניסיתי לאחוז בענף שהיה על המים, אבל הוא התרחק ממני. נראה היה שאין לי סיכוי לצאת, רק הנהר יחליט איפה אגמור.
כעבור כמה דקות, הבנתי לאן היו פניו מועדות. מפל גדול התפרש מולי, והמסלול של הנהר נע בחצי מעגל, עד שהתחבר לאותו מפל. יכלתי לראות את המפל מולי. המפל היה גבוה, וקול המים שהתפצפצו על הסלעים גרם לי לחשוב שאני עומד למות עוד פעם. המשכתי לזרום יחד עם הנהר, וכעת כבר הייתי ליד המפל. המשכתי לזרום יחד איתו, ואז הרגשתי שאני נמשך למטה. נפלתי מהמפל.
ירדתי במהירות למטה, כשהמים זורמים יחד איתי, וכבר ראיתי את הסלעים מולי. ראיתי את המוות בעיניים. אבל הוא לא קרה. במרכז הסלעים היה מין חור כזה, ואני נפלתי היישר לתוכו. החור הוביל למנהרה תת קרקעית שהייתה מוצפת במים. ניסיתי לצאת מהבור הקטן, אבל לא הצלחתי. המפל גרם לסלעים להיות חלקים מאוד, ולא הייתה לי דרך לצאת. אז נשמתי כמה נשימות עמוקות, ונכנסתי אל תוך המנהרה. שחיתי בתוכה במהירות, וכעבור כמה שניות הרגשתי שאני חייב לנשום. אבל המנהרה רק המשיכה. שחיתי יותר מהר, בתקווה שיש בכלל צד שני. הרגשתי שהנשימה נקטעת ממני, אך בדיוק ראיתי אור בוקע מהקצה השני. שחיתי במהירות עד אפס כוחותיי, ושניה לפני שכבר לא יכלתי עוד, צפתי בצד השני, כשאני נושם אוויר במהירות כדי לסדר את קצב נשימתי. לאחר כמה שניות, חזרתי לקצב הנשימה הרגיל.
הסתכלתי סביבי. הנוף השתנה. הייתי בחורשה גדולה ורחבה, אם זאת לא התרחקתי כל כך מהמפל, ניתן היה לראות אותו עדיין. בחורשה רצו להם ארנבונים קטנים, אבל היה בהם משהו מוזר, הארנבונים היו מכונפים. יצאתי מהבור בו הייתי קודם, וחיכיתי שבגדיי, ג'ינס כחול וחולצה שחורה, יתייבשו. אבל בחלוף הדקות הבנתי שהשמש שהייתה במקום לא יכולה לייבש דברים, ולכן פשוט המשכתי ללכת בחורשה. לפתע, ארנבון אחד זינק לעברי, עופף מעט ונצמד לחולצתי. הוא פער את פיו, שיניים חדות יצאו מכל זווית בפה, כך שפיו נראה כשל עלוקה. הוא הצמיד את הפה אליי, ובאותו רגע מעדתי ונפלתי על הרצפה. "עזוב אותי!" סיננתי, תוך שניסיתי לדחוף את הארנבון ממני, אך לשווא. עוד ארנבונים החלו להגיע, כאילו רצו לחלוק את ה'סעודה' שהזדמנה אליהם. תוך כמה רגעים כבר לא היה ניתן לראות אותי מבחוץ. הארנבונים כיסו אותי לגמרי. חשבתי שאני עומד למות, שוב, אך לפתע הארנבונים ירדו ממני. לקחו כמה שניות עד שקמתי, מבולבל. 'מה קורה כאן?' חשבתי לעצמי. אך באותו רגע הבנתי מה התרחש. זאת מכיוון שתחושת הרטיבות שהייתה לי- כבר לא הייתה. התייבשתי. הארנבונים מצצו את מים מהבגדים שלי. "תודה רבה לכם!" קראתי, אבל הם לא ענו, רק המשיכו לקפץ.
לפתע, שמעתי קול צווחה. משום מה, הקול היה די מוכר. הלכתי בעקבות הקול, והוא הלך והתגבר ככל שהתקרבתי אליו. "תעזוב אותי!" נשמע קול חזק וברור, מאותו כיוון. הכרתי את הקול הזה. רצתי לעברו במהירות, וכאשר נעצרתי, נגלה לפני מחזה לא נעים במיוחד. בן אדם שוכב על הרצפה, חסר אונים, ועליו רוכן אדם אחר, לבוש שחורים ובעל כובע גרב, שנראה כשודד. הוא תפס ביד של האדם שמתחתיו, והצמיד לרצפה. "אתה עומד למות" הוא אמר במבטא ערבי, אך בשפה עברית. הלכתי בשקט לעבר שניהם, ובלי שהם שמו לב, לקחתי קצת תנופה, והסתערתי לעבר השודד. זינקתי לעברו, ובדיוק כאשר הוא שם לב לקיומי, כבר היה מאוחד מדי בשבילו. תפסתי אותו תוך כדי קפיצה, ושנינו התגלגלנו מהאדם האחר. הוא קם, והתקרב לעברי בזמן ש'התאגרפתי' עם ראשו של השודד. "אוהד?" הוא שאל. סובבתי את ראשי לעברו. לא האמנתי למראה עיני.
זה היה אביאל! החבר הטוב שלי! חייכתי חיוך מתרגש, אך באותו רגע הרגשתי הלם חזק בראשי, כנראה כתוצאה מאגרוף של השודד. נפלתי על הרצפה, אך כעבור כמה שניות קמתי. אביאל היה לידו, ובעט בו בחזקה. הצטרפתי אליו, וכך שנינו בעטנו בשודד, עד שהוא כבר לא יכל לשאת את העול, ונכנע אלינו. "מי אתה?" שאל אביאל בכעס. השודד נד בראשו. בעטתי, הפעם ממש בחזקה, בראשו. "תגיד לנו!" קראתי. הערבי שוב נד בראשו. הפעם אני ואביאל יחד בעטנו בעיטה חזקה בראשו של הערבי. הפעם הוא נפח את נשמתו. "חסר טעם" סינן אביאל, אך לפתע נזכר בקיומי. "אוהד!" הוא קרא, "אביאל!" עניתי לו. חיבקנו אחד את השני חיבוק חזק ומרגש, וכאשר הרפינו לחצנו ידיים בחזקה. "מה אתה עושה פה??" הוא שאל אותי בתמיהה. "מה אני?" שאלתי כתשובה לשאלתו, "מה אתה עושה כאן?". "נדרסתי" אמר אביאל. "מה?? איך?" שאלתי אותו. "עברתי בכביש ואז ראיתי מכונית שנוסעת במהירות שיא, בלי לעצור ובלי לשים חשבון, ואז פשוט ראיתי חושך". הוא עצר לרגע, ניגב דמעה מלחיו, והמשיך בדבריו. "אני נמצא כאן כבר יום שלם". הוא הסתכל עליי, בחן את מבטי, ולבסוף שאל "ומה איתך?". "לי יש סיפור די הזוי בקשר להגעה שלי לכאן..." אמרתי, והתחלתי לספר לו על כל מה שעברתי. "וואו..." קרא אביאל, "אתה חי בסרט או מה? זה בדיוק כמו בסרטים!". הנהנתי, ושנינו צחקנו.
אבל כעבור רגע, הצחוק פסק. "מי היה השודד?" שאלתי. אביאל הסתכל לעבר גופתו של השודד, כלא מאמין שהוא הרגע הרג בן אדם, אבל לא מהצורה השלילית, אלא במבט חיובי ומתלהב. "אני לא בטוח..." הוא אמר, והתיישב על הדשא הרך שנפרס תחתינו. התיישבתי גם כן, ושאלתי "תוכל לספר לי פרטים עליו?". "כן," אמר אביאל, "בהתחלה, שמעתי צעקה. היא הגיעה מאחורי, אז הסתובבתי. ובדיוק כשהסתובבתי, ראיתי את אותו אחד שהרגנו צועק במבטא ערבי "אללה וואכבר!" ונופל עליי. ואז התחלתי להיאבק איתו. היה לו סכין, והוא ניסה לדקור אותי, אבל למזלי בדיוק אתה הגעת והרגת אותו יחד איתי". חשבתי קצת. "למה הערבי הזה הגיע לכאן בכלל?" שאלתי. נזכרתי שערבים הם אלו שהרגו אותי, בערב הסעודית. אני לא יודע אם הם בדיוק הרגו, או איך הגעתי לכאן, אבל יש משהו שאני כן יודע. זה לא יכול להיות צירוף מקרים. ערבים תקפו אותי. עכשיו את חברי הטוב, שפגשתי בצירוף מקרים מפתיע, בדיוק באותו רגע בו הערבי תקף אותו. "מאיזה כיוון בא הערבי?" שאלתי לבסוף. "לא הקשבת?" אמר אביאל, "מאחוריי". הוא הצביע לכיוון שבגו הופנה אליו. "אז בוא נלך לכיוון הזה," אמרתי, "צריך לחקור קצת".