נושא: Glaria Soa

נראה שהעניינים מתחילים להסתבך -
קדימה, עוד פרק!

קראתי את כל הפרקים עד עכשיו, זה לקח לי איזה שעתיים מהצהריים.
אני בדרך כלל לא אוהב לקרוא סיפורי אינטרנט, אני משום מה תמיד מעדיף ספרים, אני מניח שזה בגלל החלוקה לעמודים והאפשרות לפרקים ארוכים בלי לבהות במסך מחשב יותר מדי.
כך או כך, העובדה שהצלחתי לקרוא 17 פרקים פחות או יותר ברצף מעידה על כך שללא ספק העלילה של הסיפור מעניינת.
בגלל שאלו 17 פרקים, אני לא ממש יכול להעיר הערות, אבל אני חייב לציין כמה דברים:
1) לפחות בתחילת הסיפור, המידע והאופן שבו אתה מוסר אותו די מבלבלים. ההסברים הם די קצרים, וציפיתי להסברים מעט יותר מפורטים. למרות שבסופו של דבר מבינים פחות או יותר את הרעיון הכללי.
2) ראיתי שהעירו לך את זה בתגובות אבל- זה באמת יותר מדי מזכיר הארי פוטר. אני מצפה שתכניס כמה פיתולים בעלילה או משהו ש"ירחיק" את שתי העלילות זה מזה.
3) אין לי תלונות על רמת הכתיבה (מן הסתם P: ), למרות שאני מקווה שתרחיב קצת יותר בתיאורים שלך בפרקים הבאים- זה מרכיב מאוד חשוב בספרות פנטזיה. קצת קשה לדמיין את כל זה בלי תיאורים טובים ומפורטים.
4) "רכשת" לך קורא, ולא היית צריך בשום כדורי אנרגיה P:

פרק י"ח חברות מסוכנת! האומנם?!


השיעור נגמר דקות בודדות לאחר התקרית. היו תלמידים שהזדרזו להסתלק מהמקום, אם כי הלן ודיוויס נשארו במקומם. גב' שטינברגר ביקשה מהם בצורה מנומסת לחכות לטומי בחוץ.
"טוב אני לא הופתעתי שזה קרה." אמרה גב' שטינברגר לאחר שדיוויס והלן יצאו החוצה. היא הגישה לטומי כוס מים קרים וישבה מאחורי השולחן שלה. "זה היה ברור מאליו מהרגע שראיתי את צבע זנבך."
טומי הביט בה בבלבול. הוא לא הבין מה הקשר לזנבו. הוא בכלל לא הבין מה קרה במהלך הדקות האחרונות.
"טומי, בדרך כלל אלפים שולטים באנרגיות מוגדרות ומוחשיות שכבר חקרו והבינו את היכולות שלהם. אנו לרוב מסבירים לתלמידים מה הם צריכים לעשות ומה הגבולות של האנרגיה שהם יכולים לעשות ובכך הם מתבגרים, בהבנה ברורה שיש כללים מסודרים לכוחותיהם." החלה גב' שטינברגר לנאום. מנופפת בכף ידה כמו מורה מנוסה. "ברם, המושג אנרגיה אינו דבר מוגדר. יש אלפים מיוחדים שיכולים לשלוט בדברים אחרים, במידה הרבה יותר חזקה מכל אלף אחר. לרוב, אלפים כאלו שולטים בדברים שאנו לא מסוגלים בכלל להבין אותם. אלפים אלה לרוב נולדים עם זנבות בצבע מיוחד ונדיר המבדיל אותם מאלפים אחרים."
טומי בהה בה, ואז העיף מבט לעבר כספיון. ניכר שהוא נרגע קצת והוא חייך לעבר טומי חזרה. אנרגיות שאינן מוגדרות. כוחות חזקים. מצא חן בעיניו כל הרעיון.
"אני לא יכולה להסביר לך בדיוק את הכל, כי אני לא יודעת. שלחתי את הדמון שלי לשוחח עם פרופ' כרוסאובר ונתבשרתי שאתה יכול להיפגש איתו ממש עכשיו. אני משוכנעת שיהיה לו הרבה יותר מה להגיד בעניין.
בכל אופן אתה פטור מהשיעור שיתקיים בעוד חצי שעה, אני אשלח לך את שיעורי הבית שלך עם אדון שארגל. הלימודים מסתיימים בשעה שתיים ובשעה שתיים וחצי יש קורס תעופה, דבר שאני מאמינה שלא תרצה להחמיץ. כדאי שתזדרז לעבר המשרד של פרופ' כרוסאובר. צעד לעבר האולם הגדול, שם יש דלת כסופה גדולה מאחורי כסאו של פרופ' כרוסאובר. השתמש בטבעת שלך לפתוח את הדלת והמשך במסדרון עד הסוף, שם תמצא את הכניסה למשרדו של פרופ' כרוסאובר."
טומי הודה לגב' שטינברגר ועזב את הכיתה יחד עם כספיון. הוא עקב אחר הוראותיה של גב' שטינברגר והגיע לאולם הגדול, שם הוא עבר דרך כל השולחנות. הוא הגיע לדלת הכסופה והגיש את הטבעת שלו לעבר הדלת.
הדלת התמוססה באופן מסתורי, טומי הזדרז להיכנס פנימה וראה שהוא נמצא במסדרון ארון וצר. דלתות חומות הופיעו מכל צדי המסדרון. בסוף המסדרון טומי ראה דלת חומה גדולה. על הדלת היה שלט שנשא את שמו של מנהל בית הספר. טומי נקש בעדינות והמתין למענה. לאחר שראה שזה לא עזר הוא הגיש את הטבעת שלו גם לידית של הדלת הזו. הדלת נמסה לאחר מספר שניות וטומי נכנס אל משרדו של פרופ' כרוסאובר. טומי דמיין לעצמו חדר עמוס בחפצים שהוא לא הכיר. הוא הופתע לגלות את ההפך הגמור. היה זה חדר רחב ממדים נקי ונעים. מלבד שולחן שחור כבד וכיסא משרדי פשוט לא היה דבר בחדר.
"טומי ברייקסטון." אמר פרופ' כרוסאובר בקול מלא סמכות, הוא הרים את כף ידו וכיסא הופיע משום מקום. "שב. תרגיש בנוח."
"תודה." אמר טומי והתיישב. כספיון רבץ מתחת לכיסא וחיכך את ראשו ברגלו של טומי. "אני מניח שגב' שטינברגר הסבירה לך מה קרה בשיעור."
"כן." ענה פרופ' כרוסאובר "אני לא הולך להרחיב יותר מדי. רק אציין שיש לך יכולת מיוחדת כלשהי שתתרום לך הרבה. אני יכול רק להניח שאתה בורכת ביכולת תקשורתית יוצאת דופן. דבר שגורם לך לשלוט בדמון ובאנרגיות שלך בצורה חלקה."
"אבל פרופ' כרוסאובר, אני איבדתי שליטה כמעט לחלוטין בכתה קודם. מה עלי לעשות כדי למנוע את זה?" אמר טומי וליטף את ראשו של כספיון. הוא שמח לשמוע שהוא מוכשר אך עדיין הדאיג אותו מה שקרה קודם.
"מה שקרה בכתה למעשה לא קורה לעיתים קרובות מדי." אמר פרופ' כרוסאובר ונעמד, הוא החל לטייל סביב והרים את ידו, ספר עב כרס הופיע ונחת בידיו של פרופ' כרוסאובר. הוא חיפש משהו בעיניו ודפדף בקצב מרשים. "אלפים שעוסקים בכישורי האלפים הסיקו שהחיבור בין האלף לדמון מכיל אנרגיות רבות עוצמה. לפעמים הקשר כה עמוק שהדמון יכול להחיל את הרגשות והמחשבות של האלף. הדמון, שהינו יצור קסום שתעלומות רבות עוד אופפות אותו, עשוי להגיב בצורה מסתורית ומסוכנת לרגשות.
אני יכול להגיד לך ללא כל ספק שהקשר שלך עם כספיון הינו קשר חזק מאוד, אולי בגלל צבע זנבך כמו שגב' שטינברגר אמרה או אולי בגלל שאתה פשוט ילד רגיש מאוד. לכן עליך להבין את טיבם של הדמונים טומי, הם מחפשים באופן נואש להישאר עלי האדמה. טבעם הינו אכזר וחסר רחמים, על כן כשדמון מוצא את הדרך להחיל את הרגש הזה, הוא נהיה תוקפן ומסוכן. הקשר שלכם עשוי להיות יותר מדי חזק ועלול לסכן אותך."
טומי הביט בכספיון, הוא כבר עצם את עיניו ונרדם. כל השיחה הזו לא הגיעה לאוזניו. הוא לא יכל לתאר לעצמו את כספיון מסכן את חייו, אך הוא לא יכל להתעלם מאותו חלום שחלם בביתו.
"אני הייתי ממליץ לך להיפרד מכספיון ולרכוש דמון אחר שלא ידע להכיל את הרגשות שאתה חווה."
טומי הביט בפרופ' כרוסאובר. הוא הבין שלהחזיק את כספיון כשותפו עשוי להיות סיכון גדול, אבל הוא ראה בו הרבה יותר משותף לקרבות. טומי הרגיש שכספיון הינו חלק בלתי נפרד ממנו והוא לא יכול להפריד אותו מעליו. מצד שני כספיון עשוי להיות מסוכן ומסכן. קרוב לוודאי שכספיון סובל מכל העמסת הרגשות שהוא מכביד עליו. אולי יהיה הדבר הנכון לשחרר אותו?
פרופ' כרוסאובר התקרב לטומי והביט בעיניו. "אתה חייו לעשות את השיקול הנכון. אתה עשוי לסכן את חייו של כספיון ואת חייך, אל תתפתה לרגשנות. אתה שווה הרבה יותר מזה."
טומי הבין שפרופ' כרוסאובר רמז לו שהשיחה שלהם הסתיימה. הוא הזדקף והעיר את כספיון, הודה לפרופ' כרוסאובר ופנה לחדרו. הוא הציץ בשעונו. היו לו עוד עשרים דקות לפני הקורס של התעופה.
טומי טייל ברחבי בית הספר, פונה למסדרונות בצדו השמאלי של הבניין. מסדרונות שמעולם לא צעד בהם. התלמידים שעברו שם מיהרו לכיתתם. לא היו לתלמידים האלו זנבות או אוזניים מאורכות. טומי הניח שזה האזור של הקוסמים. טומי קיווה שיוכל למצוא את ג'סיקה דיישיץ'. הוא שאל תלמידים שעברו והם הנחו אותו לכיתה של ג'סיקה. היא עמדה שם יחד עם כל תלמידי כתתה והם חזרו אחרי המורה כשהיא מנחה אותם להגיד כל מיני מילים מוזרות ולא ברורות. טומי לכד את מבטה וקרץ לה. היא חמקה מהכיתה ויצאה לכיוונו.
"כמה זמן לא דיברנו!" אמרה ג'סיקה "אני ממש שמחה לראות אותך."
"גם אני שמח לראות אותך," אמר טומי. "עברתי כאן במקרה וראיתי שאני מוקף בקוסמים. לכן באתי להגיד שלום. אם אני כבר בסביבה."
"תודה." אמרה ג'סיקה והביטה בחשש על המורה. כנראה חוששת שתיתפס. "אנחנו צריכים להיפגש יותר, מה עם שמונה בערב?"
"ניפגש באולם הכניסה. אבוא עם דיוויס." הפטיר טומי והזדרז לצאת מהצד השמאלי, תלמידים שהביטו בו גרמו לו להרגיש לא בנוח. הוא הזדרז לכיוון אולם הכניסה. משם הוא ידע לכוון את עצמו לכיתה שלו בצד הימני של הבניין. הוא נכנס לכתה וראה את תלמידי כתתו עומדים בטור מסודר, מוכנים לקראת יציאה עם מורה שטומי לא הכיר.
טומי הצטרף אל הטור והמתין בדממה. המורה הציגה את עצמה.
"שמי גב' דורת' לנגר." אמרה המורה. היא הייתה בגיל העמידה. גופה היה מעט רחב ושערה היה מדובלל ומבולגן. משקפיים עבות עיטרו את פניה וגבותיה היו כה דקות עד כי כמעט לא היה ניתן להבחין בהם. "אני אנחה אתכם בקורס התעופה. תלמידים שלא יתנהגו כשורה יורחקו מהקורס ויפסידו חומר רב. אנחנו הולכים ללמוד כיצד לעוף באוויר. כולם אחראי, לרחבת הכניסה של בית הספר."
טומי צעד יחד עם הטור אל מחוץ לרחבת בית הספר. גב' לנגר עפה מאחוריהם באיטיות והדריכה אותם אל המזרקה הגדולה. הם נתבקשו לעמוד בשורה ארוכה ותפסו מרחק אחד מהשני.
'אתה מתרגש לקראת השיעור הזה טומי?' שאל כספיון. השאלה הזאת הטרידה את טומי. הוא לא הבין מדוע כספיון מחפש לדעת את רגשותיו וחולשותיו.
'אני בסדר, תודה.' ענה טומי לכספיון והביט בו בעצב. 'אני לא מפחד מכלום.'
'טומי זה מסוכן לעוף.' הוסיף כספיון והביט בטומי. טומי פירש זאת כהתגרות. דבריו של פרופ' כרוסאובר מתבהרים לו. 'אני מקווה שתהיה בסדר.'
'הו, אני אהיה בסדר.' אמר טומי. מחליט בליבו כי הקשר בינו לבין כספיון אבוד.


המשך יבוא...

טומי זונה
כספיון 3>
פרק מעולה.

קראתי את כל הפרקים,אהבתי את הפרקים...אחלה פרק... =]

פרק י"ט: קסם.


"שימו לב תלמידים יקרים!" הכריזה גב' לנגר בקול. היא עמדה כמה מטרים קדימה מהם, פניה לכיוונם. "אתם ודאי הבחנתם שכשזנבכם בחוץ יש לכם חוש שלא הכרתם לפני. אלפים מסוגלים לנתח את מזג האוויר ולחשב מרחקים. כל פעם לפני שאנחנו ממריאים אנחנו צריכים לחשב את מזג האוויר לצורכי בטיחות. בגלאריה סאה מזג האוויר עומד יציב על שמונה עשרה מעלות. לפעמים מזג האוויר משתנה ויש להיות ערניים לזה. הדרך לחשב את מזג האוויר היא על ידי הושטת אצבע קדימה וריכוז. יש למצוץ את קצה האצבע קודם."
גב' לנגר הושיטה את האצבע שלה קדימה לאחר שהכניסה אותה בזריזות אל פיה. טומי זקף גבה. הוא הרי הכיר את השיטה הזו כבר שנים, בלי כל קשר לגלאריה סאה ולעצם היותו אלף.
"מזג האוויר כעת עומד על שמונה עשרה מעלות, רוח קלה צפונית ואין הרבה עננים בשמיים. מושלם." אמרה גב' לנגר לאחר כמה דקות בודדות. "אני כבר רואה את המבטים שלכם, אתם כבר מכירים את השיטה וזה נראה לכם מגוחך? זה משום שבני אדם מרבים לראות אותנו עושים זאת והם חושבים שגם הם יכולים. ברור שזה אמונה כוזבת. קדימה. להתחיל לתרגל. אני משנה את מזג האוויר באזור בשביל הדקות הקרובות."
טומי ניסה. אך כל מה שהוא הרגיש זה בדיוק אותו דבר כמו שהיה רגיל להרגיש בעבר. קור מדגדג באצבעותיו. הוא כן היה ער לחוש לא מוסבר בראשו שיש לו אפשרות לנחש את מזג האוויר. אבל ברגעים אלו הוא לא יכל באמת להרגיש מה הוא מזג האוויר.
ניסיון נוסף הוביל לכישלון וטומי החל להתעייף.
'טומי אתה רוצה שאגלה לך?' קרץ לעברו כספיון. 'הגוף שלי יכול לזהות את מזג האוויר בקלות.'
'לא, תודה.' ענה טומי. 'אני יכול להסתדר לבד.'
"גב' לנגר!" אמרה לפתע הלן ברנדפילד. "אני הצלחתי. קוראים לי הלן ברנדפילד!"
"הלן יקירה." אמרה גב' לנגר "מה הוא מזג האוויר כרגע? הסבירי כיצד הגעת לתוצאה."
"מזג האוויר כעת עומד על שמונה מעלות ורוח דרומית חזקה. לא נצפו עננים." אמרה הלן. "כשהגשתי את האצבע קדימה פתאום עלתה בתודעה שלי הבנה שמזג האוויר קר. אני יכולה לתאר לעצמי שמדובר בשמונה מעלות אך אני לא יכולה להסביר איך. את הרוח הדרומית חשפתי על ידי הזזת האוזניים שלי. ובעזרת עיניי ראיתי שאין עננים באזור."
"עבודה מעולה הלן." החמיאה גב' לנגר. "תלמידים המשיכו לתרגל. אני רוצה שתכתבו את התיאור הזה בדיוק. זכרו שיש להרחיב על שלושת הממצאים החשובים לפני תעופה."
השעה הייתה שלוש וחצי והלימודים הסתיימו. טומי יצא לעבר האולם הגדול כשראה שהשולחנות היו עמוסים באוכל בשרי מלא בכל טוב. תבניות ענק הפיצו ריח בישול וסלטים ישבו על צלחות כבדות. הוא ראה את דיוויס יושב על השולחן של השנה הראשונה והצטרף אליו. הוא היה רעב. הוא בחר צלחת והעמיס עליה תפוחי אדמה במרינדה ונתח בשר ברוטב. הוא ישב בדממה והחל לאכול, כשכספיון רבץ בין רגליו של טומי בדממה.
'אתה יודע שאתה יכול ללכת לאכול עם שאר הדמונים כן?' אמר טומי לכספיון תוך כדי שהוא תחב תפוח אדמה גדול במיוחד לפיו. 'אתה לא חייב להיתקע כאן.'
'אני לא מצליח להבין מה קרה לך טומי, אבל אני בהחלט מרגיש לא רצוי.' ענה כספיון. הוא פרס כנפיים ועף במהירות ויצא מהאולם. 'אני אחזור כשתקרא לי, עד אז אני אשאר בחדר.' נשמע קולו של כספיון בראשו.
'ביי!' אמר טומי בכעס. הוא היה כה עצוב מההחלטה שלקח. הוא אהב את כספיון וידע שהוא רוצה לשהות במחיצתו, אבל חלומו שב לנגד עיניו שוב ושוב. טומי ידע שאם כספיון יפנה נגדו לא יהיה לו סיכוי!
הוא זכר את הרגע שהוא פגש את כספיון ועד כמה חשוב היה לו לרכוש אותו. כמה נחמד הוא היה אליו וכמה חוויות היו להם ביחד. דמעות עלו בעיניו של טומי והיה לו קשה לעכל את המעשה שהוא הולך לעשות.
"מה יש לך?" אמר דיוויס בפה מלא בקישוא ממולא אורז ובשר טחון. "מה הפרצוף הזה עכשיו?!"
"אני מעדיף לשמור את זה לעצמי." אמר טומי בתגובה. הוא כבר לא היה רעב. הוא הדף את צלחתו, קם, ועזב את האולם. מותיר את דיוויס מאחור.
"אז כבר לא בא לך עליי הא?" פלט לפתע דיוויס "אתה מוכן להסביר לי מה עשיתי? למה אתה זורק חברות של כל כך הרבה שנים?"
"דיוויס." טומי הסתובב לכיוונו באיטיות. "אין דבר כזה חברות, קלוט את זה. אבל זה בלי קשר בכלל לא קשור אלייך. לא כל דבר קשור אלייך."
"משהו מוזר עובר עליך ואני אין לי כוח לזה..." ענה דיוויס בכעס. "תעשה מה שבראש שלך."
טומי יצא מהאולם בשקט, מותיר את דייויס זועם לבדו. הוא הציץ בשעונו, היה לו הרבה זמן לחכות עד לזמן המפגש שלו עם ג'סיקה. הוא יצא לסיבוב ארוך בחצר בית הספר, תלמידים רבים הסתובבו סביב. קוסמים שוחחו עם קוסמים ואלפים עם אלפים. טומי לא ראה קשר כלשהו בין קוסמים לאלפים מהרגע שהגיע לבית הספר. מחשבותיו נדדו שוב לעבר כספיון. הוא לא הפסיק לחשוב עליו, הוא רצה להתייעץ עם ג'סיקה מה לעשות. הוא חש את פעימות ליבו והרגשה משתקת פשטה בו כל פעם שהוא זכר את החוויות שהיו לו עם כספיון.
טומי הרים את עיניו וגילה שהשמש ירדה לחלוטין. הוא הציץ בשעונו וגילה שנותרו לו עשרים דקות לפגוש את ג'סיקה. הוא המתין ליד המזרקה. הרחבה כבר לא הייתה עמוסה תלמידים. החושך שירד הבריח אותם לחדריהם. רוח קרירה הציקה לטומי. הוא ניסה לתרגל את מה שלמד בקורס תעופה, אך ללא הועיל. לא היה לו מושג מה השלבים.
"לך לחדר שלך." נשמע לפתע קול לא נחמד במיוחד "מחשיך."
"זה בסדר." ענה טומי מבלי להביט בתלמיד שפנה אליו "אני מחכה לחברה."
"חברה הא?" ענה הקול בקור, כוח לא מוסבר גרם לטומי להרים את ראשו ולחץ חזק יישר את גבו. "מה גורם לך לחשוב שהיא חברה שלך?"
חמישה תלמידים עמדו מולו קרוב. התלמיד שדיבר אליו היה גבוה ורחב כתפיים, שיער כחול ארוך ועיניו היו מאופרות. הארבעה האחרים נראו מפחידים לא פחות. שרביט ארוך בצבע שחור הופנה כלפי חזהו של טומי.
"שלא תעז אפילו לחשוב על לקרוא לדמון שלך. אני אפוצץ לך את המוח." הוסיף הקוסם. "תזכור את השם שלי טומי, קוראים לי ג'רמי סולף. ואם אראה אותך פעם נוספת מתקרב לג'סיקה אתה תמצא את עצמך בצרות."
טומי היה מבועת. לא היה לו מושג מה הם רוצים ממנו. "ג'סיקה ואני חברים כבר שנים! לא עשיתי לך שום דבר רע!"
אגרוף הוטח בעורפו של טומי. הוא נשך את לשונו וכמעט התעלף. "אתה וג'סיקה לא חברים אידיוט. אין דבר כזה חברות בין אלפים לקוסמים. אל תקשיב לפרופ' כרוסאובר האשמאי הזה."
טומי נפל על ברכיו. ידיו תמכו בו מלהתרסק והפוני הארוך שלו הסתיר את עיניו. הוא ידע שאין דבר כזה חברות, אבל הוא ידע שבינו לבין ג'סיקה יש משהו אחר.
הקוסמים בזו לו וירקו עליו, איש לא היה בחצר כדי למנוע זאת. "תתרחק ממנה. תזכור את זה."
טומי לא הביט בהם. מבטו היה תקוע ברצפה. הוא מעולם לא עבר השפלה שכזו בעבר, הוא הרגיש שלא נותר לו אף אחד בעולם. הוא הרגיש איך כל הגב שלו כואב.
"מה אתם חושבים שאתם עושים?!" נשמע לפתע קול מוכר. "השתגעתם לגמרי?!"
"ג'סיקה!" הופתע ג'רמי. "תתרחקי. זה לא עניינך!"
"אתם פוגעים בחבר שלי, זה ענייני ועוד איך! רוח מלחשת שירה מלטפת אנא הראי לי איך את כחול השיער את הודפת!" קראה ג'סיקה. כדור הבדולח שלה ריחף מעליה. הוא בהק באור ירוק בוהק ורוח חזקה נשבה לעבר ג'רמי. הוא נדחף לאחור.
"קור מקפיא עצמות יחולל נפלאות, הוא יבוא ויוכיח פה מגבלות. כלוב קסום החוסם הכל שוב ישוב!" לחש ג'רמי. השרביט שלו בהק באור לבן בוהק ונטיפי קרח כלאו את ג'סיקה. הנטיפים התרחבו עד שהפכו למעין קוביית קרח ענקית.
"תן לה לצאת!" קרא טומי. "כח האנרגיה הטמו..." אגרוף נוסף הונחת ישירות על פניו. "אתה לא תעז. תכסיסי האלפים העלובים שלך מתגמדים לכוחות הקסם שלי!"
טומי התרסק על הרצפה. הוא נגע בפניו. הלחי הימני שלו היה נפוח וכואב. זה ייאש אותו לחלוטין. הדמעות שהיו בעיניו החלו לזלוג בזרם שוטף. הוא ידע שעליו לעשות הכל כדי להציל את ג'סיקה אבל אין לו שום דרך לעשות כלום.
"אמרנו לך לא להתראות איתה. מה אתה מגן עליה?" צרח ג'רמי. הוא הרים את רגלו ובעט בבטנו של טומי בכל הכח. "תכננת לשקר ולהיפגש איתה מאוחר יותר מה?"
כאב עצום פילח את ביטנו של טומי. "איי!" טומי צרח. הוא לא הצליח לנשום לשניות ספורות. בעיטה נוספת לא איחרה לבוא. "מספיק!" הוא התחנן. בשארית כוחותיו הוא בעט בג'רמי בברך.
"אני אהרוג אותך אלף טיפש!" זעם ג'רמי. "אתה לא מגן על קוסמת, אתה עלוב! היא חזקה ממך! אתה כמו ג'וק שרק מתכנן שאמחץ אותו!"
צווחה חזקה ומוכרת שברה את דממת הלילה. כספיון טס במהירות לעבר ג'רמי והדף אותו קדימה. צווח פעם נוספת ומעיף את ג'רמי וחבריו לאחור.
'אתה בסדר טומי?' שאל כספיון ונעמד מולו. מגונן עליו. 'מי אלו?'
'תתרחק מהאזור כספיון, אתה לא צריך להגן עליי, לא קראתי לך!' הגיב טומי.
'שוב עם ההתנהגות הזאת טומי? אני לא עשיתי לך שום דבר רע! אין לי מושג מדוע אתה קר אליי כל כך!' קרא כספיון בתוך ראשו של טומי. 'אבל לא משנה מה תגיד. אני לא משאיר חבר מאחור. אני חולק נשמה יחד עם ילד טוב לב ואמיץ שיעשה הכל למען חבריו ולכן אני פשוט לא יכול לעזוב!'
"התחלת עם תכסיסי האלפים הטיפשיים שלך?" צחק ג'רמי והצביע על כספיון. "מה נראה לך שהמכוער הזה יכול לעשות לי?"
כספיון זעם. הוא צווח בעוצמה וג'רמי צעד כמה פסיעות לאחור מגן ורדרד מגן עליו. טומי הספיק בזמן הקצר שהרוויח להזדקף. הוא לא הצליח להבין מדוע כספיון עמד להילחם לצדו ולא תקף אותו. לדברי מנהל בית הספר הדמון רק יחפש הזדמנות להפיל את האלף. במקרה כזה אין סיכוי שהקרב לטובתו.
"זהו?" צחק ג'רמי והוציא קלף מכיסו. "בוא אני אראה לך מה מפלצת לחש מסוגלת לעשות!"
"מפלצת לחש?" שאל טומי בתדהמה. על זה הוא עוד לא שמע.
"צחוק מרושע מתגלגל בדממה,
צל כהה מסתיר את השממה.
קור, קור, עמוד עד לשד עצמותך,
את הפחד והבדידות הפוך למשכנותיך.
בוא אליי סיוט של מיני רבים,
בוא אליי, מלך העקרבים!" לחש ג'רמי והניף את שרביטו לפני הקלף שריחף באוויר בסיבובים עדינים. "מפלצת לחש בת שישה שורות לחש. בוא נראה אותך עכשיו ג'וק!"
הקלף גדל וגדל עד שהפך למעין עקרב כתום מיוזע ומפריש ריר. טומי יכל לחשוב בטעות שמדובר בדמון אבל הילה שחורה אפלה הקיפה את העקרב. לעקרב גם לא היו פנים בכלל.
"מלך העקרבים, תחסל את הדמון הזה! אל תסתפק בלעלף אותו!" קרא ג'רמי בקול. העקרב היה מהיר בצורה על טבעית, הוא הניע את שמונת רגליו וחבט בכספיון בזנבו, כספיון התרסק בקרקע בעוצמה והתגלגל כמה מטרים. זנבו של מלך העקרבים החל לבהוק באור סגול. טומי ידע היטב מה זה אומר. כספיון לא יעמוד במכת רעל נוספת, הוא רק החלים מאחת.


המשך יבוא...

כספיון D:::::
סוף סוף רואים את הקוסמים בפעולה.
פרק מעולה.

אמרתי לך כבר את דעתי :x

מדהים! פרק מעולה

שלושה פרקים אחרונים, נהדרים.

וואאה אקשן!!

מעניין איך הקרב הזה יגמר D:

פרק כ': מלך העקרבים!


"אתה מבין טומי?" שאל ג'רמי בקול שקט. "מלך העקרבים תמיד יתקוף הרבה יותר חזק ממה שהדרקון המכוער שלך יהיה מסוגל לתקוף. עקיצה קטנה מהזנב והוא משותק לשארית חייו העלובים."
'כספיון עוף מפה!' נלחץ טומי. 'אני אהיה בסדר, אני אגבר עליו, לך מפה!'
'אני לא זז מפה. אני הבנתי מה הוא אמר ואני מוכן להתמודד עם התוצאות.' ענה כספיון.
'כספיון אין לי שום כדור אנרגיה לתת לך! אתה יודע את זה נכון?' אמר טומי. אך כספיון פרס כנפיים ועף במהירות גבוה. לרגע טומי חשב שהוא אכן עזב, אך ההתרסקות האדירה שקרתה שנייה לאחר מכן הוכיחה אותו על טעותו. כספיון התרסק ישירות במלך העקרבים ועף שוב גבוה לשמיים.
"יתוש. זה לא מזיז לעקרב שלי." קרא ג'רמי.
טומי הביט בכספיון. הוא המשיך להתנגש במלוא העוצמה בעקרב ולא נח לרגע. הוא הוכיח לטומי כי הוא לא מעוניין להזיק לו בשום אופן. בכל התנגשות כזאת טומי ידע שהיחיד שניזוק זה כספיון עצמו. משהו בכיסו החל להכאיב לו, זה היה חם. הוא בדק את כיסו ומצא את הטבעת שלו. הוא ענד אותה והביט בכספיון.
רגש חזק מאוד עטף אותו וגרם לגופו לרעוד, לקח לטומי מספר שניות להבין מהו הרגש הזה בדיוק. היה זה הזעם, התסכול והרצון לנקמה ולהגן על כספיון, ההכרה בטיפשותו ובפחדנותו, באנוכיות שלו. כל זה התרכז יחד לרגש אחד משכר.
הטבעת בהקה באור כתום. בדיוק כפי שבהקה באולם הגדול. טומי הפך את ידו וכתור אנרגיה כתום ועגול ריחף בעדינות. אוושה עדינה בידרה את שערותיו של טומי, מה שהעיד על עוצמתו של הכדור. טומי לא ידע מהיכן הגיעה האנרגיה הזו אך הוא ידע שעליו לעזור לכספיון ולג'סיקה. הוא לא ידע מה יקרה לכספיון במידה והוא ייתן לו את הכדור הזה אבל ללא ספק מדובר בתקוותם האחרונה.
טומי הכניס את כדור האנרגיה אל חזהו מבלי לחשוב פעמיים. עיניו נעצמו. דממה. הוא הרגיש שלווה ורוגע. כאילו כל מכותיו כבר לא כאבו לו. כאילו כרגע הוא נמצא בחדרו בבית. להבה בערה בו. הוא הרגיש את החום והעוצמה שבכעס שלו. הוא נתן לזה לסחוף אותו למקום מאוד מרגיע ומחושב.
טומי פקח עיניים. כספיון עמד לצדו ועורו הכסוף בהק באור כסוף בגוונים אדומים. כספיון בער מחום כמו לבה רותחת עד שהרצפה תחתיו העלתה אדים. גם טומי עצמו רתח. שיערו הבלונדיני הפך אדום ועוצב כמו להבה מלחשת. טומי זכר את ההרגשה הזאת, כשרכש את כדור האנרגיה של קורי הפחד.
"מה זה השטויות האלה?" קרא ג'רמי בכעס. הוא נראה לחוץ מעט. "אני משביע את החול האוויר והים והשמיים, השרביט יירה סילון של מים!"
טומי זז במהירות מדהימה הצידה, כשסילון מים רב עוצמה חלף בדיוק במקום שבו הוא עמד. העקרב החל להתקרב לעברם במהירות וכספיון זינק לאוויר, טומי קפץ ישירות לעבר ג'רמי והנחית בפניו אגרוף. ג'רמי הועף כמה מטרים אחורה והתרסק. הוא הזדקף וירה סילון מים נוסף משרביטו. טומי זינק במהירות וחמק, מושיט את כף ידו קדימה משחרר קיטור רב עוצמה של אש. האש פגעה בקרקע ולא כבתה.
"תתרחק ממני ג'רמי, אל תתעסק איתי או עם חבריי." הוא אמר בכעס. כספיון צווח בעוצמה ולהביור עצום עטף את העקרב. מלך העקרבים החל לעקוץ את עצמו שוב ושוב עד שנעלם. ג'רמי וחבריו נעלמו מהעין כשהעשן התפזר. טומי עדיין זעם נורא, זה נגמר מהר מדי לטעמו. הוא ירד על ברכיו וחבט בעוצמה בקרקע. הוא החל לבכות שוב. החוויה הלחיצה אותו מאוד והטיפשות שלו, התמימות שלו, גרמה לו לרצות להתפטר מהחבר הכי טוב שלו.
כספיון חיכך את גופו בכלוב שבו ג'סיקה הייתה כלואה. היא יצאה משם במהירות ורצה לעבר טומי. הוא עדיין היה נסער, אז היא פשוט עמדה לצדו וחיכתה שהוא יירגע. לאחר כמה דקות הפוני הבלונדיני כיסה את עיניו של טומי. כספיון עף במהירות לעבר טומי והתחכך בטומי.
'אני מצטער כספיון. אני ממש מצטער!' בכה טומי. 'אני טעיתי לגביך, האמנתי למנהל בית הספר שייעץ לי שאתה מסוכן לי!'
'הכל בסדר.' ענה כספיון, הוא הזכיר לטומי כלב מפוחד. 'אני מצטער שהרגזתי אותך והדאגתי אותך.'
"אני מצטערת עד עמקי נשמתי." אמרה ג'סיקה. קולה היה גבוה ורעד קל ניכר בו. "אני לא חלמתי שזה מה שיקרה!"
"מה הכוונה, לא ידעת שזה מה שיקרה?" שאל טומי והביט בעיניה. "ידעת על כל זה?"
"לא!" נבהלה ג'סיקה. "ג'רמי שאל אותי עליך, אמרתי לו שאנחנו חברים טובים והוא היה נראה בסדר. הוא תלמיד שנה שנייה והוא מאוד חזק, אני בהלם שבכלל ניצחת אותו."
"אני לא ניצחתי אותו, אני גרמתי לו להמתין קצת עד לפעם הבאה. אני בטוח שאנחנו עוד נשמע ממנו." אמר טומי. "מה שאני לא מצליח להבין זה מאיפה האנרגיה הכתומה הזאת הגיעה, לא זכור לי שרכשתי שום דבר."
'זאת האנרגיה שלך!' אמר כספיון. 'אני יודע שלאלפים יש יכולת להשתמש באנרגיה של האישיות שלהם.'
'האנרגיה האישית שלי?' שאל טומי, הוא התיישב על דופן המזרקה הגדולה. 'זאת אומרת שאני יכול להשתמש באנרגיה שלי בדיוק כמו שאני משתמש באנרגיה של דמון?'
'אני מניח...' אמר כספיון. הוא רבץ בכבדות והתנשף. טומי התקרב אליו וראה שגופו סבל מחתכים עמוקים. הוא היה צריך טיפול רפואי לאלו.
"בוא ניקח את כספיון למרפאה." אמרה ג'סיקה וכדור הבדולח שריחף לידה בהק באור ורדרד. ג'סיקה לחשה משהו לא ברור ושלפה מתיק היד שלה שיקוי צהבהב. היא תחבה את השיקוי לפיו של כספיון וליטפה את ראשו בעדינות. הגרון של טומי צרב לרגע. הוא ידע שכספיון לא נהנה מהשיקוי אך הוא לא התנגד לו. "תגיד טומי, אני יכולה לשאול אותך שאלה?"
"כן, רק בואי נתחיל ללכת לכיוון מרפאה." אמר טומי, פניו כאבו מאוד ועינו הימנית כמעט והוסתרה לחלוטין מאחורי לחי נפוח במיוחד, כל גופו כאב מהבעיטות והאגרופים שחטף. "אני מקווה שהם יוכלו לעזור לכספיון."
"למה לא קראת לכספיון מההתחלה? למה התעכבת מלזמן אותו וכשהוא הגיע, למה צעקת עליו?" אמרה ג'סיקה בקול מהורהר.
"זה כבר לא משנה האמת, כרגע מה שמשנה זה שאני יודע ששום דבר בעולם לא יגרום לי להתנתק מכספיון." אמר טומי. הם נכנסו לבניין ונכנסו לאולם הגדול. ג'סיקה הובילה אותם לעבר הכיסא של פרופ' כרוסאובר. כדור הבדולח שלה זרח והכיסא הוסט על צירו, פותח בפניהם את הפרוזדור הצר. טומי הבחין בדלת עם סימן של עיגול אדום וצלב לבן, הוא הניח שמדובר במרפאה ונכנס פנימה. חדר קטן שהדיף ריח חריף של תרופות נגלה לפניהם. אחות צעירה למראה נגשה אליהם, עורה היה כהה וזנב כחול כהה נגלה מבעד לחלוק הלבן והארוך שהיא לבשה. על שערה השחור כובע קטן ולבן ועיניה היו כחולות ועדינות. על יד האחות בערך בגובה ברכיה הייתה מה שפחות או יותר נראתה כמו דמון. הדמון הייתה נראית כבתולת ים בעלת סנפיר כחול.
"בקש מהדרקון הזעיר שלך לשכב על המיטה." אמרה האחות, קולה העמוק הרגיע את טומי. כספיון הושכב על מיטה לבנה שעמדה ליד דלת הכניסה. "בבקשה ממך גברת צעירה, המתיני בחוץ."
ג'סיקה עזבה את החדר והמתינה בחוץ. האחות טיפלה בכספיון וחבשה אותו, מורחת כל מיני משחות ולוחשת כל מיני נוסחאות. לפתע התחבושות נבלעו בתוך גופו של כספיון והוא הרים את ראשו בעייפות.
"הדמון שלך בסדר גמור. הוא פשוט מותש." אמרה האחות. "חשוב מאוד שתוריד לו את התחבושות הפנימיות שלו מחר בבוקר, בקש מאחד המדריכים או המורים שיעשו זאת למענך. עד אז, הוא פשוט צריך לישון. הימנע מכל פעילות איתו."
"תודה רבה האחות..." אמר טומי, מתעכב למצוא את שמה.
"ספסטיים." אמרה האחות בחיוך. היא הייתה כה יפה, חיוכה מלא השיניים כמעט והפנט את טומי. "שמחתי לעזור. תמיד תוכל לבקר. אגב על פניך יש מספר חבלות יבשות. הייתי ממליצה לך לשים על זה קרח."
טומי הובך, הוא יכל להישבע שפניו האדימו. "אה זה?" הוא קרא בביישנות. "זה שום דבר!"
כספיון הביט על טומי ושיחק עם גבותיו בהתגרות, עם חיוך עדין שרק טומי יכל לראות.
"בכל אופן, אני אזוז לי!" אמר טומי, הוא תפס את זנבו של כספיון והחל לרוץ, גורר את כספיון על פרצופו. "זה לא שאני יושן בשעה כזאת או משהו כזה, אבל צריך להשכיב את טומי לישון... כאילו את כספיון... כאילו את הדרקון הזעיר... כאילו כי הוא עייף וכאלה..."
'חמודה הא?' צחק כספיון והתעופף מעל טומי. 'אני יכול להרגיש את הלב שלך משתולל. גם הדמון שלה הייתה חמודה מאוד.
טומי נכנס לחדר שלו ונכנס למיטתו. עייף וכואב את פצעיו. כספיו נכנס תחת מיטתו של טומי ועצם את עיניו. טומי הביט לעבר מיטתו של דיוויס. השעה המאוחרת הצדיקה את העובדה שהוא כבר ישן עמוק.
טומי הביט על השידה הקטנה שעל יד מיטתו. מכתב קטן הונח שם. טומי קרע את המעטפה והחל לקרוא.
"טומי היקר,
אני מקווה שאתה נהנה בבית הספר והכל מתנהל כשורה. יש לי אישור לבוא ולבקר אותך בקרוב. תתכונן היטב לבואי, כי אנחנו הולכים להילחם.
שלך, רוג'ר."



המשך יבוא...

פרק כ"א: חברות נוספת עומדת במבחן. קרב בין חברים!


קרב עם רוג'ר. טומי יכל רק לדמיין לעצמו. הוא התעורר למחרת כשראשו עדיין טרוד בחלומות שרדפו אותו כל הלילה. הוא ידע שרוג'ר חזק ולא הייתה לו כל כוונה לנצח את רוג'ר. הוא פשוט רצה ללמוד מרוג'ר עוד ועוד דברים. לאחר שתלמידי שנה ראשונה אכלו ארוחת בוקר באולם, טומי מיהר לכיתתו. דיוויס עדיין היה חמוץ פנים והתעלם בטומי. טומי ידע שהוא פגע בדיוויס והוא הרגיש רע מאוד בנוגע לזה.
הם נכנסו לכיתה וישבו במקומותיהם. אף תלמיד לא הביא איתו את הדמון שלו היום, על כן טומי לא דאג כי כספיון נשאר בחדר כדי לאגור כוחות. הלוח שבקדמת הכתה הכריז "חישוב משקל."
גב' שטינברגר נכנסה לכתה והחלה ללמד. הם למדו סיסמאות ונוסחאות מסובכות שעוזרות לחשבן את משקל הקופסא שגב' שטינברגר הציבה במרכז הכתה. למעשה, היכולת להעמיד את המשקל חשובה מאוד לאלף. לעיתים קרובות אלף נדרש לחשב מה הוא הולך לרכוש או במקביל להשמיד, שימוש ביותר מדי כוח עלול להזיק לתהליך.
"הדרך הנכונה לחישוב משקל היא על ידי חישוב הגובה והרוחב. חישוב ההיקף חשוב מאוד כדי לקבל תמונת מצב. פתרו למשל את התרגיל הבא." אמרה גב' שטינברגר ותרגיל מתמטי הופיע על הלוח. טומי חשב שהוא ידע לפתור את התרגיל, על כן הוא הוציא מקלמרו עט והחל לפתור אותו.
"שימו לב שהתוצאה היא למעשה משקלו של השולחן שעליו הספרים שלכם. אני רוצה שלאחר שתחשבנו את המשקל שלו שתנסו לרכוש את האנרגיה שלו. שולחן מסוג זה, לא יירכש אם לא חישבתם את משקלו נכון."
טומי הביט בשולחן שמולו. התוצאה שיצאה לו לא התאימה בשום אופן למשקלו של השולחן הזה. הוא ניסה לפתור את התרגיל שוב ושוב.
"קדימה תלמידים!" קראה גב' שטינברגר. "חצי שעה עברה ועדיין אף אחד לא פתר נכון את התרגיל!"
ככל שהזמן עבר תלמידים החלו לנסות ולרכוש את השולחן שלהם. יש שניפצו את השולחן שלהם לרסיסים בעוד שהאחרים פשוט קיללו מתסכול למראה השולחן האדיש. טומי נעמד מול השולחן והתרכז. רוחבו וגובהו נראו לו נכונים. ההיקף היה נכון, לא היה לו ספק בכלל. הוא לא הצליח להבין מדוע התוצאה של התרגיל שלו לא יוצאת הגיונית. לפתע זה היכה בו. הוא החליט להיפטר מהאפסים שנותרו מחישוב התרגיל כך שהמשקל נראה לו פחות או יותר הגיוני.
"כח האנרגיה הטמון בשולחן, אני מצווה עליך בזכות שליטתי," קרא טומי והרים את ידו למעלה. "השתחרר!"
טומי הביט בשולחן. הוא הרגיש שהוא יודע בדיוק מה משקלו. בתגובה השולחן התפורר לאבק דק. טומי כבר החל לחשוב שטעה, ככל הנראה הפעיל יותר מדי כח. כדור אנרגיה עגול ריחף מתוך האבקה שנשאבה תוכו כמעט מיד. כדור האנרגיה ריחף בעדינות ממתין לטומי להושיט את ידי קדימה.
"טומי ברייקסטון!" קראה גב' שטינברגר, היא נגשה לעברו והביאה לו כרטיס בצבע ירוק. "עבודה מעולה! אתה התלמיד המצטיין להיום! שים לב, אם אין לך כפפה, אין צורך לשמור את כדור האנרגיה הזה. כדורי אנרגיה שלא נוצרים מדמונים לרוב אינם רבי עוצמה. כדור האנרגיה הזה לרוב יהפוך את הדמון שלך לעץ, מה שימנע ממנו להיפגע מחשמל. זה כדור הגנתי.
בכל מקרה. אני מביאה לך כרטיס שיאפשר לך לקבל כדור אנרגיה אחד בחינם מהחנות בבית הספר. שמור על הכרטיס הזה היטב, רכישת כדור אנרגיה מחנות אומנם מפתה, אבל הכרטיס הזה הוא חד פעמי."
טומי השליך את כדור האנרגיה לרצפה, והשולחן הופיע מיד. הוא נראה חדש ונקי הרבה יותר ממה שהיה. במהלך הרבע שעה האחרונה התלמידים המשיכו לנסות לרכוש את השולחן שלהם, יש שהצליחו ויש שנכשלו. אלו שנכשלו נתבקשו לתרגל את זה בחדריהם.
טומי יצא להפסקת צהריים. הוא טייל ברחבת בית הספר ונשם אוויר לרווחה. הוא הכיר את דיוויס טוב מאוד. הרבה לפני שהכיר את גלאריה סאה. הוא עקשן ועצבני. הדרך היחידה שהוא הכיר היא על ידי שיחה טובה. הוא זכר שפעם היה להם ויכוח על משחק מסוים. דיוויס עזב את הבית בעצבים ולקח לטומי יומיים לפייס אותו.
טומי הבחין בו, יושב בספסל שבחצר ליד המזרקה. מטרים ספורים ממקום המפגש של טומי עם ג'רמי הקוסם. דיוויס ישב שם עם שולחן שכנראה גרר מהכיתה ופיסת דף. הוא ניסה לחשב את המשקל של השולחן.
"דיוויס, אני יכול לדבר איתך?" שאל טומי. הלב שלו פעם במהירות. הוא שונא לעמוד במצבים כאלה, זה הרגיש לו כאילו הוא עומד מול אח שלו, לאחר שנתפס עושה מעשה רע כלשהו.
"מה יש לך לדבר איתי טומי?" אמר דיוויס בשקט. ממשיך לשרטט בעפרונו את גובהו של השולחן. "הבהרת את הנקודה שלך. חברות זה לא דבר ערכי. כל מה שעשינו לאחרונה זה לא היה ערכי. אני כל הזמן מרגיש שאתה מרוחק ממני מאז שהגענו למקום המחורבן הזה, אתה מתעלם ממני ומתעסק עם כספיון כל היום. יש לך כל מיני פגישות עם אנשים ונעלם שעות על גבי שעות בעוד שאני יושב פה בלי להבין בכלל מה הולך סביבי. בקושי הצלחתי לעכל בכלל שההורים שלי הם בכלל לא ההורים שלי בזמן שאני יושב פה ומחשב שולחנות כמו איזה משועמם."
"דיוויס, אני לא נעלמתי לשום מקום!" ענה טומי. "אולי הייתי מרוכז בעצמי אבל זה רק בגלל שזה פשוט לא מצליח לי. אני אתמול כמעט נהרגתי ולא יכולתי לעשות שום דבר בנוגע לזה. אתמול נתבקשתי לדבר עם המנהל ואני בכלל לא יודע מה קורה סביבי שוב."
"שים לב טומי," אמר דיוויס וזרק את הדף והעיפרון על השולחן ונעמד. "אני מדבר איתך על הבעיות שלי ושוב אתה מדבר על עצמך. שוב אתה מרוכז בעצמך ובצרותך. אתה פשוט מעצבן אותי! אתה לא רואה אף אחד חוץ מעצמך!"
"דיוויס, מה אתה מדבר שטויות?" צעק טומי. דיוויס כבר החל להרגיז אותו. אין לו שום זכות להתנשא מעליו ולהטיף לו מוסר כאילו הוא מושלם. "איך זה שאני אגואיסט שאני מספר לך על הצרות שלי בזמן שאתה מבכיין פה שעה הופך אותך לקורבן קדוש?"
"מבכיין?" דיוויס ממש זעם. "ג'ימבו, צרחן זהוב שיעשה הכל בשבילי, בוא ותעמוד בקרב לצידי!" קולו נשמע ברחבי החצר. הם עמדו להילחם כאן ועכשיו. "השתגר!"
אור כחול התרסק על הקרקע וג'ימבו נופף בכנפיו. הוא היה נראה מבולבל מעט כשראה שיריבו הוא טומי. דיוויס נראה נחוש. כזהו דיוויס. הנחישות והכעס שלו מביאים אותו למעשים פזיזים. טומי שאף אוויר באיטיות ושיחרר. הוא יילחם נגדו אם זה מה שהוא רוצה.
"חשבתם אולי לקרוא למשגיח?" צעק תלמיד בוגר. "קרבות בבית הספר מנוהלות רק בנוכחות משגיח. אלפים תלמידי שנה ראשונה מורשים להילחם רק באמצעות הדמון שלהם. הקרב ייפסק כשדמון אחד לא יוכל להזדקף ולהילחם. האם לשניכם יש כדור אנרגיה כרגע?"
טומי נד בראשו, כך גם דיוויס. "ובכן, אין כדורי אנרגיה שמורשים להתערב בקרב. זה יהיה קרב נגד הדמונים בלבד. אתם יכולים להתחיל!"
"כספיון, דרקון זעיר כסוף אשר נמצא תמיד לצידי, בוא ותעזור לי להילחם!" צרח טומי. ידו הימנית הושטתה מעלה וירדה באיטיות כלפי מטה. "השתגר!" כספיון זינק קדימה מתוך האור הכחול שהתרסק על הקרקע. הוא הביט בג'ימבו ונעצר לרגע.
'מה קורה פה טומי?' שאל כספיון בקול לחוץ 'מדוע אנחנו עומדים להילחם נגד החבר הכי טוב שלך?'
'דיוויס רוצה להילחם. הוא כועס עליי. אני מניח שזה מגיע לי.' ענה טומי. כספיון לא היה צריך יותר מזה, הוא כרע ברך קדמית וחייך חיוך עדין. 'חוץ מזה, זה הולך להיות כיף.'
הקרב התנהל בדממה. כספיון וג'ימבו צווחו אחד על השני ואז המריאו ואוויר. טומי הביט מעלה וראה את הסנפירים הבוהקים שלו. כספיון דלק אחרי ג'ימבו שניסה לתעתע את כספיון בצלילה מהירה לאוויר, כמעט מתרסק לרצפה. כספיון התקשה לשנות נתיב בזמן והתרסק בעוצמה בקרקע.
'כספיון אתה בסדר?' שאל טומי בלחץ. ג'ימבו פשוט היה מהיר. 'אל תרדוף אחריו, אתה סתם מבזבז כוחות.'
'אני בסדר גמור' ענה כספיון. 'ג'ימבו ניתן לניחוש.'
ג'ימבו החליט לתקוף. הוא עף ישירות לעבר כספיון שהמריא לאוויר. כספיון יכל לדחוף בעזרת כנפיו את הרוח, דבר שגרם לו לגמוע מטרים במהירות. גופו הזעיר אפשר לו לנוע בחופשיות באוויר. ג'ימבו צווח פעם נוספת אך כספיון חמק בקלילות.
הקרב החל לחזור על עצמו פעמים רבות. שני הדמונים יכלו לעוף בקלילות ופשוט חמקו מהמתקפות. כספיון אמר קודם שג'ימבו ניתן לניחוש, אך מה למעשה מבדיל אותו מכספיון, לכאורה כספיון ניתן לניחוש בדיוק באותה צורה.
'כספיון, שים לב למזרקה, כנס למים.' טומי החל לאלתר. הוא הניח שהנוצות של ג'ימבו יכבידו עליו במידה ויספגו במים. ג'ימבו עף אחרי כספיון שצלל למים ובמקום להיכנס למים הוא פשוט צווח. מים הותזו בנפץ. כספיון לא נראה מחוץ למים לאחר הפיצוץ. 'אל תדאג טומי, אני בסדר. תראה מודאג. סמוך עליי.'
טומי עטה על פיו מבט דואג.
"תן לו לטבוע טומי." לחש דיוויס. "לא אכפת לך ממנו, לא תעשה שום דבר כדי להציל אותו?"
"אני סומך על כספיון." קרא טומי. "הכל יהיה בסדר!"
'עכשיו!' קראו כספיון וטומי יחד. כספיון זינק מעלה וחבט בזנבו ויצר פיצוץ. ככל הנראה כמו שניפץ סלעים ביום שבו טומי רכש אותו. ג'ימבו המופתע צלל היישר אל תוך המים. הוא נופף בכנפיו והמריא, אך הוא היה ספוג מים.
כספיון עף במהירות לעבר ג'ימבו וצווח לעברו. ג'ימבו התרסק על הקרקע והשתפשף מספר שניות. הוא נותר על הקרקע ללא תנועה.
"הקרב מסתיים. המנצח הוא ט..." הרים השופט את ידו והכריז.
"חכה רגע!" קרא דיוויס. "הקרב עוד לא נגמר! ג'ימבו עוד לא הוכנע!"
טומי הביט לעבר ג'ימבו במבט מופתע. הוא הזדקף באיטיות וניער את נוצותיו. הוא צרח ומעין בום על קולי נשמע. הוא פרס כנפיים והסתער על כספיון ושרט אותו בפניו בעזרת רגליו. כספיון צווח אל תוך אוזנו של ג'ימבו וגרם לעלפונו המידי. הפעם לא נותר מקום לספק. טומי ניצח.
"המנצח הוא טומי!" קרא השופט במהירות והחל לעזוב את המקום. "נקודת קרב ניתנה לך בתוקף סמכותי כמשגיח."
דיוויס נפל על ברכיו ומבט כנוע כבש את פניו. הוא החל לבכות. טומי הביט בו, הוא הניח שהוא החל סוף כל סוף להתמודד עם הדברים שהוא צריך להתמודד. האדישות המעצבנת והקלילות שהוא היה שרוי בהם נטשו אותו סוף סוף. הוא הרגיש שהוא חייב להעניק לדיוויס את ההרגשה שההפסד הזה היה הדבר הנכון בשבילו.
"שמע דיוויס." אמר טומי וניגש אליו, כספיון נחת ליד ג'ימבו והחל ללקק את פניו. "אני יצאתי אידיוט אתמול, הצורה שדיברתי אליך הייתה מתנשאת ודוחה. חברות של שנים לא זורקים לפח, גם אם המושג חברות לא ברור כל כך. דיוויס, אני באמת מצטער על הצורה שדיברתי אליך. אני רואה שקשה לך בבית הספר בדיוק כמו שקשה לי. אתה לא חייב להתמודד עם זה לבד מהיום והלאה. בוא נשכח מהכל."
דיוויס הביט בטומי. טומי הכיר את המבט הזה, הוא כבר מזמן שמט את השנאה והכעס. הוא ידע שדיוויס מפוחד ועצוב, הוא ידע שההתמודדות שלו שונה משל דיוויס. הוא הבטיח לעצמו להיות יותר קשוב לצרכי חבריו מעתה.


המשך יבוא...

אמרתי לך מה דעתי על הקרב הזה :@