נושא: פוקימון - מחוז ג'ונין

פורסם במקור על ידי Balenciaga

Kayoger
אתה מטפס מדרגה מדרגה אל עבר הקומה השנייה, מנסה להישאר כמה שיותר שקט. אתה עולה בחשש, לא מבין איך הצלחת לעזור אומץ להגיע עד לשלב זה של המדרגות. כשאתה מגיע לקומה השנייה, אתה רואה פוקימון קטן בעל גוף אנושי מעט. הפוקימון חיטט בפח קטן שהה מוצב בפנה, ולא שם לב אליך. זיהית אותו כהארוק, פוקימון הלחימה.

'מוזר מאוד' אתחיל שוב פעם לחפור לעצמי בראש 'מה לפוקימון לחימה כמו כהארוק לחפש בתוך פח?' אתחיל להתקדם לפוקימון הקטן בשקט בשקט כדי לבדוק אם יש עוד פוקימון או האדם באזור בזמן שמד ההתרגשות והפחד שבלבי עולה

ttrrtte
האיש הפנה את פניו אלייך, וזיק קטן של בהלה ניצת על פניו וכבה מיד. הוא התיישר במקומו, עוזב את החפצים בהם התעסק, והביט בך בקרירות.
"אני לא גנב. אני רק לוקח את מה ששייך לי." הוא אומר לך בקרירות. "הסתלקי מפה, אם את לא רוצה להיפגע."
האיש התקרב אל החלון באיטיות, ושלף פוקדור מכיסו.

Kayoger
אתה פונה להמשיך לחקור סביבך, אבל לפתע, פוקימון הלחימה הקטן, שם לב אליך. הארוק קופץ מהפח, מפיל אותו על הרצפה, ונראה עצבני במיוחד. הוא מתחיל להתקרב אליך, תוך שהוא מצמיד אותך לפינת החדר. אתה מביט סביבך, מנסה לחשוב מה אתה יכול לעשות כדי להתחמק מהפוקימון התוקפני.

פורסם במקור על ידי Balenciaga

Kayoger
אתה פונה להמשיך לחקור סביבך, אבל לפתע, פוקימון הלחימה הקטן, שם לב אליך. הארוק קופץ מהפח, מפיל אותו על הרצפה, ונראה עצבני במיוחד. הוא מתחיל להתקרב אליך, תוך שהוא מצמיד אותך לפינת החדר. אתה מביט סביבך, מנסה לחשוב מה אתה יכול לעשות כדי להתחמק מהפוקימון התוקפני.

'קדימה מוח תתחיל להעלות רעיונות!' אחשוב לעצמי בעצבים "היי הארוק תראה!" אגיד להארוק ואצביע לכיוון הנגדי שלו "יש שם פוקימון מכוער יותר ממך!" אמשיך ואתחיל לרוץ לכיוון היציאה מהבית בפחד רב

[QUOTE=Balenciaga;1291289]ttrrtte
האיש הפנה את פניו אלייך, וזיק קטן של בהלה ניצת על פניו וכבה מיד. הוא התיישר במקומו, עוזב את החפצים בהם התעסק, והביט בך בקרירות.
"אני לא גנב. אני רק לוקח את מה ששייך לי." הוא אומר לך בקרירות. "הסתלקי מפה, אם את לא רוצה להיפגע."
האיש התקרב אל החלון באיטיות, ושלף פוקדור מכיסו.


'אומ...פוקימון מעולם לא פגע בי וגם לא יפגע' אחשוב לעצמי, אומר לאיש בפנים קפואות-מלגלגות ''אתה חושב שתוציא פוקדור ואני אברח מפה?, אני אוהבת פוקימונים אין לי בעיה, אני חושבת-שאתה צריך לעוף מפה ולא-אקרא למשטרה'', אומר לאיש במבט קר וביהירות מופרזת, ''קדימה עוף מפה כל עוד אתה יכול, או שאקרא למשטרה, ותאמין לי-אתה לא רוצה שזה יקרה''

שם: דארן שאן
גיל: 17
רקע: הוא נולד למשפחה ממוצעת בעלת 2 ילדים. אחיו היה גדול ממנו ב12 שנה, ואחיו הפך להיות אחד המאמנים הכי טובים בעולם. הוא ניצח את הליגה, והוא גם השפיע על עולם הפוקימונים רבות. כשדארן היה בן 14, אחיו מת מהתנקשות, שבה היו מעורבים 2 אנשי ה'אלים הקדושים'. דארן החליט לנקום בהם ולהפוך למאמן פוקימונים הכי טוב. הוא שמח כל כך כאשר הגיע היום שבו בוא בתחיל את מסעו.
פוקימון התחלתי: וואטובר

שם: ג'וני אוסטינס.
גיל: 15 וחצי.
רקע: ג'וני נולד וחיי מאז ומעולם במחוז ג'נין, בכפר הקטן והשקט רומורה. חייו של ג'וני מגיל צעיר היו קשים, הוא חיי בצילו של אחיו הגדול, מורטי.
ג'וני סבל מחוסר יחס ואהבה של הוריו, תמיד השקיעו והתעניינו במורטי, הזניחו את ג'וני ותמיד פקדו עליו לשמור על שקט. שלא יקלקל את כבוד המשפחה.
אחיו היה מצטיין בלימודים, נגן פסנתר מחונן, קפטן נבחרת הבייסבול העירונית, מקובל מאוד, בעל ביטחון, ומאמן חזק... הצלחה פנומנאלית ממש.
ולעומתו ג'וני לא הצטיין בדבר, הוא היה דיי חלש וביישן והיה סובל מהצקות בבית הספר, לא טוב בכלום פרט לנגינה במפוחית (שהייתה מקסימה).
ג'וני אהב פוקימונים, הוא נהג להתגנב מידי פעם אל השטח הפראי מחוץ לכפר יושב בצילו של עץ ומנגן שירים נעימים במפוחית לפוקימונים הרבים.
הוא נהנה להיות בחברתם של הפוקימונים, רק שם הוא הרגיש שייך!
היחיד במשפחה שאהב את ג'וני וקיבל אותו כפי שהוא היה דווקה אחיו הגדול, היחיסים בניהם היו מאוד חזקים.
הוא היחיד שגילה עניין במבחניו של ג'וני בבית הספר, היה מגן עליו מרחיק אותו מצרות, מדבר איתו ומשתף אותו בחוויות, לוקח אותו לטיולים וצוחק איתו!
אך יום אחד, יום קודר ושחור שאותו ג'וני לא אשכח, משהו קרה... זה היה יום שקט, ללא ציוצי ציפורים, נשמעה דפיקה מפתיעה בדלת.
סגן ראש העיר ושני אנשים על הבית של משפחת אוסטינס עם ארון קבורה. אימו של ג'וני צרחה ואביו היה נסער והמום, מורטי נרצח!
לפי בירורים הוא נרצח בידי שתיים מכנופיית "האלים ‏הקדושים".
ג'וני היה המום, כמעט והפסיק לנשום. בין רגע חלפו לו כל חייו והקשר שלו עם אחיו, היחיד שהבין אותו באמת ועכשיו הוא איננו!
ג'וני גנב מכופת הוריו כסף, קנה ציוד, התאמן בכושר כדי להתחזק וברח מהבית במטרה לנקום בכנופייה על רצח אחיו...
פוקימון התחלתי: וואטובר.
הערות: מצטער שהקרע היה ארוך מידי... מקווה שתקרא כי הוא מושקע

Kayoger
אתה מתחיל לרוץ לכיוון היציאה, יורד במדרגות שלוש-שלוש, מתנשם ומתנשם בכבדות. ולפתע, אתה מתנגש בדמות שהפתיעה אותך. המכה מהממת אותך, ואתה נופל לאחור. בטישטוש רב אתה מתבונן על הדמות בה פגעת. זה היה הפרופסור ארין פטרסון. פטרסון היה איש שמן ומשופם, וחלש למראה. הוא כבר מזמן עבר את גיל שבעים, אך בכל זאת התמיד ‏בעבודתו ונשאר להיות הפרופסור הראשי של מחוז ג'ונין. פשמו היה לבן, עבה וארוך, וראשו היה קרחתי ‏ומבריק. הוא נראה עייף ומיוזע, ונאחז במקל ההליכה שלו.‏
"יש לך מזל שלא שברת אותי." הוא אומר לך בגיחוך. אין לך מושג איך הוא הצליח להישאר עומד בעוד אתה התרסקת על הרצפה. "אפשר להבין מה הבהלה הגדולה?"

ttrrtte
האיש גיחך. "פוקימונים אוהבים אותך את חושבת? גם כשהם תוקפים את חושבת שהם אוהבים אותך?" הוא שאל אותך בפנים חתומות.
האיש בחליפה טיפס מהחלון, ויצא בקפיצה. הוא נחת מולך, והפוקדור שבידו נפתח לרווחה. "צא באשיפ!" הוא קרא, ואור אדום בוהק נחת על הרצפה. האור נעלם, ופוקימון צימרי ושחור הופיע על הדשא ממולך, כשאת חסרת הגנה לחלוטין.


NivX10
רקע מצויין!
אגב, הגבתי לך להודעה הפרטית, מקווה שתקבל בהבנה.
---
אור השמש החזק מסנוור ראתכם, וריח עצי האפרסק והשזיף מיפים את חושכים. הכפר מעולם לא היה ‏נינוח יותר בזיכרונותיכם, ועשרות אנשים התהלכו בשלווה ממקום למקום, חיים את חייהם. זה היה היום ‏הגדול שלך, היום בו תקבל את הפוקימון הראשון ותיצא למסע אל עבר הלא נודע. ההתרגשות געשה ‏בדמך, והחששות לא הרפו ממך. ההליכה לכיוון ביתו של הפרופסור הייתה איטית, ותיק המסע שלך ‏הכביד על גבך. היה לך קשה לאסוף את כל החפצים הדרושים למסע, לא היה מי שיממן לך אותם ‏מלבדך.‏
מעל ראשך עמדה האחזת בלנסיג, האחוזה שנבנתה בכפר רומורה לפני חמש עשרה שנה בדיוק. ‏האחוזה הייתה מפוארת, חלונותיה גדולים ונוצצים, והיא נראתה ממרחק של קילומטרים בשל גודלה ‏העצום והצבעוניות החזקה שלה. גגותיה היו צבועים בעיטורי זהב, ודלתות העץ היו כה עצומות, שתהית ‏בראשך כיצד הם בכלל יכולים להיפתח. אין איש בכל הכפר שיודע למי שייכת האחוזה, אולם היא תמיד ‏הייתה שם בזיכרונות הילדות שלך, כמו צלקת על העבר. ‏
המשכת ללכת, חולף על פני הקירות השיש הענקיים של האחוזה, כשלפתע נעמדו מולך שני דמויות ‏מוזרות – האחד היה הפרופסור ארין פטרסון. הפרופסור היה איש שמן ומשופם, וחלש למראה. הוא כבר ‏מזמן עבר את גיל שבעים, אך בכל זאת התמיד בעבודתו ונשאר להיות הפרופסור הראשי של מחוז ג'ונין. ‏פשמו היה לבן, עבה וארוך, וראשו היה קרחתי ומבריק. הוא נראה עייף ומיוזע, ונאחז במקל ההליכה ‏שלו. מולו, נעמד איש אותו לא זיהית, אך לפי תנועות הגוף התוקפניות שלו, הבנת שהוא לא אדם חיובי. ‏האיש לבש חליפה שחורה לגמרי, ועיניו נצצו באיום. על פניו היו זיפים, והוא נראה כבן שלושים וחמש ‏לכל היותר. בין שיערותיו השחורות היו מעט שערות לבנות.‏

פורסם במקור על ידי Balenciaga

Kayoger
אתה מתחיל לרוץ לכיוון היציאה, יורד במדרגות שלוש-שלוש, מתנשם ומתנשם בכבדות. ולפתע, אתה מתנגש בדמות שהפתיעה אותך. המכה מהממת אותך, ואתה נופל לאחור. בטישטוש רב אתה מתבונן על הדמות בה פגעת. זה היה הפרופסור ארין פטרסון. פטרסון היה איש שמן ומשופם, וחלש למראה. הוא כבר מזמן עבר את גיל שבעים, אך בכל זאת התמיד ‏בעבודתו ונשאר להיות הפרופסור הראשי של מחוז ג'ונין. פשמו היה לבן, עבה וארוך, וראשו היה קרחתי ‏ומבריק. הוא נראה עייף ומיוזע, ונאחז במקל ההליכה שלו.‏
"יש לך מזל שלא שברת אותי." הוא אומר לך בגיחוך. אין לך מושג איך הוא הצליח להישאר עומד בעוד אתה התרסקת על הרצפה. "אפשר להבין מה הבהלה הגדולה?"

"זה פוקימון מטורף למעלה שהפחיד אותי עד מוות!" אגיד לפרופסור בפחד ובאימה ואצביע לכיוון המדרגות.
"אל תעלה למעלה זה מסוכן מידי!" אמשיך לאגיד לפקופסור ואתחיל להסדיר את הנשימה

ttrrtte
האיש גיחך. "פוקימונים אוהבים אותך את חושבת? גם כשהם תוקפים את חושבת שהם אוהבים אותך?" הוא שאל אותך בפנים חתומות.
האיש בחליפה טיפס מהחלון, ויצא בקפיצה. הוא נחת מולך, והפוקדור שבידו נפתח לרווחה. "צא באשיפ!" הוא קרא, ואור אדום בוהק נחת על הרצפה. האור נעלם, ופוקימון צימרי ושחור הופיע על הדשא ממולך, כשאת חסרת הגנה לחלוטין.


'שיחקתי עם פוקימונים אלפי פעם ביער..וגם נלחמתי בהם' חשבתי במוחי, הבטתי באיש, לפרגע חששות חדרו לליבי אך מיד סילקתי אותם, הבטתי באיש ואמרתי ''לך על זה'', הבטתי בוא באומץ וחשבתי, ''ברגע שבאשיפ יתקוף אקפוץ הצידה בחמיקה'

פורסם במקור על ידי Balenciaga

NivX10
רקע מצויין!
אגב, הגבתי לך להודעה הפרטית, מקווה שתקבל בהבנה.
---
אור השמש החזק מסנוור ראתכם, וריח עצי האפרסק והשזיף מיפים את חושכים. הכפר מעולם לא היה ‏נינוח יותר בזיכרונותיכם, ועשרות אנשים התהלכו בשלווה ממקום למקום, חיים את חייהם. זה היה היום ‏הגדול שלך, היום בו תקבל את הפוקימון הראשון ותיצא למסע אל עבר הלא נודע. ההתרגשות געשה ‏בדמך, והחששות לא הרפו ממך. ההליכה לכיוון ביתו של הפרופסור הייתה איטית, ותיק המסע שלך ‏הכביד על גבך. היה לך קשה לאסוף את כל החפצים הדרושים למסע, לא היה מי שיממן לך אותם ‏מלבדך.‏
מעל ראשך עמדה האחזת בלנסיג, האחוזה שנבנתה בכפר רומורה לפני חמש עשרה שנה בדיוק. ‏האחוזה הייתה מפוארת, חלונותיה גדולים ונוצצים, והיא נראתה ממרחק של קילומטרים בשל גודלה ‏העצום והצבעוניות החזקה שלה. גגותיה היו צבועים בעיטורי זהב, ודלתות העץ היו כה עצומות, שתהית ‏בראשך כיצד הם בכלל יכולים להיפתח. אין איש בכל הכפר שיודע למי שייכת האחוזה, אולם היא תמיד ‏הייתה שם בזיכרונות הילדות שלך, כמו צלקת על העבר. ‏
המשכת ללכת, חולף על פני הקירות השיש הענקיים של האחוזה, כשלפתע נעמדו מולך שני דמויות ‏מוזרות – האחד היה הפרופסור ארין פטרסון. הפרופסור היה איש שמן ומשופם, וחלש למראה. הוא כבר ‏מזמן עבר את גיל שבעים, אך בכל זאת התמיד בעבודתו ונשאר להיות הפרופסור הראשי של מחוז ג'ונין. ‏פשמו היה לבן, עבה וארוך, וראשו היה קרחתי ומבריק. הוא נראה עייף ומיוזע, ונאחז במקל ההליכה ‏שלו. מולו, נעמד איש אותו לא זיהית, אך לפי תנועות הגוף התוקפניות שלו, הבנת שהוא לא אדם חיובי. ‏האיש לבש חליפה שחורה לגמרי, ועיניו נצצו באיום. על פניו היו זיפים, והוא נראה כבן שלושים וחמש ‏לכל היותר. בין שיערותיו השחורות היו מעט שערות לבנות.‏

"שלום לכם!" אומר בחיוך מהוסס...
ואז עם גירוד קל בעורף אציג את עצמי ואומר "אגב, שחכתי להציג את עצמי, שמי ג'וני אוסטינס ובאתי לכן לקבל את הפוקימון הראשון שלי!"
אצביע על המבוגר שבהם ואומר "אני מזהה אותך, אתה בטח הפרופסור" ואוסיף לפנות לאדם שלידו "נעים מאוד, אך מי אתה?"

Kayoger
פ"פוקימון מסוכן?" ציחקק הפרופסור. "זה בטח שוב הארוק הזה. שוב פעם איחרתי בהגשת האוכל לפוקימונים... זה קורה לעיתים נדירות, אבל כשזה קורה הארוק הזה פשוט משתגע ופורץ לבית. זה קורה כל פעם מחדש. דווקא אולי חיובי מאוד שהוא פרץ אליי הביתה עכשיו, כי תיהיה לך הזדמנות מצויינת לסלק אותו." הוא רמז לך. "אם אינני טועה, שלחת לי כי אתה מעוניין לבחור בנאודיל, לא כך?" הוא שאל, והוציא מכיסו פוקדור קטן ומבריק שעלה ירוק חרוט עליו. הכדור היה מונח בידו, מוגש מול פניך ההמומות. "נו, למה אתה מחכה?"

ttrrtte
"ילדה נחושה..." אמר האיש בהירהור, אך פניו נותרו חתומות ורציניות. "באשיפ, מתקפת דחיפה!" הוא פקד לפוקימון הכיבשה שלו.
באשיפ החל לרוץ לכיוונך, מכוון את קרניו כלפייך.
הכנת את עצמך להתחמקות, דרוכה ומיומנת. וממש שניה לפני שהפוקימון פגע בך, באשיפ הועף הצידה על ידי פוקימון קטנטן שפרוותו חצי בז' וחצי אדומה. זה היה בארקינדל, פוקימון שועל האש. לצידך נעמד הפרופסור ארין פטרסון. הפרופסור היה איש שמן ומשופם, וחלש למראה. הוא כבר ‏מזמן עבר את גיל שבעים, אך בכל זאת התמיד בעבודתו ונשאר להיות הפרופסור הראשי של מחוז ג'ונין. ‏פשמו היה לבן, עבה וארוך, וראשו היה קרחתי ומבריק. הוא נראה עייף ומיוזע, ונאחז במקל ההליכה ‏שלו.
"מצב מעניין יש לנו פה." הוא אמר ברצינות. "את אליס, נכון? בואי נראה מה היכולות שלך. נסי לקחת שליטה על בארקינדל, ותילחמי נגד הבאשיפ הזה."

NivX10
שני האנשים הביטו בך בלי להניד עפעף.
"ג'וני, זה לא בדיוק הזמן הכי מתאים. תישאר מאחוריי." אמר לך הפרופסור ברצינות. "האיש שאתה רואה מולך עכשיו הוא לא שוחר שלום. הוא מסוכן מאוד."
האיש בעל החליפה השחורה שלף פוקדור מכיסו, עיניו נצצו בחלקלקות. "אתה ג'וני אוסטינס? האח של ההוא... מלפני כמה שנים. ההוא שהרגנו." הוא אמר.

פורסם במקור על ידי Balenciaga

NivX10
שני האנשים הביטו בך בלי להניד עפעף.
"ג'וני, זה לא בדיוק הזמן הכי מתאים. תישאר מאחוריי." אמר לך הפרופסור ברצינות. "האיש שאתה רואה מולך עכשיו הוא לא שוחר שלום. הוא מסוכן מאוד."
האיש בעל החליפה השחורה שלף פוקדור מכיסו, עיניו נצצו בחלקלקות. "אתה ג'וני אוסטינס? האח של ההוא... מלפני כמה שנים. ההוא שהרגנו." הוא אמר.

באותו רגע בוא יגיד האיש המסתורי את דבריו אעמוד בתדהמה!
מבלי להתייחס כלל לדברי הפרופסור, מלא כעס וזעם אומר "אתם, אתה מהכנופייה שרצחה את מורטי?!?" בגוף רועד מכעס ארוץ אל האיש.
בצרחות של "אני אהרוג אותך... אתה תשלם... אתה תסבול!" אנסה להכות אותו ואף אחפש בעיניי במבט לא רגוע משהו חד כדי להרוג או לפחות לפצוע את אותו אדם!

פורסם במקור על ידי Balenciaga

Kayoger
פ"פוקימון מסוכן?" ציחקק הפרופסור. "זה בטח שוב הארוק הזה. שוב פעם איחרתי בהגשת האוכל לפוקימונים... זה קורה לעיתים נדירות, אבל כשזה קורה הארוק הזה פשוט משתגע ופורץ לבית. זה קורה כל פעם מחדש. דווקא אולי חיובי מאוד שהוא פרץ אליי הביתה עכשיו, כי תיהיה לך הזדמנות מצויינת לסלק אותו." הוא רמז לך. "אם אינני טועה, שלחת לי כי אתה מעוניין לבחור בנאודיל, לא כך?" הוא שאל, והוציא מכיסו פוקדור קטן ומבריק שעלה ירוק חרוט עליו. הכדור היה מונח בידו, מוגש מול פניך ההמומות. "נו, למה אתה מחכה?"

"זה בשבילי?" אשאל את הפרופסור בתמימות ובהתרגשות "תודה רבה לך!!!" אתחיל להשתולל בחדר "עכשיו צא מהפוכדור שלך נאודיל!" אגיד ואזור את הפוכדור באוויר 'וואי כמה זמן רציתי להגיד את זה' אחשוב לעצמי בחוסר אמונה שהיום הזה הגיע

NivX10
הפוקדור נזרק לאוויר, ואור אדום ובוהק יוצא ממנו. האור נוחת על המדרגות, ופוקימון קטן וירוק יוצא ממנו. על הפוקימון היו שלושה פסים ירוקים כהים יותר, ועיניו הצהובות והגדולות היו עוינות ומסוכנות.
הארוק, פוקימון הלחימה, הביט בך ממעלה המדרגות, וידיו החזקות מוכנות לתקיפה.

NivX10
התה מנסה להתחיל להכות את האדם הלבוש חליפה, אך הוא הודף אותך בקלות. הוא אדם הרבה יותר גדול וחזק ממך.
"ג'וני, אל תסתבך בקטטה אלימה!" אומר הפרופסור בתקיפות. "אין לך איך להגן על עצמך, והאיש שמולנו הוא מאמן פוקימונים חזק מאוד. אתה לא רוצה להיסתבך איתו." הוא אומר בייאוש. "לצערי, גם לי אין כרגע שום פוקימון שנמצא עליי מלבד אחד מהפוקימונים ההתחלתיים של המחוז. זה לא יספיק."
האיש בחליפה השחורה מביט בך ובפרופסור במבט ניצחון. "אני סיימתי כאן." הוא אומר לפרופסור. "אני מקווה מאוד שהייתי ברור פרופסור ארין. פעם הבאה שנצטרך לבקש ממך את זה, זה יהיה רע. ובאשר אליך -" הוא פונה עכשיו אליך. "אחיך היה מאמן פוקימונים חזק מאוד, מעניין מאוד איך תצליך אתה להסתדר." הוא אומר בקרירות, סוקר את גופך מלמעלה למטה.
לפתע, פיצוץ קטן נשמע, ועשן מתחיל להופיע. האוויר מתמלא עשן, ובתוכו האיש בחליפה נבלע ונעלם.

מצטער שלקח לי הרבה זמן להגיב.

פורסם במקור על ידי Balenciaga

Kayoger
הפוקדור נזרק לאוויר, ואור אדום ובוהק יוצא ממנו. האור נוחת על המדרגות, ופוקימון קטן וירוק יוצא ממנו. על הפוקימון היו שלושה פסים ירוקים כהים יותר, ועיניו הצהובות והגדולות היו עוינות ומסוכנות.
הארוק, פוקימון הלחימה, הביט בך ממעלה המדרגות, וידיו החזקות מוכנות לתקיפה.

"נאודיל שלום רב לך" אפתח שיחה עם נאודיל בחיוך "אני המאמן החדש שלך,אנטוני!" אמשיך בחיבה לדבר עם נאודיל "אנחנו עומדים לעבור מסע מרגש ומעניין ביחד ואני מאמין שנסתדר מצוין" אמשיך בנאומי המרגש עד דמעות (XD) ובחיוך גדול אפנה אל נאודיל בשאלה הבאה "אני רוצה לדעת שני דברים:1.אתה מעוניין לצאת איתי למסע הזה? 2.אם כן איך אתה מעדיף לטייל,בתוך הפוכדור שלך או מחוצא לו?" ואז אמתין לתשובה בחשש רב ולחץ שאולי נאודיל אינו רוצה אותי בתור מאמנו