עשיתי סיפור על סדרת הירושה (אראגון)-
זה קצר כי זה סוג של הקדמה
פרק ראשון-זה נדמה כמו חלום
עמדתי בתור בציפייה, עמדתי שם רק דקות ספורות אך הן נראו כמו נצח, בכל פעם שמישהו נגע בביצה פחדתי שהיא תבקע, 'אל תבקעי, אל תבקעי רק שאני אגע בבקשה' חשבתי לעצמי ''ליז, עכשיו תורך'' שמעתי קול, ראיתי מולי את דמיאן, האלף שגר מולי, עברתי על פניו ואז ראיתי אותה, ביצת הדרקון המפורסמת. היא הייתה אפורה-כסופה חלקה ודמתה מעט לאבן מוזרה, נגעתי בא בתקווה שזה יקרה, שהיא תבקע ואני אהפוך לרוכבת הדרקונים החדשה.
ברגע שנגעתי בביצה, הרגשתי את העובר, פעימות לב קטנטנות, גוף שנושם, דרקון שטרם נולד.
ואז היא בקעה, זה החל כסדק צר לאורך הביצה, חיוך גדול עלה על פניי, תוך דקות ספורות התכסתה הביצה שברים, וראש קטן וכסוף הציץ ממנה, ראש עטוי קשקשים אפורים-כסופים, עיניים אפורות כרוח הסערה, הדרקון קילף מעצמו את שארית קליפות הביצה וגופו נגלה לי במלואו, דרקון קטן בערך בגודל כף ידי, קשקשים כסופים, ארבע רגליים קצרצרות עם שלושה טפרים בכל אחת, זנב ארוך וגמיש נגרר אחריו על הרצפה.
דמיאן נראה מופתע למדי, אבל הוא אמר בקול רשמי למדי ''מחיאות כפיים לאליזבת בת לשושלת אלפים ארוכה וטהורה, הכירו את אליזבת רוכבת הדרקונים החדשה!'', מחיאות כפיים נשמעו מכל עבר, אבל לא היה לי אכפת, כל מה שאני חשבתי היה 'בן... או בת...', דמיאן הבין את מה שהטריד את מחשבתי, הוא הניח את כף ידו על הראש עטויי הקשקשים ש הדרקון ועצם עיניים, לבסוף פתח אותם ולחש לי ''ב...'', ''נו?!'' שאלתי בציפייה, ''ב...'' השיב לי דמיאן, 'אוף.. הוא תמיד כזה תינוקי' חשבתי לעצמי, ''בן'' אמר לבסוף דמיאן, חייכתי, בן, תמיד רציתי שיהיה לי בן.
אספתי את הדרקון הזעיר אל זרועותיי, ובתמורה הוא נשך אותי, ''ג'ים!'', נזפתי בוא בחומרה, ''ג'ם?!'' שאל דמיאן והתגלגלת מצחוק ''לא יכולת לבחור שם טוב יותר מג'ים?!'', הרגשתי שלחיי בוערות ואמרתי ''בוא נראה אותך גאון האלפים, יש לך הצעה טובה יותר?!'' והסתובבתי בזעם, ''האמת שכן'' אמר דמיאן, ''אני חושב שסרג'יו יהיה שם ראוי יותר לדרקון'', לא רציתי להודות בזה אבל אהבתי את השם, ''קדימה סרג'יו בוא נלך'' אמרתי ותקעתי בדמיאן מבט של אל-תעז-לצחוק-אחרת-אהרוג-אותך, והלכתי.
הוריי שמחו כמו שלא ראיתי אותם מעולם כששמעו את החדשות וראו את סרג'יו, הם ניסו לתקשר עם סרג'יו טלפתית אבל אמרתי ''הוא רק נולד אמא, אבא די להציק לו!'' אך הם המשיכו לנסות, לקחתי מעט חלב ונתתי לסרג'יו לאכול, תמיד יש מעט בשר בכל בית למקרה שבן משפחה יהפוך לרוכב דרקונים, נתתי לסרג'יו מעט והוא אכל בשקיקה, נגעלתי שראיתי את הבשר, אלפים שפוט לא מסוגלים לאכול בשר וכך גם רב הרוכבים ולכן לקחתי לעצמי פרוסת לחם מחיטה מלאה שגידלנו ביער אל סמרה שמחוץ לעיר אותו יער אשר מגן ומסתיר אותה, ומרחתי עליה מעט גבינה.
כמו כל הדרקונים סרג'יו הכפיל את גודלו תוך כמה ימים, אחרי שבוע הוא כבר הגיע עד גובה המותניים שלי.
ישבתי לי בבית וטיפלתי בסרג'יו כשלפתע שמעתי דפיקה בדלת, ניגשתי לדלת ופתחתי אותה, טיירון, האחראי על אימוני רוכבי הדרקונים אמר לי ''אליזבת, אני אהיה המאמן שלך, את החניכה הראשונה שלי מזה אלפיים שנה זהו כבוד גדול'', לא אהבתי שהשתמשו בשמי המלא, אך לא יכולתי לומר דבר כזה למישהו מכובד כמו טיירון, הנהנתי ואמרתי ''אוקיי אדוני, מתי מתחילים?'', ''תתייצבי מחר בבוקר עם הדרקון שלך בכניסה לעיר'', הנהנתי וטיירון הלך.
נשכבתי במיטת העץ שלי בלילה, התהפכתי במיטה בלי סוף במחשבות ''מחר.. האימונים מתחילים...''