שלום לכולם.
הינה נושא חדש שאני פותח כאן, חבל שטיפה באיחור, אבל לא נורא, נתחיל.
האם שמעתם במקרה משהו על זה שסופרים משהו עכשיו? אולי תהיתם אי פעם על שמו המוזר של חג "השבועות"? האם שעלתם את עצמכם מה פירוש השם ל"ג בעומר? הרי אין חודש שקוראים לו עומר (כמו ט"ו בשבט), וגם אם היה, הרי אין חודש ארוך משלושים יום! אולי בגלל זה שאלתם את עצמכם מה זה העומר הזה ולמה סופרים אותו.
וגם אם לא שאלתם את עצמכם אף פעם שאלה כזאת, לא נורא, הרי לא כתבתי את כל זה בשביל מי שכבר שאל את עצמו, הרי הוא כבר "יצא ידי חובתו".
ובכן, נתחיל ממקור השם.
"העומר" הינו תקופת של ספירה... אה, בעצם התבלבלתי, במקור "העומר" הוא קורבן מסויים... אופס, שוב טעיתי במקור השם...
טוב, ברצינות. "עומר" משמעות יחידת מידה כל שהיא, כנראה של נפח אבל בדברי מזון מוצקים (כמו "עומר לגולגולת" שנאסף מהמן בכל יום במדבר) או כנראה אבל אולי אני טועה לגבי העניין של האוכל. אני כן בטוח שזה מידה של מוצקים כי לנוזלים יש מידות אחרות: "רביעית, לוג, סאה וכו'" ולמוצקים מידות אחרות: "כזית, כביצה, עישרון, קומץ, איפה, עומר, סאה שמשותפת למדידת מים, שטח וערמת דגן קצור או תבן וכו'". כן, יש הרבה יותר מידות (לפחות כאלו שאני זוכר) לחומרים מוצקים.
במוצאי פסח, אנחנו מצווים מהתורה להקריב קורבן מיוחד מאוד.
במוצאי פסח (ראשון של פסח) כל ישראל (שהם עדיין בירושלים עקב קורבן הפסח שנאכל בירושלים בלבד) הולכים לראות את הכהן קוצר את הקורבן. נכון, זה לא קורבן של בהמות, אלא קורבן צימחוני. הקצירה היא כל כך חשובה שהיא אפילו דוחה את השבת אם כך יוצא.
למרות זאת, אם אין בנמצא שעורים לקצירה, רק אז אפשר לקיים את הקרבן גם בלי לקצור.
החלק השני של ההקרבה היא פעולה הנקראת "הנפה", מלשון להניף, להרים. בקורבנות רבים יש חלק של הנפה, אבל כאן זאת הפעולה השנייה בחשיבותה והיחידה שמעכבת (מעכב= דבר שבלעדיו כל שאר הפעולות לא שוות כלום) את הקורבן.
קורבן העומר מתיר לאכול את התבואה של השנה החדשה.
בסוף הקיץ עומלים הרבה כדי לזרוע את התבואה לשנה הבאה, אואז אנחנו מחכים כל החורף לבקיעת הזרעים ולצמיחת התבואה, ובאביב סוף סוף אנחנו יכולים להתחיל לקצור את השעורה שכבר התייבשה, החיטה תהיה מוכנה רק כעבור זמן מה.
אבל עד שלא קוצרים את העומר, אסור לאכול מהתבואה של השנה החדשה, איסור זה נקרא איסור "חדש".
רק בירושלים עדיין אי אפשר היה להקריב קובנות מהתבואה החדשה עד לקורבן "שתי הלחם" שיגיע בשבועות (יחד עם נושא נפרד למענו, שיתפרסם בעתיד בעזרת ה') ורק אז מותר להקריב קורבנות מתבואה חדשה.
עכשיו נגיע סוף סוף לעניין שבשבילו פתחתי את הנושא, ספירת העומר.
קרדיט לוויקיטקסט."וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה - שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.
עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'."
בפסוק מתוארת ספירת העומר, החל מיום הקרבת העומר, על מנת שנדע מתי להקריב את הקורבן השני שאמור להגיע כעבור חמישים יום, שתי הלחם.
במקור אחר מתוארת הספירה דווקא כדי לדעת מתי יוצא חג השבועות (שאין לו תאריך לפי חודש, אלא הוא מגיע פשוט לאחר חמישים יום. כאשר מקדשין את החודש על פי עדי זה עשוי לצאת בתאריכים מעניינים). בימינו שבועות יצא תמיד ביום ו' בסיוון.
המצווה של ספירת העומר היא אישית על כל אדם לספור כמה ימים כבר עברו "לעומר". כך אנחנו מראים את ההשתוקקות שלנו לקראת לקראת שבועות.
ספירת העומר מתארת את התקופה שבין יציאת מצריים למעמד הר סיני, חמישים יום (49 ליתר דיוק, שבעה שבועות) שבהם, לפי המדרש, ה' הוציא אותם מ49 שערי טומאה שאליהם שקעו ישראל כאשר חיו במצריים.
בכל מקרה זה מתאר התכוננות וצפייה לקראת המעמד הגדול של מעמד הר סיני.
למה לא לספור לאחור? הרי כך ההשתוקקות לדבר הגדול שיקרה כבר הרבה יותר מורגשת.
אבל אם כל מה שהיינו עושים בזמן הזה זה לחכות, האם לא היה קל יותר פשוט להגיע?
אם כך זה סימן שאומנם המטרה חשובה, אבל כל חלק קטן בעצמו בדרך למטרה, חשובה וגדולה ממש כמו המטרה עצמה, לכן אל לנו "להעביר את הזמן עד ש..." צריך להיזכר לנצל את הדרך.
מכאן כדאי ללמוד לחייםם, אל תתיאשו מהדרך ולא משנה כמה היא קשה, כי הכלל שאמרתי כרגע נכון לכל דבר בחיים. העיקר בשיעורי בית הוא לא שהתרגיל יפתר ויוגש למורה, מובן שזה גם חשוב, אבל העיקר הוא שתתרגל. העיקר בספורט הוא לא מסת שריר גדולה או כל הישג אחר שנובע מכך ושוב, אני לא מזלזל בזה, אבל לטא פחות חשוב הוא הספורט עצמו. זיכרו את זה בפעם הבאה שאתם מתקשים במשהו ובא לכם פשוט "לרמות" (את עצמכם כמובן) ולהשיג דברים בדרך הקלה.
אם בא לכם ללמוד עוד טיפה על הספירה תוכלו להמשיך ולקרוא:
לעומת מה שכתבתי לכם קודם, בעבר הייתה קבוצה די גדולה שהייתה אומרת לכם שאני מקשקש לכם בשכל וגם היום נשארו ממנה בודדים.
הקבוצה הזאת נקראה באופן כללי "קראים" על שם המילה "מקרא" שפרושה בארמית הוא קטע מהתורה שבכתב.
הקראים החליטו שהם לא מאמינים במה שאולי נכספתם אליו בעצמכם או מתוך הנושאים שלי כ"תורה שבעל פה".
מבחינתם רק מה שמבינים באופן מידי ונטול פרשנות מפורשת מהפסוקים, הוא הדבר הנכון לעשות.
עיקר היהדות היום היא מי שבעבר נקראו "פרושים", מלשון לפרש ולבאר. אשר פירשו את המצוות שבכתוב רק לפי המסורת אשר בידיהם עוד מהר סיני.
הקראים, בניגוד לפרושים, פירשו את הכתוב "ממחרת השבת" לצורה שנמעת הגיונית יותר, שבת של השבוע. כלומר, תמיד קוצרים את העומרבמוצ"ש הראשון שמגיע לאחר חג הפסח.
לפי מסורת חכמים, ה"שבת" שמתוארת בפסוק זה בעצם חג הפסח, כמו שהתורה קראה למספר חגים "שבת שבתון" כך גם חג עשוי להיקרא שבת ולפי המסורת שלנו יש לקצור את העומר אחרי החג בלי קשר ליום בשבוע.
והנה משמעות קטנה שעשויה להביא לכם משמעות נוספת ומעניינת.
העומר, שעשוי משעורים, מסמל חומריות ובהמיות, זאת מכיוון ששעורים הן מאכל של בהמות.
לעומתן, שתי הלחם שיוקרב בעוד חמישים יום עשוי מחיטים שהן מאכל אדם.
בזמן הזה עלינו לנסות לשוב ולהתעלות מדרגת בהמה לדרגת אדם. לנסות לזנוח טיפה את הגישה של "אפס מבלעדי" ולהתחשב מעט באחר, כמו בני אדם.