נושא: ספירת העומר

שלום לכולם.
הינה נושא חדש שאני פותח כאן, חבל שטיפה באיחור, אבל לא נורא, נתחיל.

האם שמעתם במקרה משהו על זה שסופרים משהו עכשיו? אולי תהיתם אי פעם על שמו המוזר של חג "השבועות"? האם שעלתם את עצמכם מה פירוש השם ל"ג בעומר? הרי אין חודש שקוראים לו עומר (כמו ט"ו בשבט), וגם אם היה, הרי אין חודש ארוך משלושים יום! אולי בגלל זה שאלתם את עצמכם מה זה העומר הזה ולמה סופרים אותו.
וגם אם לא שאלתם את עצמכם אף פעם שאלה כזאת, לא נורא, הרי לא כתבתי את כל זה בשביל מי שכבר שאל את עצמו, הרי הוא כבר "יצא ידי חובתו".

ובכן, נתחיל ממקור השם.
"העומר" הינו תקופת של ספירה... אה, בעצם התבלבלתי, במקור "העומר" הוא קורבן מסויים... אופס, שוב טעיתי במקור השם...
טוב, ברצינות. "עומר" משמעות יחידת מידה כל שהיא, כנראה של נפח אבל בדברי מזון מוצקים (כמו "עומר לגולגולת" שנאסף מהמן בכל יום במדבר) או כנראה אבל אולי אני טועה לגבי העניין של האוכל. אני כן בטוח שזה מידה של מוצקים כי לנוזלים יש מידות אחרות: "רביעית, לוג, סאה וכו'" ולמוצקים מידות אחרות: "כזית, כביצה, עישרון, קומץ, איפה, עומר, סאה שמשותפת למדידת מים, שטח וערמת דגן קצור או תבן וכו'". כן, יש הרבה יותר מידות (לפחות כאלו שאני זוכר) לחומרים מוצקים.

במוצאי פסח, אנחנו מצווים מהתורה להקריב קורבן מיוחד מאוד.
במוצאי פסח (ראשון של פסח) כל ישראל (שהם עדיין בירושלים עקב קורבן הפסח שנאכל בירושלים בלבד) הולכים לראות את הכהן קוצר את הקורבן. נכון, זה לא קורבן של בהמות, אלא קורבן צימחוני. הקצירה היא כל כך חשובה שהיא אפילו דוחה את השבת אם כך יוצא.
למרות זאת, אם אין בנמצא שעורים לקצירה, רק אז אפשר לקיים את הקרבן גם בלי לקצור.
החלק השני של ההקרבה היא פעולה הנקראת "הנפה", מלשון להניף, להרים. בקורבנות רבים יש חלק של הנפה, אבל כאן זאת הפעולה השנייה בחשיבותה והיחידה שמעכבת (מעכב= דבר שבלעדיו כל שאר הפעולות לא שוות כלום) את הקורבן.

קורבן העומר מתיר לאכול את התבואה של השנה החדשה.
בסוף הקיץ עומלים הרבה כדי לזרוע את התבואה לשנה הבאה, אואז אנחנו מחכים כל החורף לבקיעת הזרעים ולצמיחת התבואה, ובאביב סוף סוף אנחנו יכולים להתחיל לקצור את השעורה שכבר התייבשה, החיטה תהיה מוכנה רק כעבור זמן מה.
אבל עד שלא קוצרים את העומר, אסור לאכול מהתבואה של השנה החדשה, איסור זה נקרא איסור "חדש".
רק בירושלים עדיין אי אפשר היה להקריב קובנות מהתבואה החדשה עד לקורבן "שתי הלחם" שיגיע בשבועות (יחד עם נושא נפרד למענו, שיתפרסם בעתיד בעזרת ה') ורק אז מותר להקריב קורבנות מתבואה חדשה.

עכשיו נגיע סוף סוף לעניין שבשבילו פתחתי את הנושא, ספירת העומר.

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה - שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.
עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'."

קרדיט לוויקיטקסט.
בפסוק מתוארת ספירת העומר, החל מיום הקרבת העומר, על מנת שנדע מתי להקריב את הקורבן השני שאמור להגיע כעבור חמישים יום, שתי הלחם.
במקור אחר מתוארת הספירה דווקא כדי לדעת מתי יוצא חג השבועות (שאין לו תאריך לפי חודש, אלא הוא מגיע פשוט לאחר חמישים יום. כאשר מקדשין את החודש על פי עדי זה עשוי לצאת בתאריכים מעניינים). בימינו שבועות יצא תמיד ביום ו' בסיוון.
המצווה של ספירת העומר היא אישית על כל אדם לספור כמה ימים כבר עברו "לעומר". כך אנחנו מראים את ההשתוקקות שלנו לקראת לקראת שבועות.

ספירת העומר מתארת את התקופה שבין יציאת מצריים למעמד הר סיני, חמישים יום (49 ליתר דיוק, שבעה שבועות) שבהם, לפי המדרש, ה' הוציא אותם מ49 שערי טומאה שאליהם שקעו ישראל כאשר חיו במצריים.
בכל מקרה זה מתאר התכוננות וצפייה לקראת המעמד הגדול של מעמד הר סיני.

למה לא לספור לאחור? הרי כך ההשתוקקות לדבר הגדול שיקרה כבר הרבה יותר מורגשת.
אבל אם כל מה שהיינו עושים בזמן הזה זה לחכות, האם לא היה קל יותר פשוט להגיע?
אם כך זה סימן שאומנם המטרה חשובה, אבל כל חלק קטן בעצמו בדרך למטרה, חשובה וגדולה ממש כמו המטרה עצמה, לכן אל לנו "להעביר את הזמן עד ש..." צריך להיזכר לנצל את הדרך.

מכאן כדאי ללמוד לחייםם, אל תתיאשו מהדרך ולא משנה כמה היא קשה, כי הכלל שאמרתי כרגע נכון לכל דבר בחיים. העיקר בשיעורי בית הוא לא שהתרגיל יפתר ויוגש למורה, מובן שזה גם חשוב, אבל העיקר הוא שתתרגל. העיקר בספורט הוא לא מסת שריר גדולה או כל הישג אחר שנובע מכך ושוב, אני לא מזלזל בזה, אבל לטא פחות חשוב הוא הספורט עצמו. זיכרו את זה בפעם הבאה שאתם מתקשים במשהו ובא לכם פשוט "לרמות" (את עצמכם כמובן) ולהשיג דברים בדרך הקלה.

אם בא לכם ללמוד עוד טיפה על הספירה תוכלו להמשיך ולקרוא:

לעומת מה שכתבתי לכם קודם, בעבר הייתה קבוצה די גדולה שהייתה אומרת לכם שאני מקשקש לכם בשכל וגם היום נשארו ממנה בודדים.
הקבוצה הזאת נקראה באופן כללי "קראים" על שם המילה "מקרא" שפרושה בארמית הוא קטע מהתורה שבכתב.
הקראים החליטו שהם לא מאמינים במה שאולי נכספתם אליו בעצמכם או מתוך הנושאים שלי כ"תורה שבעל פה".
מבחינתם רק מה שמבינים באופן מידי ונטול פרשנות מפורשת מהפסוקים, הוא הדבר הנכון לעשות.

עיקר היהדות היום היא מי שבעבר נקראו "פרושים", מלשון לפרש ולבאר. אשר פירשו את המצוות שבכתוב רק לפי המסורת אשר בידיהם עוד מהר סיני.

הקראים, בניגוד לפרושים, פירשו את הכתוב "ממחרת השבת" לצורה שנמעת הגיונית יותר, שבת של השבוע. כלומר, תמיד קוצרים את העומרבמוצ"ש הראשון שמגיע לאחר חג הפסח.
לפי מסורת חכמים, ה"שבת" שמתוארת בפסוק זה בעצם חג הפסח, כמו שהתורה קראה למספר חגים "שבת שבתון" כך גם חג עשוי להיקרא שבת ולפי המסורת שלנו יש לקצור את העומר אחרי החג בלי קשר ליום בשבוע.

והנה משמעות קטנה שעשויה להביא לכם משמעות נוספת ומעניינת.
העומר, שעשוי משעורים, מסמל חומריות ובהמיות, זאת מכיוון ששעורים הן מאכל של בהמות.
לעומתן, שתי הלחם שיוקרב בעוד חמישים יום עשוי מחיטים שהן מאכל אדם.
בזמן הזה עלינו לנסות לשוב ולהתעלות מדרגת בהמה לדרגת אדם. לנסות לזנוח טיפה את הגישה של "אפס מבלעדי" ולהתחשב מעט באחר, כמו בני אדם.

תודה על המידע.
חסר לי פה הסיבה/הציווי בתנ"ך שלפיו אסור להתגלח במשך ספירת העומר.

פורסם במקור על ידי SexStyle

תודה על המידע.
חסר לי פה הסיבה/הציווי בתנ"ך שלפיו אסור להתגלח במשך ספירת העומר.

לא הכנסתי מנהגים, אבל אם ביקשת אני אוסיף גם את זה.

למרות שזמן ספירת העומר זה זמן טוב באופן "רשמי", עדיין יש בו מנהגים הדומים לאבל.
אין ציווי מהתורה שלא להתגלח בספירת העומר, אבל חכמים גזרו שלא להסתפר בספירת העומר עד בעצם ל"ג בעומר (יש הבדל במנהג בין ספרדים לאשכנזים, אבל זה באופן כללי).
אסור להתגלח או להסתפר בחול המועד (שבין ראשון ושביעי של פסח) שזו גזירה כדי שלא לדחות את הדברים לחול המועד ובינתיים בחג תהיה "מג'וייף".

במהלך ספירת העומר, עד ל"ג בעומר מתו לרבי עקיבא כל התלמידים שלו (ארבעה עשר אלף) מלבד ארבעה תלמידים, כולם מתו ב"מגיפה" (ביטוי שלאחר מכן פורש לפי שיטה אחת כהסתרה של המילה "לגיון" עקב הצנזורה הנוצרית, מכיוון שרבי עקיבא ותלמידיו השתתפו במרד בר כוכבא). הסיבה לכך היא "שלא נהגו כבוד זה בזה" (לפי הפירוש שהזכרתי מקודם, חצי מתלמידיו היו לוחמים בעיקרם וחצי מתלמידיו לומדים בעיקרם, וכל אחד זילזל במה שהשני בחר להתמקד בו במקום לכבד אחד את השני ולכן נענשו). רבי עקיבא נעצב כי הוא חשב שכל עתיד התורה נמחק, אבל הוא העמיד את התורה מחדש בעם דרך ארבעת תמידיו שנשארו בחיים.

עקב אותו אירוע מצער אנחנו נוהגים כעין (כמו) הלכות אבלות, בינהם איסור תספורת ותגלחת. גם נוהגים שלא להתחתן וכדומה באותו זמן. (יש עוד הלכות של "שהחינו" ודברים כאלו, אבל לא ניכנס לכל הפרטים).

פורסם במקור על ידי mr. krabs

מצטער על ההקפצה אבל יש לך טעות ובתור אדם דתי ותלמיד ישיבה תיכונית אני חייב לתקן אותך:
לרבי עקיבא מתו 24 אלף עקב חוסר הכבוד שלהם אחד בשני, ע"י מגפה נוראית שה' נתן בהם, הם חשבו שהם צודקים והשני טועה והתחילו להשפיל ולקלל אחד את השני. דעה אחרת אומרת שכתוב בתורה שאסור לרדוף כבוד, כלומר לרצות כבוד ותהילה ובגלל זה הם מנעו את הכבוד מחבריהם התלמידים ולא רק שלא גרמו לחבריהם לא לרדוף כבוד הם ממש לא נהגו בכבוד אחד בשני. לבסוף אחרי שנפסקה המגפה רבי עקיבא הלך ליבנה ושם פגש 5 תלמידים שאותם הפך לכ"כ חכמים שיותר מ-90% מההלכות שנפסקו בגמרא הם לפיהם.

אין בעייה להקפיץ בשביל תגובות כאלה, תבדוק בחוקים של הפורום.

התכוונתי לכתוב 24 אלף, אני רואה שבטעות כתבתי 14 אלף, לא בדקתי אם הייתה לי שגיאה כזאת או אחרת אחרי שכתבתי את זה. תודה שהבאת את זה לתשומת ליבי.

כמו שכתבתי למעלה, הבאתי רק פירוש אחד בנוגע למגפה, פחות מוכר, כשאני בודק שוב את מה שכתבתי אני רואה שכנראה לא נתתי לפירוש הנורמאלי מספיק מקום, טעות שלי.
כתוב שהם מתו במחלת ה"אסכרה", לפעמים התיאור הוא קצת שונה בגרסאות שונות של הגמרא ובעקבות כך שרבי עקיבא היה תומך במרד של בר כוכבא (כידוע הוא היה נושא כליו) היו מי שחשבו לקשר בין השניים ועם הצנזורה הנוצרית. מאוד אהבתי את הרעיון הזה, לכן הבאתי אותו לצורכי, גם מה שהוא ממש לא נשמע לי מופרך.

הסיפור עם יבנה בכלל לא מגיע עכשיו, רבי עקיבא מוצא חמישה תלמידי חכמים (תודה על התיקון), שלא ברור אם היו למידיו מלכתחילה או שהוא מצא אותם לאחר מכן, ואותם הוא מנסה ללמד את כל התורה בעל פה שאותה לימד לתמידיו כדי שעולם התורה לא יעלם.
בין התלמידים היו רבי יהודה (שהלכה נקבעה כמוהו גם כאשר המחלוקת הייתה הוא מול כל שאר החכמים), רבי יוסי ורבי שמעון בר יוחאי (שלושתם מהסיפור של בריחתו של רשב"י למערה), רבי מאיר ורבי אלעזר. גם רבי מאיר ורבי אלעזר לא היו קטנים בתורה ורבות מהמשניות מובאות בשמם.
רבי עקיבא ככל הנראה מצא את אותם חכמים בדרום.

הסיפור עם יבנה וחכמיה קרה הרבה קודם עם רבי יוחנן בן זכאי, שהיה רבו של רבי אליעזר בן הורקנוס שהיה רבו של רבי עקיבא, עוד לפני החורבן (בעצם ממש בדיוק בחורבן). רבי עקיבא נמצא בתקופת מרד בר כוכבא כזכור.

ולא זה לא ש כמעט כל ההלכות נפסקו לפיהם, אלא מרבית המשניות שקיימות ושנמצאות בידינו מובאות בשמם.

עריכה:
מצטער שאני כבר לא מנהל, מגיע לך על תגובה שכזאת כמות יפה של נקודות. המשך כך.