נושא: לי ליואב ולעומר-הזרוע העל טבעית

(מבט כמו בתמונהp, ''אני....לא יודעת...'' מלמלתי, ''אחרי כל מה שעברנו...'' המשכתי, הראתי למפקד את ידיי, עליהן היו חבולות חבלים ומכות רבות, רגליי גם היו פצועות, ''אני....'' מלמלתי, ודמעה אחת יחידה זלגה לאורך לחיי, ''לוק....ג'וני..מה אתם חושבים?'' שאלתי אותם, לוק וגו'ני הסתכלו אחד על השני, ונראה כי גם להם לא הייתה תשובה, לפתע לוק הביט בג'וני במבט מוזר, כאילו מנסה להיזכר במשהו, ''מה קרה?'' שאל ג'וני שראה את מבטו המוזר של לוק, ''אה..כלום'' השיב לוק, ''אז..האם יש החלטה?'' שאל אותנו המפקד, הבטתי בג'וני ולוק.

לוק התחיל לומר ''אני...באמת צריך להתחזק'', ''אנחנו לא נהיה כלואים, ואיקו לא תיכבל יותר נכון?'' קטע אותו ג'וני, המםקד הביט בידיי החבולות, ולא האמין למראה עיניו, ''איך לעזעזל זה קרה לך ילדה?'' הוא שאל אותנו, הבטתי בג'וני ולוק, ''מה לעשות?'' אמרתי ללא קול

שהבטתי באיקו רציתי לסמן לה מאיפה לי?, אבל לא יכולתי, במקום זה הבטתי בג'וני, אולי הוא היה יכול לייעץ לה מה להגיד. "אני מחכה.." אמר האיש, ואיקו הביטה עליו בכניעה. "טוב, אז ככה..."
האיש בחן אותה בזמן שהיא דיברה, נראה כאילו יש לו מעבד מידע בתוך הראש, או איזה עדשת מגע שבה הוא יכול להבין ממה היא קיבלה את החבלות. איקו סיפרה לו את כל הסיפור, אפילו איך היא נחטפה, ואיך היא השתנתה לסוס מתי שהיא רצתה לברוח. שמתי לב שאת הקטע שבו עצרתי את הזמן ונכנסתי לחדר שלה, היא לא סיפרה לו.
אחרי שהיא גמרה את הסיפור, הוא הביט על הבקע שנוצר ברצפה. "קצת כבוד לרכוש שלנו.." הוא אמר במבט רציני, אבל לא יכל שלא לגחך, "זה לא עסק זול הדבר הזה.."
חשבתי לעצמי, שבטח עכשיו הוא ימחא כף או משהו ורצפת הפרקט תחזור למקומה, שלמה ונקייה.
"אני לא יכול לגרום לה לחזור למקומה.." הוא אמר פתאום, והביט עליי, "אבל אני יכול לקרוא מחשבות, זה גם משהו, לא?"
הבטתי עליו דומם, ג'וני ואיקו נראו מבולבלים. "וכן איקו.. רוב הסיכויים שאני לא ילכוד אותכם כמוהו.." הוא פנה לאיקו, שהסמיקה.
אחרי שתיקה מביכה, לאנס פתח את פיו. "טוב, אני מצטער על המאורעות הלא-נעימות.. איקו, את מוזמנת לבוא איתי, ונטפל בידיים שלך. ושניכם-"
הוא השפיל את מבטו אליי ואל ג'וני, "תישנו, מחר מצפה לנו יום ארוך.." הוא הביט עלינו כאילו סורק גם אותנו בעדשת המגע שלו, "למרות, שעד שאיקו תחזור, אין ממש טעם לכיבוי אורות.. אז קבלו ביטול. ג'וני, אני פוקד עליך להתאמן הערב ביצירת רצפה חדשה בשבילך."
ג'וני הנהן ולפני שהספיק לומר משהו לאנס כבר אמר לו, "ארוחת ערב מוגשות ב7 וחצי.. עוד עשרים דקות."
"ולוק," המשיך בדבריו הקודמים, "אני חושב שתתאמן הלילה במה להגיד לו, חשוב שהוא ידע." הוא הביט במבט נסתר על ג'וני ויצא מהחדר, איקו בעקבותיו.
רעדתי קצת, הלילה. הלילה אני יהיה חייב לספר לו. ברור שלאנס קרא את המחשבות שלי, וידע מה אני יודע על ג'וני.
"הוא דיבר עליי, נכון? מה אתה יודע עליי שאתה לא מגלה לי?" דבריו של ג'וני קטעו לי את חוט המחשבה.
במקום להגיב יצאתי מהמקום בשקט. "אני יבוא אלייך עוד עשר דקות, אני צריך לחשוב איך בדיוק להגיד לך.. תתאמן בינתיים על הרצפת פרקט הזאת.." אמרתי לו כשיצאתי.

פורסם במקור על ידי Cool Nick

שהבטתי באיקו רציתי לסמן לה מאיפה לי?, אבל לא יכולתי, במקום זה הבטתי בג'וני, אולי הוא היה יכול לייעץ לה מה להגיד. "אני מחכה.." אמר האיש, ואיקו הביטה עליו בכניעה. "טוב, אז ככה..."
האיש בחן אותה בזמן שהיא דיברה, נראה כאילו יש לו מעבד מידע בתוך הראש, או איזה עדשת מגע שבה הוא יכול להבין ממה היא קיבלה את החבלות. איקו סיפרה לו את כל הסיפור, אפילו איך היא נחטפה, ואיך היא השתנתה לסוס מתי שהיא רצתה לברוח. שמתי לב שאת הקטע שבו עצרתי את הזמן ונכנסתי לחדר שלה, היא לא סיפרה לו.
אחרי שהיא גמרה את הסיפור, הוא הביט על הבקע שנוצר ברצפה. "קצת כבוד לרכוש שלנו.." הוא אמר במבט רציני, אבל לא יכל שלא לגחך, "זה לא עסק זול הדבר הזה.."
חשבתי לעצמי, שבטח עכשיו הוא ימחא כף או משהו ורצפת הפרקט תחזור למקומה, שלמה ונקייה.
"אני לא יכול לגרום לה לחזור למקומה.." הוא אמר פתאום, והביט עליי, "אבל אני יכול לקרוא מחשבות, זה גם משהו, לא?"
הבטתי עליו דומם, ג'וני ואיקו נראו מבולבלים. "וכן איקו.. רוב הסיכויים שאני לא ילכוד אותכם כמוהו.." הוא פנה לאיקו, שהסמיקה.
אחרי שתיקה מביכה, לאנס פתח את פיו. "טוב, אני מצטער על המאורעות הלא-נעימות.. איקו, את מוזמנת לבוא איתי, ונטפל בידיים שלך. ושניכם-"
הוא השפיל את מבטו אליי ואל ג'וני, "תישנו, מחר מצפה לנו יום ארוך.." הוא הביט עלינו כאילו סורק גם אותנו בעדשת המגע שלו, "למרות, שעד שאיקו תחזור, אין ממש טעם לכיבוי אורות.. אז קבלו ביטול. ג'וני, אני פוקד עליך להתאמן הערב ביצירת רצפה חדשה בשבילך."
ג'וני הנהן ולפני שהספיק לומר משהו לאנס כבר אמר לו, "ארוחת ערב מוגשות ב7 וחצי.. עוד עשרים דקות."
"ולוק," המשיך בדבריו הקודמים, "אני חושב שתתאמן הלילה במה להגיד לו, חשוב שהוא ידע." הוא הביט במבט נסתר על ג'וני ויצא מהחדר, איקו בעקבותיו.
רעדתי קצת, הלילה. הלילה אני יהיה חייב לספר לו. ברור שלאנס קרא את המחשבות שלי, וידע מה אני יודע על ג'וני.
"הוא דיבר עליי, נכון? מה אתה יודע עליי שאתה לא מגלה לי?" דבריו של ג'וני קטעו לי את חוט המחשבה.
במקום להגיב יצאתי מהמקום בשקט. "אני יבוא אלייך עוד עשר דקות, אני צריך לחשוב איך בדיוק להגיד לך.. תתאמן בינתיים על הרצפת פרקט הזאת.." אמרתי לו כשיצאתי.

"חרא." אמרתי לעצמי והסתכלתי על רצפה הסדוקה.
הנזק באמת היה די גדול-גם עם זה שהחזרתי את חתיכת הרצפה ששלפתי,עדיין זה לא היה בדיוק בקווים ישרים ועדיין נראה המסדרון התחתון.פחדתי להזיז את זה בידיים,מחשש שזה ייפול. פתאום נזכרתי במה שעשיתי קודם,איך שניסיתי לפתוח את הכלוב. אולי עכשיו אני אצליח להפעיל טלקינסיס.
נשמתי עמוק,והושטתי את ידי הימנית קדימה. ריכזתי את כל כוח הרצון שלי בחתיכת הרצפה. התרכזתי חזק בחתיכת הרצפה,והמשכתי להביט עליה.
בהתחלה שום דבר לא קרה. הרצפה עמדה שם דוממת כמו סתם רצפה.לאחר דקה,חתיכת הרצפה החלה לרעוד. היא התרוממה באוויר,סנטימטר,שניים. לאחר שלשו דקות היא כבר הייתה בגובה היד שלי. הזזתי את ידיד מעט ימינה,לכיוון החור, וחתיכת הרצפה זזה יחד איתה. הזזתי את הרצפה עוד קצת ימינה ורצפה המשיכה לזוז. כיוונתי את גוש הרצפה לכיוון החור,עד שהוא נעמד בדיוק מעליו,והתחלתי להוריד אתה גוש הרצפה באיטיות. הוא לבסוף נחת בול במקום,והתיקון האוטומטי של כל המתחם נכנס לפעולה.הוא חיבר את גוש הרצפה שוב,ועד מהרה הייתה לי רצפה שלמה שוב. אני הסתכלתי על הרצפה מאושר,ואז התמוטטתי."וואו,זה היה קשה." אמרתי לעצמי.
"אני מתאר לעצמי." אמר קולו של לוק.הסתובבתי וראיתי אותו נשען על משקוף הדלת."זה היה די מגניב מה שעשית עכשיו." הוא אמר בהערכה."תודה." השבתי לו בחיוך."אז...מה אתה צריך לספר לי?" שאלתי אותו בסקרנות.בוא נשב." הוא אמר,והלך לעבר המיטה.הוא התיישב על הקצה,ואני התיישבתי לצידו.

הלכתי אחרי המפקד, הוא כל הזמן הביט בי וסקר אותי, אני לא יודעת למה.
''בת כמה את איקו?'' הוא שאל לפתע, ''13'' השבתי בקול שקט, ''זה בטח קשה לך... להילקח ככה מהבית שלך בגיל כל כך צעיר..'' אמר המפקד, ''זה לא אכפת לי, אני רק רוצה לדעת שהשועלה שלי בסדר'' אמרתי למפקד בעצב, ''אל תדאגי, ברגע שהבנו מה קרה פה שלחנו אנשים לבית של כל אחד מכם בכדי לברר עם יש מישהו בבית, מצאנו את השועלה שלך ו..וואלה'' הוא אמר ונעצר לפני דלת חולים לבנה, שני רופאים עמדו שם, הבטתי על הכיסא בצד ודמעות עמדו בעייני ''שלג!'' צעקתי והתפרצתי לחדר, חיבקתי את שלג בעודי מרטיבה את פרוותה בדמעות דביקות, שלג ליקקה אותי באושר וקפצה אל בין ידיי, הנחתי את שלג על ברכיי בזמן שהרופאים בדקו את ידיי, בהתחלה נרתעתי, עד עכשיו הרופאים במקוםהיו מעט אלימים, ''אל תדאגי איקו, הם לא יפגעו בך'' אמר המפקד, 'למה הוא קורא מחשבות?...' חשבתי לעצמי, ''כי ככה אני'' ענה המפקד למחשבותיי בעליצות, ''המף...'' סיננתי, הרופאים משחו את ידיי במשחה כלשהי, הכאב היה פחות נורא, ''המפקד, בוא שנייה החוצה'' אמר אחד הרופאים, ושניהם יצאו, חיכיתי בפנים, כאשר נכנסו שניהם פנימה המפרד נראה מודאג למרות שניסה להסתיר את זה ''מה קרה?'' שאלתי אותו, הוא היישיר אליי מבט, אך מיד הוריד את ראשו, זה תמיד קורה שאנשים מסתכלים לי בעיינים, אף פעם לא הבנתי למה, ''את מבינה איקו..'' התחיל לומר המפקד, ''את לא יכולה רק להשתנות לחיות, יש לך עוד כח...זאת הסיבה שהוא ניסה להרוג אותך, את... יש לך כוחות מיתולוגיים'', ''כלומר?'' שאלתי, ''את יכולה להפוך לחיות מיתולוגיות, פגסוסים חדי קרן גריפונים'' הוא ענה, ''זה לא שונה בהרבה מחיות'' אמרתי, ''כן...רק שטוב..כבר מאות שנים שלא נמצא איש עם הכוחות הללו, ישנם שבט ציידים, קוראים לו ''אימרגון'', עם תיראי מישהו מהם תברחי, הם צדים כל יצור קסם, והמטרה שלהם...היא לצוד אותך'' הוא סיים, ''אותי? למה?!'' שאלתי בפחד, ''כי את יכולה להפוך לכל יצור מיתולוגי, ישלמו אלפי שקלים עלייך'' הוא הסביר, ''אוקיי'' אמרתי והשמטתי את ראשי מטה, הרופאים חבשו את פצעיי, ויצאתי מן החדר כאשר שלג בידיי, יצאתי החוצה, לשאוף קצת אוויר, ''אוי שלג..מה יהיה?'' אמרתי

"טוב, אז ככה.." אמרתי לג'וני, בפנים רציניות. "כמו שניסיתי לומר קודם, לפני ש'המאפייה' הרוסית הפריעה לנו, אני מהעתיד.."
ג'וני הביט עליי כאילו אני מין חייזר משונה, למרות שאמרתי את זה כבר קודם. "שנת 2012, ליתר דיוק.. 70 שנה מהזמן שאנחנו נמצאים בו עכשיו.."
ג'וני כיחכח בגרונו. "אממ.. מתי תגיע לכל הקטע של המבטים המוזרים, והסוד שאתה מסתיר ממני..?" הוא אמר, וניסה לא להישמע חצוף.
"טוב, האמת שהסוד הזה די קשור לזה..." השפלתי את ראשי כדי להמנע מהמבט השואל של ג'וני, "האמת היא, שלא רציתי לחזור בזמן, זה קרה לי בגלל שהייתי עצבני, ולא שלטתי על הרגשות שלי.."
ג'וני הביט עליי במבט של מה זה לעזעזאל קשור?! אבל לא אמר מילה. "זה היה בחג המולד.. אני רבתי עם ההורים שלי, זה לא קשור עכשיו על מה.." התחמקתי, "הייתי עצבני כל כך, שלקחתי מזוודה ועזבתי את הבית.. הסקתי שחבר שלי ייתן לי לישון אצלו כמה ימים.. אבל זה לא מה שקרה. לפני שבכלל הספקתי לארוז את כל הדברים שלי, המציאות השתנתה. מערבולת של צבעים הסתובבה סביבי, ראיתי תמונות חשובות מההיסטוריה, שלאט-לאט נראו מציאותיים יותר ויותר.." הפסקתי לדבר לרגע קל, ואז המשכתי.
"מצאתי את עצמי בשדה נטוש, משהו שדומה לפארק ללא ספסלים, פסלים או מתקנים.." הסברתי לו. "אבל מה שחשוב זה, שעברתי עם חלק מהחפצים שלי.. תמונה ישנה שהייתה טמונה בתוך הכיס שלי כמה שנים עברה איתי. זאת הייתה תמונה שלי ושל סבא שלי.. בתמונה היה גבר זקן, מחייך, ותינוק שהיה מכורבל בין שתי ידיו..-"
עצרתי את מה שאמרתי שהבטתי בג'וני, נראה כאילו הוא לא מצליח להתאפק. הוא אמר בחריקת שיניים, "אתה יכול להתקדם עם הסיפור בבקשה?".
"טוב, אני יגיע לעניין.." אמרתי בכניעה, ושלפתי תמונה ישנה מהכיס שלי. "זה, אתה.." הצבעתי על הגבר המבוגר. "אתה סבא שלי."