נושא: פוקימון - מחוז ג'ונין

פורסם במקור על ידי Balenciaga

NivX10
אתם מחזירים את הפוקימונים שלכם אל תוך הפוקדור, ומתחילים לעלות במדרגות לכיוון דלת העץ. אתם עולים לאט לאט, מנסים לא להשמיע שום רעש. הבגדים של האנשים הזרים היו מסריחים, חמים וכבדים, אבל לא היה לך אכפת. פתחת את דלת העץ באיטיות, מציץ מעברה השני, וראית מסדרון מאובק וחסר חלונות. המסדרון היה ארוך, והיו בו עשרות דלתות.
לפתע, אחת הדלתות נפתחה, ואדם עטוי לבוש מסורתי יצא מהחדר. האיש אפילו לא הביט בכם, והתחיל ללכת לכיוון השני.

נו באמת 10? למה אתה עושה לי חיים קשים!!!! גם ככה אני מסריח, חטפו אותי בדואים, ואני מסריח!
--------
"קדימה, לך רגיל בטבעיות, אנחנו יוצאים מכאן..." אלחש בשקט בשקט לגילברט ונלך על הדלך האחרונה ביותר.
נפתח אותה ונראה מה יש שם...

Meganium
נאודיל נדרך, וכדורי אור ירקרקים החלו לצאת מגופו של אינבקס. הכדורים ריחפו באוויר באיטיות, ונכנסו לגופו של נאדויל לאט לאט.
"אינבקס, תשתמש במתקפת צליל מתכתי!" קרא המאמן.
לפתע, צילילם חזקים מתכתיים החלו לצאת מגופו של אינבקס. הצליל היה צורם, ואטמת את אוזניך כדי לא לשמוע אותו. נאודיל הפסיק את המתקפה, ונראה סובל ביותר מהצלילים.
"מצויין," אמר רוברט. "תשתמש עכשיו שוב במתקפת ראש ברזל!" קרא.
פוקימון התיש החל לרוץ במהירות לכיוון נאודיל, וראשו בוהק ומאיים להכות.

NivX10
מה אתה דואגגג. יהיה טוב.
-------
אתה וגילברט מתקרבים אל הדלת האחרונה, ופותחים אותה באיטיות. חדר מוזר ביותר נגלה לעיניכם, והוא היה ריק מאדם לחלוטין. החדר היה קטן ומאובק, והיה בו ציוד מוזר ביותר שלא הבנת מה הוא עושה. בקצה החדר עמד שולחן עגול מעץ. התקרבת אליו, ולפניך היו שלושה אבנים קטנות ובעלות צורות משונה.
"אני חושב שאני יודע מה זה." אמר גילברט בתדהמה. "אני חושב שאלה מאובנים." הוא אמר.
אחד המאובנים היה מעט אדמדם-בורדו והיה עליו סימן של להבה אדומה שחוקה. השני היה צהבהב-חום והיה עליו סימן של ברק. והשלישי היה כחלחל-ירקרק והיה עליו סימן של טיפה כחולה.
"אתה חושב שכדאי לגעת בהם?" שאל אותך גילברט.

פורסם במקור על ידי Balenciaga

NivX10
מה אתה דואגגג. יהיה טוב.
-------
אתה וגילברט מתקרבים אל הדלת האחרונה, ופותחים אותה באיטיות. חדר מוזר ביותר נגלה לעיניכם, והוא היה ריק מאדם לחלוטין. החדר היה קטן ומאובק, והיה בו ציוד מוזר ביותר שלא הבנת מה הוא עושה. בקצה החדר עמד שולחן עגול מעץ. התקרבת אליו, ולפניך היו שלושה אבנים קטנות ובעלות צורות משונה.
"אני חושב שאני יודע מה זה." אמר גילברט בתדהמה. "אני חושב שאלה מאובנים." הוא אמר.
אחד המאובנים היה מעט אדמדם-בורדו והיה עליו סימן של להבה אדומה שחוקה. השני היה צהבהב-חום והיה עליו סימן של ברק. והשלישי היה כחלחל-ירקרק והיה עליו סימן של טיפה כחולה.
"אתה חושב שכדאי לגעת בהם?" שאל אותך גילברט.

שלומי (magenium) אני מצטער אבל נגמרה הסוללה, חפש אותי בסקייפ או בהודעות פרטיות!
------------
"לא יודע... אבל אני מאוד רוצה אחד!" אומר בתעווה.
מבלי לדעת למה... אקח את המאובן הצהבהב בעל הברק ואצא מהחדר, אחביא אותו בתוך הבגדיה מקוריים שלי שנמצאים מתחת לבגדי הכיסוי.
"בוא נזוז.." ואצא מהחדר היישר לחדר הצמוד לו מימין, ואנסה למצוא שם את היציאה!

NivX10
אתה לוקח את המאובן הצהבהב, ומכניס אותו מתחת לבגדיך. המאבן היה גדול וכבד, ונראה מעט בולט מהבגדים.
גילברט גם הוא לקח מאובן אחד, הכחלחל שבהם, והחביא אותו תחת בגדיו.
"אני מקווה שלא יעלו עלינו ככה," אמר גילברט כשהמאובן בולט ממנו.
התחלתם להתקדם, ועברתם לחדר הסמוך מימן לחד שבו הייתם הרגע. פתחתם את הדלת באיטיות, ומולכם נחשף חדר שונה לחלוטין. הפעם, לרוע מזלכם, כן היו אנשים בחדר. האנשים לא הביטו בכם בתחילה, ונראה כי הם לא מתעניינים בכם כלל.
החדר היה מוארך ורחב, ונראה כמו אולם הרצאות גדול. כיסאות עץ קטנים ולא נוחים היו פזורים בכל החדר, ועל רובם ישבו אנשים. האנשים נראו קשובים לאדם שעמד על הבמה מולם, ודיבר בלהיטות. זיהית את האיש. זה היה האיש שהוציא מולך את הפוקימון וויג'ין שהיפנט אותך.
הלחץ השטלת על גופך, למרות שידעת בבירור שאין שום סיכוי שמישהו מהם יזהה אותך.
לפתע, הרגשת שמישהו מושך אותך. גילברט אחז בבגד שלך, וכיוון אותך אל דלת צידית נוספת. פתחתם אותה, ונכנסתם אל החדר השני.
סגרתם את הדלת אחריכם בפעימות לב מואצות.
"זה היה מלחיץ, כל האנשים האלה." אמר גילברט. "מצטער, לא יכולתי להישאר שם."
הבחנת שככל הנראה נכנסתם לחדר שירות כלשהו. לא היה בו דבר כמט, מלבד כמה מדפים עם בגדים מקופלים, וסמרטוטים הזרוקים על הרצפה. המתנתם שם מספר דקות, עד ששמעתם את קולות הכיסאות הנגררים.
"הם יוצאים מהאולם." אמר גילברט בהבנה.

Meganium
רוברט חייך. "נראה לך שאני אפול באותה מלכודת שוב?" שאל אותך. "אינבקס, תשתמש במתקפת בעיטת קפיצה!" קרא לפוקימון שלו.
פוקימון המתכת שלו רץ, ותוך כדי תנופה קפץ באוויר. רגליו היו מכוונות כלפי נאודיל, והוא נחת עליו בעוצמה אדירה. רעש חזק ומתכתי נשמע, ונאודיל פלט צווחה. הוא התגלגל מספר מטרים לאחור, והתעלף.

Meganium
אכן
------
ג'ונובי יוצא מהפוקדור, ונוחת על הרצפה. הוא עומד במקומו, וגופו מתחיל לזהור באור בוהק. כשהאור דועך, גופו נראה קשה וחסין הרבה יותר.
"אינבקס, תתקוף את הפוקימון הזה במתקפת ראש ברזל!" קורא רוברט.
אינבקס מתחיל לרוץ לכיוונו של פוקימון הגולם כשראשו בוהק. אולם ג'ונובי מציית לפקודתך, ויורא לכיוונו של אינבקס קור. הקור נתפס באינבקס, ונדבק אליו. פוקימון התיש עוצר במקומו, כשגופו מסובך ודביק בתוך הקור שיצר ג'ונובי.

פורסם במקור על ידי Balenciaga

NivX10
אתה לוקח את המאובן הצהבהב, ומכניס אותו מתחת לבגדיך. המאבן היה גדול וכבד, ונראה מעט בולט מהבגדים.
גילברט גם הוא לקח מאובן אחד, הכחלחל שבהם, והחביא אותו תחת בגדיו.
"אני מקווה שלא יעלו עלינו ככה," אמר גילברט כשהמאובן בולט ממנו.
התחלתם להתקדם, ועברתם לחדר הסמוך מימן לחד שבו הייתם הרגע. פתחתם את הדלת באיטיות, ומולכם נחשף חדר שונה לחלוטין. הפעם, לרוע מזלכם, כן היו אנשים בחדר. האנשים לא הביטו בכם בתחילה, ונראה כי הם לא מתעניינים בכם כלל.
החדר היה מוארך ורחב, ונראה כמו אולם הרצאות גדול. כיסאות עץ קטנים ולא נוחים היו פזורים בכל החדר, ועל רובם ישבו אנשים. האנשים נראו קשובים לאדם שעמד על הבמה מולם, ודיבר בלהיטות. זיהית את האיש. זה היה האיש שהוציא מולך את הפוקימון וויג'ין שהיפנט אותך.
הלחץ השטלת על גופך, למרות שידעת בבירור שאין שום סיכוי שמישהו מהם יזהה אותך.
לפתע, הרגשת שמישהו מושך אותך. גילברט אחז בבגד שלך, וכיוון אותך אל דלת צידית נוספת. פתחתם אותה, ונכנסתם אל החדר השני.
סגרתם את הדלת אחריכם בפעימות לב מואצות.
"זה היה מלחיץ, כל האנשים האלה." אמר גילברט. "מצטער, לא יכולתי להישאר שם."
הבחנת שככל הנראה נכנסתם לחדר שירות כלשהו. לא היה בו דבר כמט, מלבד כמה מדפים עם בגדים מקופלים, וסמרטוטים הזרוקים על הרצפה. המתנתם שם מספר דקות, עד ששמעתם את קולות הכיסאות הנגררים.
"הם יוצאים מהאולם." אמר גילברט בהבנה.

"אוקיי נחכה כאן עוד כמה דקות.. בנתיים נסה לסדר את המאובן בצורה כמה שיותר מוסוות" אומר לו בכדי להסיר ממנו דאגה. לאחר שנסיים.
אציץ מפתח המנעול של הדלת ואבדוק אם אין יותר מידי אנשים/אף אחד ונמצא אל חדר אחר בתקווה למצוא את היציאה!

NivX10
אתה מציץ מפתח המנעול, ורואה שכל הכיסאות ריקים לחלוטין, ושכל האנשים יצאו מהחדר. אתה פותח את הדלת באיטיות, ולחרדתך הרבה אתה מגלה שלמרות שחשבת שלא נותר אף אחד בחדר נותר עוד אדם אחד בלבד - האיש שעמד על הבמה. הוא הביט בך בסקרנות חשודה, וירד מהבמה. הוא הלך לקראתכם, ונעמד כמטר בודד ממכם.
הוא החל לדבר אליכם, אך לא ידעתם מה הוא אומר.

Meganium
ג'ונובי קופץ לכיוונו של אינבקס, ודוחף אותו בעוצמה. אינבקס מסתבך עוד ועד בקורים, ולא מצליח להשתחרר מהם.
"קדימה אינבקס, קרע את הקורים האלה!" אומר לו המאמן שלו.
בינתיים, ג'ונובי מצליח לתקוף את אינבקס עוד מספר פעמים, ופוקימון התיש נראה תשוש ביותר.
תוך דקה בודדת של ניסיון, אינבקס הצליח להשתחרר מהקורים.
"מצויין, עכשיו תתקוף במתקפת דחיפה, קדימה!" קרא רוברט.

Meganium
גופו של פוקימון הגולם התחיל לזהור שוב באור בוהר, ושוב גופו נראה קשה הרבה יותר ממקודם, כאילו הוא עטוף במעטה יהלום.
אינבקס נגח בג'טנובי, ורשע חזק ומתכתי נשמע. ג'ונובי נהדף לאחור, אך גם אינבקס נראה סובל מהמכה.
שני הפוקימונים נראו תשושים לגמרי. ג'ונובי עמד בקושי על קצה גופו, ואינבקס נראה סחרחר עוד מהקרב הקודם שלו.
לפתע, אינבקס קרס על הרצפה בתשישות, ונראה היה שהוא לא מסוגל להמשיך להילחם.
"ניצחת." אמר רוברט, והחזיר את הפוקימון שלו אל הפוקדור. "לפי הנוג, עליי לשלם לך על הניצחון," הוא אמר לך, והושיט לך מאה חמישים דולרים. לקחת אותם מידו, וטפחת על שכמו.
לפתע, אור בוהק הופיע מכיוונו של ג'ונובי. גופו החל לזהור בבהירות, וצורת גופו השתנתה.
"הוא מתפתח!" קרא פטר. "מדהים. רק אתמול הוא התפתח מבוקוט, וכבר הוא מתפתח שוב. ככה זה אצל פוקימונים חרק, הם משנים את צורתם במהירות, במיוחד כשהם גלמים." אמר.
צורתו של ג'ונובי הלכה וגדלה, ולפתע האור הבוהק הפסיק. מולך עמד פוקימון פרפר כתמתם-אפרפר. הוא הביט בך בעיניים קטנות וכתומות, ושייט באוויר בקלילות.

Meganium
אתה מוציא את הפוקידע ומכוון אותו רל פוקימון הפרפר שמולך.
"מגנפליי - פוקימון הפרפר. צבעיו הכתומים והאדומים של מגנפיי מזהירים כל פוקימון המתקרב אליו. הוא משתמש בכנפיו על מנת ליצור משבי רוח חזקים, ואף מסוגל ליצור אבקות שונות ורעילות מגופו. פוקימון זה נע בלהקות גדולות, וניתן לראותם בשעות הערב והלילה, מחזרים זה אחר זה." אומר הפוקידע.
רוברט מביט בך באשמה. "לא לקחתי כלום," הוא מודה. "אני רק מאמן פוקימונים צעיר שעבר כאן במקרה. לא חסר לי כלום, באמת. רק תהיתי למה האוהל נמצא לגמרי לבדו. בכל אופן, שיהיה לך בהצלחה בהמשך." הוא אומר לך.