נושא: Glaria Soa

פרק מדהים כהרגלך,הפרק הפעם עוד יותר טוב משאר הפרקים!

עיצבנת אותי, ובגלל זה אני לא מגיב ><"
אבל רק שתדע, שאני ממשיך לקרוא.

אני חושב שלא הבהרתי את עצמי בתגובה הקודמת, התכוונתי שזה שלא קרה הרבה רק מגביר את המתח לקראת הפרק הבא, המשך כך!

פרק' י"א: קייטנה רגילה ומשעממת, האומנם?


השמיים מעולם לא היו כה כהים, מעין סגול עצוב עטוף ענני פחם כהים המסודרים במעגל כמעט לא טבעי. שעה כה מוקדמת בבוקר אינה מקבלת את אורחיה בברכה, רוחות קרות נשבו מחלונו הפתוח של טומי ניסו לשכנעו לשוב ולשכב במיטה. טומי הזדקף והתמתח. כל דיירי הבית ישנו ולכן טומי השתדל שלא להשמיע כל רעש. עם זאת, הוא זכר היטב עד כמה בודד הוא. מבט חטוף לעבר המקום הריק שבו כספיון נוהג לרבוץ הותיר בו את הרגש הריקני הזה. טומי מצא עצם לעוסה מהעוף שאכלו לארוחת הערב, ככל הנראה שכספיון שמר לעצמו את זה למאוחר יותר.
דלת חדרו נפתחה ורוג'ר נכנס פנימה. "למה אתה ער?" שאל רוג'ר כשהוא מחזיק בידיו שני ספלי שוקו. טומי חייך, רוג'ר תמיד ידע לצוץ ברגעים הכי קשים עם כוס השוקו המפורסם שלו, דבר שתמיד עודד את רוחו.
"קצת קשה לי לישון," אמר טומי, הוא סגר את חלון חדרו והתיישב על מיטתו בכבדות. רוג'ר נהג בהתחשבות, הוא לא הוציא את זנבו ושמר על פרופיל נמוך, ניכר שבא להקשיב יותר מלדבר. "רוג'ר אני ממש מתגעגע לכספיון!"
"כספיון גם מתגעגע אליך," אמר רוג'ר בחיוך "אבל כרגע הוא יושן והנחירות שלו מעצבנות אותי. עכשיו כשרכשתי אותו כדי לשמור עליו בשבילך, אני שומע כל תזוזה שלו. הוא אפילו מדבר מתוך שינה!"
"עבר עליו יום קשה," צחק טומי ולגם מהמשקה החם. "רכשנו אתמול שני כדורי אנרגיה בכוחות עצמנו, הכדורים היו מושלמים!"
"בטח רכשת עוד הפעם זחלים סגולים." אמר רוג'ר, לוגם אף הוא מהמשקה, שבאופן מחשיד פשוט לא נגמר.
"רכשתי את האנרגיה של ציפור אקווה ושל ניב מנוקד!" ענה טומי בפרצוף חמוץ, כשמשקהו התמלא מעצמו שוב. "אפילו עשיתי את מה שעשית וגרמתי לכספיון לשנות צורה, לאחר שהבאתי לו את האנרגיה של ציפור האקווה והבסנו את הניב מנוקד!"
"אתה מאוד מוכשר טומי," אמר רוג'ר והביט בעיניו של טומי. רוג'ר היה האח הגדול המושלם. טומי תמיד יכל לסמוך עליו שיהיה לצדו בכל מצב, רוג'ר תמיד ידע להגיד את המילה הנכונה שתגרום לטומי הרגשה טובה יותר. לפתע, כבר לא היה ממש משנה שהוא הולך לקייטנה של שיכון פאלצוויט, געגועיו לכספיון נמוגו והרגשתו השתפרה פלאים. הלא הכל דבר זמני הוא. "אני בטוח שתצליח מאוד בגלאריה סאה."
"רוג'ר," אמר טומי לפתע, מניח את ראשו על ברכיו של רוג'ר ופיהק. "אני רוצה להילחם מולך יום אחד."
"אני אשמח להילחם מולך יום אחד," אמר רוג'ר והביט בטומי במבט רציני. "זה יקרה במוקדם או במאוחר."
טומי נרדם. משפטו האחרון של רוג'ר הותיר בו הרגשה מעט לא נעימה והוא כמעט והתחרט שביקש להילחם מולו. הוא רצה להתנצל ולחזור בו, אך הוא כבר חש שהוא לא יכול לדבר.
כשטומי התעורר הוא גילה שרוג'ר כבר יצא לגלאריה סאה, אף אמו כבר לא הייתה בבית והוא גילה מכתב על השולחן הקטן בסלון. אמו השאירה לו הנחיות לקראת הקייטנה בדיוק כמו בכל שנה. הכל התנהל כרגיל. הוא ידע שנותרה לו שעה להיות מוכן למחנה קיץ. הוא הכניס את ארוחת הצהריים שאמו ארזה לו והכניס את הבגדים שקיפלה לו מראש, טומי בדק את כל זוגות המכנסיים וראה שהחור המוחבא לזנב עדיין היה קיים. הוא שתה כוס מים קרירים ועזב את הבית, מחכה ליד תיבת הדואר שבכניסה לחצר ביתו.
ההסעה הגיעה בזמן, כיאה לדייקנות ההולנדית. טומי עלה והתיישב באחד המושבים הריקים, נמנע מקשר עין עם חבריו לקייטנה. הוא שקע במחשבות ובדמיונות, חולם כיצד הוא רוכש כדורי אנרגיה ונלחם נגד דמונים. לפתע ההסעה נעצרה וכולם החלו לרדת מהאוטובוס. הם נכנסו לאוהל ירוק גדול וישן, שם הם גילו שהיו שולחנות מסודרים בשני טורים ארוכים. כסאות סודרו סביב השולחנות באופן צפוף למדי. המדריך סימן להם להתיישב בטור הימני והם צייתו לדבריו. טומי לא ממש שם תשומת לב לשום דבר שהתרחש סביבו, מבחינתו, הקייטנה הייתה בזבוז של זמן. קבוצת ילדים נוספת הצטרפה להתיישב סביב השולחנות, וכשהאוהל התמלא לחלוטין עמד המדריך וסימן לכולם לשתוק, זמזום הלחשושים היה כמעט בלתי נסבל, הילדים הנרגשים שמחו לפגוש אחד את השני לאחר תקופה לא מבוטלת של זמן. מאז חופשת הקיץ האחרונה היו כאלה שגם השתנו כמעט ללא היכר, דבר שכנראה גרם לילדים האחרים התרגשות רבה.
היום הראשון עבר במהירות, החליטו לפנק אותם בפעילויות ספורט ולקראת הערב הגישו לכולם גלידה. טומי נכנס למיטתו במאהל השינה וניסה להירדם, מבלי ליצור קשר עם אף אחד. כל מי שדיבר איתו זכה לתשובה קרה וחסרת התעניינות. טומי מעולם לא נהג כך לאיש, על כן מעמדו החברתי היה גבוה והתנהגותו גרמה למדריכי הקייטנה לתהות.
סוף השבוע חלף על טומי בסבל רב, ילדי הקייטנה לא אהבו את התנהגותו המוזרה והחליטו להתנכל לו ולהציק, אך לטומי לא היה אכפת. כמעט בכל יום הוא גילה שתיק הגב שלו נעלם, עד שלבסוף כבר ידע שהתיק מחכה לו על אחד ענפי עץ האלון שהיה בפתח מאהל השינה. משחת השיניים שלו כבר בוזבזה לחלוטין ופריחה במרכז פניו הוכיחה לאן נעלמה לה משחת השיניים.
חצות הלילה. יומיים לפני שנגמרה הקייטנה טומי החליט שנמאס לו, הוא החליט לגשת למדריך שלו ולהתחנן לחזור הביתה, הוא יצא ממאהל השינה בדממה, כל שאר הילדים כבר נדמו ולא ממש התחשק לו להעיר אותם. הוא כבר עמד לצעוד לעבר מאהל ההנהלה, כשנזכר שהוא צריך להתפנות בדחיפות. לא היו שירותים בכל מתחם המחנה, כך שעל טומי היה לצאת מהמתחם לעבר השיחים העמוסים שהיו בצד הנהר. הוא הזדרז ומצא פינה מוסתרת. כשסיים, הוא חזר על עקביו, שומע את רחש העלים בכל פסיעה שלו. פתאום טומי צעד על משהו רך וחלק. הוא חשב שזה גזע, אך כשהביט קדימה הוא גילה שמדובר בנחש גדול ממדים בצבע ירוק-אדום, הנחש הביט בטומי בכעס וליבו של טומי פעם. לא היה זה נחש רגיל ללא כל ספק, עיני הנחש היו עיני אדם חומות. לטומי לא היה כל ספק, היה זה דמון.
טומי לא זז, הוא לא ידע מה הנחש המוזר הזה מסוגל לעשות, אך הוא זכר היטב את האנטמורפ שחויב ליטול. הוא לא יכול לשנות צורה. לפתע טומי שמע קולות מבעד לשיחים, כשקרן אנרגיה חזקה העיפה את הנחש הרחק מטומי. מבעד לשיחים קפץ אחד המדריכים הבוגרים, הוא היה בעל אוזניים מאורכות וזנב לבן, מה שהוכיח את זהותו כאלף, הוא הביט בטומי בפחד.
"אל תדאג," מיהר טומי להרגיע אותו. הוא רץ הצידה והניח למדריך לתפוס את מרכז הזירה. "אני גם אלף ואני בוגר."
"בנג'ו!" קרא המדריך כשדוב קוטב קטנטן שוגר משום מקום. אז המדריך הושיט את ידו קדימה מגבש כדור אנרגיה לבן מסנוור. "כדור אנרגיה!" הוא שיגר את הכדור לעבר הדוב שהתנפח לממדים עצומים. אדי קור נראו מכל חלקי גופו של הדוב וזרועות רגליו הקדמיות נעטפו בקרח נוצץ. הדוב נעמד על רגליו האחוריות וזינק לעבר הנחש, הדוב החל להכות את הנחש מכות נמרצות, וניכר שהנחש ספג מכות ישירות, עף מעט אחורה עם כל מכה. הנחש החל בפעולה מוזרה שטומי לא הכיר, הוא החל לשאוף אוויר מהפה, כשניצוצות ועלים יבשים עפו היישר אל תוך פיו.
"טומי!" קרא המדריך "הוא עומד לירות! עשה משהו!"
טומי נדרך, עלים יבשים החלו לעטוף את גופו של הנחש, ככל הנראה שהנחש רכש אנרגיה כלשהי מהעלים, לטומי לא היה מושג. הנחש ירה קרן אנרגיה סגולה שפגעה בבנג'ו הדוב חזיתית. הדוב הועף אחורה והוטח באחד העצים. בנג'ו הזדקף מיד אך משהו לא היה כשורה, בנג'ו לא עמד זקוף, הוא היה חלש ופניו קיבלו גוון סגול. טומי הניח שהוא הורעל. הנחש שעט לעברו וחבט בו בעוצמה ומיד החל בביצוע שאיבה נוסף!
"טומי עשה משהו!" נבהל המדריך, נראה שבנג'ו לא יעמוד בקרן רעל נוספת שכזו. "אין לך דמון משלך? למה אתה לא משנה צורה?!"
עלים נוספים בקעו מגופו של הנחש, כשהוא ירה קרן רעל נוספת שתפגע, ככל הנראה, חזיתית בבנג'ו.

המשך יבוא...

מדהים, מותח, כל הכבוד!
מחכה לפרק הבא

אם מישהו כאן רשם תגובה שלילית אחת על אחד מהפרקים של הסופר המהולל הזה שמשתווה למיכאלנגלו אני אגרום לו להתאבד :@

פרק י"ב: כוח הרצון.


בנג'ו הועף אחורה בעוצמה, הוא כמעט והוכנע לחלוטין וטומי ידע כי עליו לפעול בצורה כלשהי. הוא קימץ את אגרופיו והחל לנסות לשנות צורה, הוא ריכז את כל כוחותיו ופניו כהו ממאמץ. לפתע, משהו זז. הוא הרגיש חזק יותר, הזנב ואוזניו יצאו. משהו גרם לאנטמורפ להתבטל.
"מעולה טומי!" קרא המדריך, הוא המשיך לחלק לבנג'ו פקודות, אך בנג'ו הוטח לאחור והוכנע.
"כספיון, דרקון כסוף זעיר אשר תמיד נמצא לצידי, בוא ותעזור לי לבצע רכישה," צרח טומי, ליבו פועם במהירות והרים את ידו הימנית. "השתגר!" אור כחול התרסק על הארץ מול טומי, כשכספיון המופתע הביט בטומי בשמחה.
'ברוך שובך כספיון!' קרא טומי 'מוכן?'
'ללא כל ספק!' ענה כספיון בשמחה בעודו ממריא לאוויר. 'אני מוכן לקבל כל פקודה ממך.'
'אז קדימה,' אמר טומי, מושיט את זרועו קדימה 'צווחה על קולית!'
כספיון עף קדימה וצווח בכל הכח, מעיף יחד איתו עלים וקרשים היישר לעבר הנחש. הקרשים פגעו בראשו של הנחש וניכר שזה הפריע לו. בנג'ו קפץ לעבר הנחש בשנית והנחית עליו אגרוף קפוא רב עוצמה. לסת הנחש פגעה בעוצמה בקרקע והוא החל לשאוב שוב, כשעלים נוספים צמחו על גופו עכבישים ירקרקים החלו להגיח מהקרקע, ככל הנראה הנחש זימן אותם. טומי ידע שזו ההזדמנות שלו.
'כספיון,' קרא טומי במחשבתו, מצביע לעבר העכבישים. 'תקוף אותם, אתה נראה הרבה יותר חזק מהם!'
'קלטתי אותך,' ענה כספיון וטס לעברם. לאחר שחבט באחד מהם הוסיף, 'קוראים להם קורי פחד, אל תזלזל בהם בקלות. הם חברים מאוד טובים של הגחון אדום.'
"כח האנרגיה הטמון בקורי הפחד, אני מצווה עליך בזכות שליטתי!" קרא טומי, מכוון את ידו לעבר שני עכבישים מעולפים "השתחרר!" כדור בהיר בגוון חרדל נוצר וחוטי אנרגיה נוצצים עטפו אותו, הוא נשאב ישירות אל תוך ידיו של טומי, ששלח אותו באופן מידי לעבר כספיון.
גופו של כספיון הפך דביק ועיניו בהקו באור אדום, עורו הפך לבן וציפורניו התארכו בזמן שכנפיו נעלמו לחלוטין. הוא היה נראה כמו לטאה לבנה ודביקה. כספיון קפץ קדימה וירה קור דביק היישר לעבר הנחש, שניסה לפעור את פיו ולבצע שאיבה נוספת, נראה שלסתותיו של הנחש היו דבוקות ושאיבה כבר לא באה בחשבון. אך הוא עדיין היה מסוכן מאוד. כספיון עמד לשלוח קור נוסף כשהזנב הענק והכבד של הנחש חבט בו במלוא העוצמה, כספיון התרסק בכל הכח. טומי חשב בקדחתנות, המצב נראה לא טוב. הוא ניסה למצוא דרך נוספת לעזור לכספיון, הוא כבר העניק לו כדור אנרגיה אך ניכר שהגחון האדום פשוט חזק מדי, לפתע, כשכספיון התרסק שוב ברצפה מחמת זנבו העצום של הגחון, זה היכה בו.
'קדימה כספיון, בוא נארגן לנו עוד כדור אנרגיה אחד!' אמר טומי, כספיון צווח על העכבישים בעוצמה וגרם לעלפונם של צמד עכבישים. טומי ריכז את כדורי האנרגיה שלהם לכדור אנרגיה אחד, הקיף את כף ידו ודחס את כדור האנרגיה היישר אל תוך החזה שלו. ההרגשה הייתה מוזרה, זה הרגיש כאילו הכל קפא לפתע, הוא יכל לשמוע את פעימות ליבו ולראות את הכעס בעיניו של הגחון האדום, מכפות ידיו הוא הרגיש שיש לחץ חזק מאוד והוא חש צורך להושיט את ידיו קדימה ולשחרר משהו. לא היה לא מושג מה הוא עושה, לרגע אף הרגיש שהוא בכלל צופה מהצד. הוא זינק קדימה ושלח עם כפות ידיו מעין רפש צהבהב חיוור, היישר לעבר פניו של הגחון. הוא לא אהב את זה כלל, ניכר שזה שרף לו מאוד.
טומי לא בזבז זמן, הוא המשיך להתקדם במהירות לעבר הגחון, יורה את הרפש הצהבהב הזה מבלי לדעת בכלל כיצד הוא עושה זאת. הגחון התעצבן מאוד ולבסוף קרס, כשכספיון הנחית עליו אגרוף עוצמתי, גורם לכל עליו לנשור ומותיר אותו מעולף ומוכנע על הקרקע. העכבישים שנותרו ברחו מהמקום בבהלה.
"כח האנרגיה הטמון בגחון האדום, אני מצווה עליך בזכות שליטתי," קרא טומי בקול, מושיט את ידיו קדימה. הוא קיווה שהגחון הוכנע ולא תיווצר שום בעיה. "השתחרר!" כדור אדום כהה, מוקף ברקים שחורים קטנים עף היישר לעבר כפות ידיו של טומי ונעלם. טומי חש שהלחץ בכפות ידיו נרגע בזמן שכספיון שב לאיטו לצורתו המקורית.
"מרשים!" קרא המדריך לעבר טומי. "עוד לא התחלת ללמוד בגלאריה סקול וכבר יש לך יכולות כאלו?"
"אני בטוח שלכל שוכן אנרגיה יש כאלו יכולות." ענה טומי בביישנות, כשכף ידו תמכה את ראשו. "כספיון עשה את כל העבודה גם ככה."
"טומי, אני לא מכיר הרבה תלמידי שנה ראשונה שמסוגלים להשתלב בקרב!" צחק המדריך וניגש ללטף את בנג'ו שהספיק לחזור לצורתו המקורית. "אגב, קוראים לי ג'ון. אני תלמיד שנה שלישית בגלאריה ואני גם גר במאלבורק. אני בעצמי לא יודע להשתלב בקרב!"
"הא?" נדהם טומי, עצם המחשבה שלא כל אחד מסוגל להשתלב בקרב הדהימה אותו, זה לא קשה במיוחד. "סך הכל עקבתי אחרי רוג'ר אחי, ביצעתי כל דבר במדויק."
"העניין הוא לא איך שאתה מבצע את הפעולה," ענה ג'ון, מנקה את כל סימני הקרב שנותרו. "קשה לשמור על ריכוז מוחלט לאחר ההתערבות, לפעמים אפשר לאבד לגמרי את הראש, יש כדורי אנרגיה שעלולים להרוג את האלף. צריך להיות ממש אמיץ להכניס כדור אנרגיה שאתה לא מכיר אל תוך הגוף."
"או ממש טיפש," הובך טומי והרכין את ראשו. "לא היה לי מושג, פשוט חיקיתי את רוג'ר."
"כדאי שתזהר פעם הבאה," אמר ג'ון והצביע על כספיון ואוזניו התקצרו לגודל נורמלי, בזמן שזנבו נעלם. "גם הדמון שלך עשוי להיות בסכנה אם אינך יודע לגבי כדורי האנרגיה שאתה רוכש. כדאי ללמוד היטב את הנושא לפני שאתה ניגש לקרב בצורה כזאת. אני באופן אישי מעדיף לקנות כדורי אנרגיה מאשר לרכוש אותם. גם את בנג'ו קניתי. בכל אופן, כדאי שנחזור עתה למאהל. השתדל שלא להסתבך בצרות."
טומי נשאר מאחור, הוא היה מבולבל. הוא זכר שהאנטמורפ הינו חזק מאוד. הוא לא הצליח לחשוב על דרך ששחררה אותו מהאנטמורפ. הוא באמת צריך להיזהר יותר עם כל הרכישות הללו, עליו לברר מה בריא בשבילו. כפות ידיו כאבו לו לרגע והוא החל לצעוד לעבר המאהל, שולח את כספיון חזרה לביתו. הוא כה שמח לראות את כספיון שוב, זה הרגיש לו כל כך טבעי. כשהוא החזיר את אוזניו וזנבו למקום הוא חזר למאהל, זוחל בעדינות למיטה. מסתבר שזה לא יהיה משעמם כבעבר. . הוא עצם את עיניו ונרדם, כשחיוך פרוס על פניו.

המשך יבוא...

פרק מעולה, קרב אדיר!
אחרי כל פרק אתה משאיר בדיוק את הכמות הנדרשת של מתח,
הפרק מרגיש שלם בפני עצמו ובכל זאת יש עדיין משהו לא פתור.
המשך כך, מחכה לפרק הבא.

נו, קדימה! מתי הפרק הבא?

אני כבר בפרק ד', קשה לי לשמור על קצב הקריאה, לכן אני כבר עכשיו אאיר לך על כך שהסיפור ממש טוב. ללפחות עד פרק ג'.

פרק י"ג: רגשות אשמה.



היומיים האחרונים עברו על טומי בנעימים. הוא אומנם לא השתמש בכוחותיו כלל, עם זאת, הוא ידע שכוחותיו קיימים. הוא חזר להיות חברותי לכולם וג'ון הרבה להיות סביבו, הם מצאו המון הזדמנויות לשוחח בפינה מרוחקת על גלאריה סאה ועל שנת הלימודים המתקרבת במהירות. ג'ון סיפר לו על השיעורים המרתקים ועל הקרבות הקשים, על המורים ועל החברים. טומי לא יכל לחכות כבר עד ליום המיוחל שבו כף רגלו תדרוך בבית הספר. כשטומי חזר לביתו גב' ברייקסטון חיכתה לו בסלון, היא חייכה לעברו בעייפות. טומי הציץ בשעונו, מחוגו הגדול הורה על הספרה תשע. הוא הוריד את התיק בכבדות וזרק אותו על הספה, בעודו מדלג במדרגות לעבר חדרו האהוב. הוא נכנס פנימה ושחרר את אוזניו וזנבו, בעודו צולל למיטתו הנוחה.
טומי מעולם לא ציפה לבוקר כפי שציפה לבוקר יום שלישי הכה קרוב. יום הלימודים הראשון. הוא הציץ במחוג הגדול שבחדרו, הוא היה תקוע בעקשנות על הספרה עשר, כמי שמגונן בכל נפשו על הספרה, מתעקש שלא לעבור לספרה הבאה. כמה נאמן הוא המחוג, חשב לעצמו טומי. דקה אחר דקה, כחצים המפלחים את גבו של המחוג והוא עומד איתן. המחוג נדמה היה לפתע כמו כספיון, שהגן על טומי בכל כוחו ושמר עליו. הוא נזכר בקרבות שעברו עליו בימים האחרונים, כמה חזק היה כספיון. טומי דמיין את הערפל הכבד, הוא לא יכל לראות דבר. כספיון עמד מולו ודמות אפילה התמודדה מולו, הוא צווח בעוצמה אך ניכר שזה לא הפריע לדמות. טומי שלח לעבר כספיון כדורי אנרגיה שחורים, אחד אחרי השני, כשכספיון טפח וצמח לגבהים עצומים. הוא הסתובב לעבר טומי ושאג לכיוונו. שולח כדורי אופל מוזרים. טומי לא יכל לזוז, כפות ידיו הפכו לפתע לכדורי בטון ענקיים. הוא ניסה לרכוש את כספיון, אך ללא הועיל. ידיו פשוט היו כבדות מדי.
'טומי!' צעק כספיון בקול עמוק. טומי הרגיש כאילו הראש שלו הולך להתפוצץ, כפות ידיו בערו מכאב והוא לא יכל להניע את רגליו, הרצפה הייתה חלקה מדי. 'טומי!' הדרקון הכביר רושף האש צרח.
"טומי!" הקול נשמע מעט יותר עדין, אפילו נשי אפשר לומר. "טומי קום כבר!"
"הוא נרדם ממש חזק." צחק רוג'ר, גלום טיפס על מיטתו של טומי וקיפץ על פניו. טומי החל להתעורר באיטיות. החלום היה מוחשי מאוד עד שהוא עוד יכל להרגיש את הכאב בכפות ידיו. הן אפילו היו מאוד כבדות. "חכי רגע אמא, משהו לא בסדר."
"למה הוא לא פוקח עיניים?" שאלה גב' ברייקסטון. טומי ניסה להזדקף אך הוא סבל נורא. כפות ידיו בערו מחום, הן היו משותקות לחלוטין. עיניו נשארו עצומות מרוב כאב. "מה קרה לכפות ידיים שלו?"
"אמא, נראה לי שהוא מורעל." אמר רוג'ר, כשידיו הקרות נגעו בכף ידו של טומי. טומי עיוות את פניו ופקח את עיניו. הוא הציץ לעבר כפות ידיו שהיו נפוחות מאוד, גוון עורן היה אדום כהה מאוד. "תגיד טומי, אתה השתלבת בקרב?" טומי הנהן בחיוב.
"גם כספיון מורעל!" קראה גב' ברייקסטון. "רוג'ר אנחנו לא יכולים לצאת לבית הספר בצורה כזאת, אני חייבת לרקוח לו ולכספיון משהו נגד הרעל. כספיון בטח מותש מאחר שעף כל הדרך חזרה לפה."
גב' ברייקסטון ורוג'ר עזבו את החדר בכוונה לרקוח משהו נגד רעל.
'כספיון אתה בסדר?' שאל טומי. הוא חשש שכספיון כועס עליו, בגללו כספיון ספג את הרעל. 'אתה ער?'
'אני לא מרגיש כל כך טוב.' ענה כספיון, הוא הרים את ראשו בכבדות לעבר טומי. 'אני חלש והגב שלי בוער.'
'אני כל כך מצטער כספיון.' אמר טומי והביט לעבר החלון. השמש כבר ניצבה והחלה את המשמרת שלה, הם אמורים ללכת לבית הספר היום. 'אני פעלתי בטיפשות. אני גרמתי לך צער והכאבתי לך.'
'טומי...' אמר כספיון באיטיות. הוא הביט בעיניו של טומי ודמעות עלו בעיניו. הוא הרכין את ראשו מעט.
'אני לא מוצלח ולכן גרמתי לך סבל רב,' טומי החל לבכות אף הוא, כשהוא חש את ההחמצה הכואבת והפחד שלא ילך לבית הספר ויפסיד את היום הראשון. 'אני תמיד ממהר לעשות מעשים מבלי לחשב את ההשלכות. ההורים שלנו צדקו בכך שלקחו ממני את הכוחות, ואני בעקשנותי גרמתי לך סבל נורא. הייתי צריך להניח לג'ון. הוא אלף מיומן ממני, הוא גם יודע כיצד לשלב כדורי אנרגיה.'
'זה ממש לא נכון!' אמר כספיון בכעס. 'אתה מוכן להפסיק לבלבל את המוח?!'
כספיון נעמד והתקרב לטומי באיטיות. 'מהרגע הראשון שראיתי אותך, הרגשתי את האנרגיה מהנחישות שלך. ידעתי שאני חייב לאתגר אותך, כי ידעתי שאני לא אסבול את העובדה שאני אתעלם מקרב כל כך טוב. מהרגע הראשון שהפכנו להיות שותפים ראיתי כמה טוב לב אתה, כמה אמיץ וכמה חזק אתה. אז הורעלנו פעם אחת, אז מה? במקום להאשים אותי שגרמתי לך להשתלב כי לא יכולתי עליו לבד, אתה מאשים את עצמך!'
'כספיון!' טומי היה בהלם מוחלט. 'אתה באמת מאמין במה שאתה אומר?'
'ללא כל ספק. אני לא מתחרט לרגע שאנו שותפים.' אמר כספיון וחייך. 'אנחנו נגיע לבית הספר היום ויהי מה.'
'כספיון, אתה צודק!' קרא טומי וניסה להזדקף, הכאב בכפות ידיו בער והראש שלו היה קל. אך הוא התייצב וישב על מיטתו. 'אנחנו נגיע לבית הספר היום.'
"בשורות טובות טומי!" נשמע קולו של רוג'ר מהמדרגות. "השגתי לכספיון חומר חזק נגד רעל!"
"ולי יש בשורות טובות בשביל טומי!" אמרה גב' ברייקסטון שנכנסה לחדר אחרי רוג'ר. "גב' דיישיץ' שיגרה אליי שיקוי נגד רעל שהיא רקחה במיוחד בשבילך."
טומי וכספיון הרגישו הרבה יותר טוב לאחר שנטלו את התרופות שלהם. כפות ידיו של טומי היו חבושות בתחבושות מהולות בחומר חריף מרגיע, כפות ידיו עדיין כאבו, אך הרבה פחות. כספיון כבר החל להלך סביב לאחר כמה דקות וניכר שהוא מרגיש הרבה יותר טוב.
טומי פתח את ארונו ולבש את החולצה הכחולה. הוא כפתר את הכפתורים הלבנים והריח את הריח החדש. מכנסיו השחורות תאמו לנעלי בית הספר החדשות והעניבה השחורה. התיק המיוחד שיכל להכיל הרבה יותר ממה שנראה שהוא יכול להכיל ישב בנוחות על גבו, מכיל את הספרים והמחברות.
"טומי!" קרא רוג'ר בקול, טומי ידע שהוא קורא לו מעליית הגג. "אנחנו רוצים לזוז!" כספיון עף במהירות ונכנס אל תוך התיק, טומי הסתרק במהירות ודחף את המסרק למגירה, מוציא אותה מהמסילה מבלי משים. לא היה לו זמן להתעסק עם זה, הוא הולך לבית הספר.
"אני בא!" קרא טומי וטיפס לעליית הגג, כשהדלת אחריו נסגרה. רוג'ר שוב מילל את הלחש המוזר והדלת נפתחה שוב, כשהנוף המדברי נפרס לפניהם שוב. טומי פרס את ידיו לצדדים ושוב הרוח נשאה אותו, כשגב' ברייקסטון מקפידה לעוף בקרבתו. הם עפו גבוה מעל העננים, שנראו כווילונות צחורות. לאחר כמה דקות, בניין גבוה ומרשים נחשף לעיני טומי המרותק. היה זה בניין הבנוי מלבנים אדומות, שלוש מבנים גדולים הקיפו מעין מגדל גבוה, כשבמרכזו שעון ענק מזהב. ילדים רבים התעופפו סביב מלווים בהוריהם, וכרכרות בהירות עצרו בכניסת השער מתכת העצום. חצר בית הספר רוצפה בשיש לבן בוהק ומזרקת מים קסומה ריחפה במרכז החצר. עצי יער צפופים הסתירו חלק נרחב מבית הספר וטומי הסתקרן לדעת את גודל בית הספר.
הם נחתו לפני השער הענק, גב' ברייקסטון ורוג'ר חייכו לעבר טומי בסימן ברור שהם לא ממשיכים מעבר לשער. טומי היה נרגש. זנבו בהק באור כסוף ואוזניו רטטו. גלאריה סקול נראה הרבה יותר טוב ממה שטומי דמיין.

המשך יבוא...

איך הרעל השפיע רק עכשיו?
הפרקים ממש ממש יפים, תמשיך ככה.

פרק מצוין אדם! כבר חשבתי שהפסקת עם הסיפור.

אני חייב להגיד שבסופו של דבר התפתיתי לקרוא את הסיפור עכשיו ולא בסוף השבוע ואני לא מתחרט על כך.
סיפור מעולה, הרעיון מדהים.

הא עוד משהו, כל פעם שהוא אומר כספיון אני נזכר בכספיון הדג -_-"

פרק י"ד: גלאריה סקול! יש מבחן כניסה!!!


טומי הציץ מעבר לכתפו שוב, אימו ורוג'ר כבר נעלמו. חשש קל התגנב לליבו של טומי, הוא ידע שדיוויס וג'סיקה אמורים להופיע והוא לא לבד, אך לאחרונה הוא נקשר מאוד לרוג'ר ולאמו כך שמאוד היה לו קשה לדמיין אותם רחוקים ממנו.
"תלמידי שנה ראשונה, אתם מתבקשים לעמוד בשורה ישרה ולעקוב אחרי!" נשמע קול עדין מימינו של טומי. טומי הבחין באישה שקראה להם לעקוב אחריה, כשטור של תלמידים החל להשתרך מלפניה. קולה היה עדין ונעים אך תקיף באותה מידה. האישה הצעירה הייתה גבוהה יחסית, שערה השחור היה אסוף בצורה מסודרת ובגדיה היו מגוהצים בקפידה. עיניים חומות היו מאחורי זוג משקפיים אלגנטיות נקיות להפליא.
טומי הצטרף לטור ועקב אחרי המורה, תוהה אם דיוויס אמור להופיע בשלב כלשהו. הם נכנסו לבניין הגדול והמרכזי כשנכנסו לאולם גדול. האולם הגדול היה מרוצף בשיש שחור בוהק, כשבמרכז האולם היה ציור ענק של שמש וירח מרוכזים בעיגול אחד. מעל ראשם הייתה מנורה מרהיבה, נטיפי קריסטלים ויהלומים גרמו לאור המנורות להיות נקי יותר. טומי הביט מקרוב, הוא שם לב שלא היה שם מנורות חשמליות כלל, במקום, אש פשוט נחה על הקנים, בלי שעווה או כל דבר שעשוי לגרום לאש לבעור.
"תלמידי שנה ראשונה היקרים. אנו עומדים להיכנס היישר אל תוך חדר האוכל. חדר האוכל הינו גם חדר הטקסים המרכזי של בית הספר. אני מצפה מתלמידינו התנהגות מופתית. הקפידו על שורה ישרה עד שמנהל בית הספר יתדרך אתכם." אמרה המורה הצעירה. "אגב, שמי גב' לייט. אני המורה לחישוב משקל."
"סליחה שאיחרנו!" נשמע לפתע קול מוכר בגסות. דיוויס וג'סיקה נראו בפתח אולם הכניסה. "הותקפנו על ידי דמונים בדרך לבית הספר!"
"דממה." אמרה גב' לייט בכעס, טומי צדק כשהעמיד אותה כמורה קשוחה. "מילה נוספת ואתם תחזרו הביתה למשך השבוע הקרוב. כעת הצטרפו לטור וחכו שיקראו לכם."
הם הצטרפו לטור בדממה ונעמדו מאחורי טומי. "אתה לא תאמין איזה פחד!" לחשש דיוויס לטומי. "היינו על המטאטא של ג'סיקה כשחנקן מעופף תקף אותנו. וואו, הוא היה ממש מגניב וג'סיקה התחמקה עם המטאטא, ואני תקפתי אותו עם ג'ימבו!"
"אתה מוכן לשתוק כבר?!" תלמידה אחת לחשה בכעס, היא הביטה בטומי בכעס. ככל הנראה הייתה משוכנעת שהוא זה שדיבר. טומי הסמיק מיד. "גב' לייט ציינה מפורש שעלינו להתנהג יפה, זה כבר פרח מהראש היפה שלך?!"
"אדון ברייקסטון וגב' ברנדפילד, אני מניחה שאתם מאוד מתרגשים להכיר את השני, היום בערב תוכלו להכיר אחד את השני בזמן שאתם מנקים את אולם הקרבות הרשמי של שוכני האנרגיה הבוגרים. כעונש." כעסה גב' לייט, כשהיא משוכנעת שטומי ניהל שיחה עם הילדה שצעקה עליו.
"אתה עוד תשמע ממני." כעסה הילדה והסתובבה. טומי היה מבולבל ונבוך, הוא כלל לא עשה שום דבר. לטומי לא היה הרבה זמן לחשוב על זה, דלתות הזהב הכבדות מאחורי גב' לייט נפתחו.
"ועכשיו תלמידים יקרים, קבלו את תלמידי השנה הראשונה." נשמע קול עמוק ומבוגר. צמרמורת התרגשות עברה בגבו של טומי, הם החלו לצעוד ונכנסו לאולם גדול בהרבה מאולם הכניסה. קירות האולם היו כהות וחלונות גדולים היו בצדי האולם. האולם היה נראה שהוא למעשה חצוי לחצי. הצד הימני של האולם היה מרוצף בשיש זהוב כששולחנות ארוכות לבנות היו לאורכו. תלמידים שם לבשו חולצות כחולות ועניבות שחורות כמו טומי ודיוויס. מצדו השמאלי של האולם שהיה מרוצף בשיש כסוף היו שולחנות שחורות ותלמידים רבים נראו לבושים חולצות שחורות ועניבות כחולות. שולחן ארוך בראש האולם היה מונח בצורה מאוזנת. החלק הימני של השולחן היה בצבע שחור כשהצד השמאלי היה בצבע לבן, ההיפך משולחנות התלמידים.
סגל המורים היה מעניין ביותר, היו שם אלפים בוגרים ומקוסמים, אפילו גמד קטן ישב שם על השולחן, ככל הנראה הוא היה מורה כלשהו.
"תלמידי שנה ראשונה, ברוכים הבאים לגלאריה סקול!" אמר אדם מבוגר בעל זקן לבן קצר, משקפים עגולות כבדות היו מעל אפו הארוך והקמור. "שמי פרופ' כרוסאובר ואני מנהל בית הספר. אלפים, עימדו בטור מסודר מצד ימין. קוסמים שמאלה."
הטור הארוך החל להתבלגן, היו כאלו ששכחו לרגע לאיזה כיוון עליהם לפנות. טומי ודיוויס פנו ימינה וטומי חיפש בעיניו את ג'סיקה. טומי גם שם לב שהילדה שכעסה עליו השתייכה לטור הימני. מדובר בשוכנת אנרגיה. לאחר מספר שניות הדממה שבה לאולם הגדול.
"שוכני אנרגיה וקוסמים יקרים, אנו נתחיל את טקס ההכשרה מיד. אדון שלדאון, הטבעות לשוכני האנרגיה." אמר פרופ' כרוסאובר. אדון שלדאון היה ככל הנראה האדם שהתקרב לעבר הטור הימני, כשבידיו הייתה מזוודה גדולה בצבע חום. טומי הציץ לעבר המזוודה, היו שם טבעות מסודרות מונחות בתוך כריות קטיפה קטנות. טומי לא שמע דבר על המטבעות ממשפחתו, מה שהותיר אותו סקרן.
"שארגל, דיוויס. צעד קדימה." נשמע קולו של אדון שלדאון בחלל האולם. דיוויס צעד קדימה כשטבעת אחת מהמזוודה ריחפה בעדינות. "דיוויס, הנך חם מזג אך טוב לב, מזדרז לעשות מעשים לפני שאתה חושב ואמיץ. האם זה נכון?"
"חם מזג ללא כל ספק." ענה דיוויס בקול בטוח. כל סגל המורים גיחך. הטבעת בהקה באור אדום והתעופפה באיטיות אל כף ידו של דיוויס. "תודה רבה."
"אטור, קיילי. צעד קדימה." קולו של אדון שלדון נשמע שוב. "ג'סי, הנך חברותית ועדינה שמעדיפה לקרוא על הרפתקאות מאשר לצאת החוצה. האם זה נכון?"
"כן, אדון שלדאון." ענתה קיילי. טבעתה בהקה באור תכול בוהק וריחפה לעברה. "תודה רבה."
כך הטור נמשך, כשטבעות בשלל צבעים חולקו לתלמידי השנה הראשונה. טומי חשש לשמוע מה יש לאדון שלדאון להגיד עליו, זה באמת מדאיג להיחשף בצורה כזאת בפני תלמידי בית הספר שהוא כלל לא מכיר. יש תלמידים שהחלו לבכות כששמעו מה שאדון שלדאון אמר עליהם.
"ברנדפילד, הלן. צעד קדימה." קרא אדון שלדאון, כשטבעת ריחפה מעליו. "הלן, את חכמה מאוד ויש לך ידע רב. את אמיצה מאוד וחזקה אך קשה לך לרכוש חברים וחוצפנית. עד כמה שקשה לך להתחבר, את תקריבי הכל למען אלו שצלחו להיות חברייך. האם זה נכון?"
"לא." ענתה הלן בעזות מצח, תלמידי בית הספר לחששו בזעם וסגל המורים שוחחו כשמבטם מעיד על דאגה מסוימת. עד כה, טומי לא ראה מישהו שהעז להכחיש. "יש לי המון חברים, אך יש לי אויבים באותה מידה, אני ישרה ותמיד אומר את האמת בפנים ומעולם לא ארכל על איש. עם זאת, לא אסבול שקרנים."
"מה הסיפור שלה?" דיוויס לחש לעבר טומי. "שתגיד כן, תיקח את הטבעת ותחזור לטור, כל כך קשה?!"
הטבעת שמעל ראשו של אדון שלדאון בהקה באור סגול חיוור וריחפה לעבר הלן. הלן צעדה חזרה למקומה מבלי להודות לאדון שלדאון הזועם. "את התלמידה הראשונה שהטבעת שלה בוהקת לאחר שסירבה לקבל את הפרשנות שלי. את מאוד מיוחדת."
"את גם התלמידה הראשונה שהתחצפה בצורה שכזאת ולא עפה הביתה לצמיתות." הוסיף פרופ' כרוסאובר בחיוך. "את מאוד מיוחדת. אנחנו מאמינים לך, הלן."
הלן הסמיקה ודמעות עלו בעיניה, היא החלה לבכות בדממה לפני כל בית הספר. טומי בהחלט דאג לקראת תורו וכששמו נקרא, רגליו כמעט כשלו.

המשך יבוא...