נושא: שרשור לי ולאופק-פרסי ג'קסון

שם:טל
מראה:שיער חום גולש עד הכתפיים ועייני ענבר
גיל:13
רקע:י''ב
בת של:דמטר

טופס הרשמה-
שם:
מראה:
גיל:
רקע:
בן של:

אופק תירשם

שם:אופק
מראה:שיער חום חלק עד הצוואר ועיניים אפורות
גיל:12
רקע:י"ב
בן של:אתנה
את תתחילי

''אופק תיזהר!'' אצעק בבהלה כאשר אבחין בכלב השאול המזנק מאחוריו, ארגיש את הדם זולג על זרעי המשוסעת מנשיכת כלב השאול שהרגע הרגתי, אתקדם במהירות אל אופק ואתקע את חרב הארד השמימי שלי בגרון הכלב, אסקור בכלליות את מצבינו, הזרוע שלי מסושעת לחלוטין ויש סיכוי שלא אוכל להשתמש בא שוב ועל הרגל שלי יש נשיכה, אופק יחסית בריא אך יש לו שריטה מכוערת ועמוקה מעל עין ימין, אני אראה כלב שאול שלישי מתרומם לעבירנו ואומר ''אופק! עכשיו חייבים להגיע לעץ האורן! הגבול קדימה!''

"טל, בואי" אמרתי בזמן שרצתי המעלה הגבעה לכיוון עץ האורן טל הגיחה מאחוריי היינו קרובים מאד לעץ האורן אך כלב השאול היה מהיר מאיתנו הוא תפס אותי ברגל צעקתי מכאב ושיספתי את כלב השאול עם הפיגיון שלי והכלב התפורר לאבק צלעתי לכיוון עץ האורן טל כבר הייתה באחריי עץ האורן ואמרה "אופק, מהר עוד אחד מאחורייך" הלכתי הכי מהר שיכולתי ועברתי את עץ האורן לפני שהכלב שאול פגע בי "סוף-סוף הגענו "אמרתי לטל

''קדימה! חייבים ללכת רק עוד קצת!'' אומר לאופק בעידוד, וכך צלענו יחד אל בית החווה שבתחתית הגבעה, לאחר מאמצים רבים וכחצי שעה הליכה סוף סוף, אנחנו נעמדים על המרפסת וקוראים יחד בקול ''כירון, כירון הגענו!'', מולינו מגיח כירון קנטאור לבן, הוא מחייך אלינו אך חיוכו נמוג למראה פציעותינו, הוא מכניס אותנו פנימה ומשכיב אותנו על מיטות כחולות מדהימות ונותן לנו לשתות מעט נקטר ולאכול מעט אמברוסיה, אנחנו מיד מרגישים יותר טוב, לאט לאט הרגל שלי מחלימה ונשארת במקום רק צלקת קטנטנה וכך גם לאופק. כירון שואל אותנו מה קרה , עניתי מיד ''המשימה השתבשה, לקחנו את הכדור אבל ארבעה כלבי דאול עלו על הריח שלנו ורדפו אחרינו אבל הנה הוא'' אומר בקול ואביא לכירון את כדור המתכת הקטן שבידי, לפתע נפרצת הדלת וסאיטר מיוזע עומד שם ללא מילים

״קרה משהו?״ שאל כירון את הסאטיר ״כן, כלב שאול בתוך המחנה אנחנו מעכבים אותו אבל הוא גובר עלינו״ השיב הסאטיר לכירון ״אני בא מיד״ אמר כירון ויצא אם הסאטיר ״את חושבת שזה הכלב שאול שרדף אחרינו?״ שאלתי את טל ״נקווה שלא, הכלבים האלה היו חזקים באופן מפתיע״ השיבה טל ״כן, נקווה שלא״ אמרתי ואז שמעתי בחוץ שאגה כנראה של הכלב שאול ״אני יוצא לעזור״ אמרתי לטל ויצאתי שראיתי את הכלב שאול הבנתי למה היה קשה לעצור אותו הוא היה ענקי התקדמתי ואז טל הגיעה ״אתה לא עושה את זה לבד אנחנו נעשה את זה ביחד״ אמרה והתקדמנו לעבר כלב השאול*

הסתערתי יחד עם אופק בחרבות שלופות על כלב השאול הענקי, לפתע הכלב שומע אותנו ומסתובב לעברינו, אני שמה לב שחסרה לו עין אחת ועל פרוותו השחורה החלקה ישנו חתך עמוק בבטן שכנראה כירון שעמד לידו ונופף בחרבו עשה.
כלב השאול דהר לעברינו, אופק הספיק להתחמק אבל אני לא, כלב השאול תפס אותי בפיו והרים אוי, הרגשתי את עורי נקרא ואת ראותיי משוספות, ניבי כלב השאול הצליחו לחדור בקלות את שיריון המתכת שלבשתי בלי בעיה בכלל.
'זהו זה, זה הסוף' חשבתי לעצמי, ואז ראיתי את אופק מתנפל על כלב השאול, החרב שלו פגעה בבטן הכלב אך הוא לא התמוסס לאבק כצפוי אלה רק שאג בזעם, בשארית כוחותיי הרמתי את חרבי וחשבתי 'לפחותה המעשה האחרון שאני יעשה יהיה מעשה טוב', וכך צנחתי בנפילה אל גרון כלב השאול, הגעתי לקיבה, כמה נוראה הייתה הצחנה, הורידים ומיצי העיכול שעיכלו את רגליי, הרמתי את חרבי ותקעתי אותה, הכלב התמוסס מסביבי ואני צנחתי גוססת על הארץ מגובה של יותא מארבע מטרים, כירון בא מעליי ואמר ''אוי ואבוי'' הפעם הבאה שהתעוררתי, הייתי מופתעת בכלל שהתעוררתי ראיתי אופק לידי ושאלתי ''מה לעזעזל קרה שם?!w''

"לא ממש ראיתי מה קרה אבל הרגת את כלב השאול ואת חיה זה מה שחשוב לא כך?" שאלתי את טל "כן באמת יותר חשוב שאני חיה" טל אמרה לי "טוב אני בביתן עם תחפשי אותי אמרתי וצעדתי לעבר ביתן אתנה שנכנסתי כבר שאלו אותי שאלות "איך שרדת?" "ניצחת כלבי שאול?" ואחרות פשוט רציתי לנוח הלכתי לעבר המיטה שלי ושכבתי חשבתי על מה שאני וטל עברנו במשימה הזאת להילחם בהמון כלבי שאול במינוטאור ובכימרה וכל זה בשביל כדור מתכת קטן שאין לי מושג מה הוא עושה נאנחתי ואז כירון נכנס בפתח "אופק, בוא אנחנו צריכים לדבר" אמר לי הלכתי אחריו ושהגענו לביניין המרכזי הוא שאל אותי "נגד איזה מפלצות נלחמתם חוץ מכלבי השאול?" "מינוטאור וכימרה" השבתי לכירון "בתור בן אתנה ובת דמטר לא הייתם אמורים למשוך מפלצות חזקות כאלה" אמר כירון ואז טל נכנסה ושנינו שאלנו באותו זמן "המ הכדור מתכת הזה עושה בכלל?"

כירון הסתכל עלינו ולרגע נראה כי עיניו מוחשכות, ואז הניצוץ חזר אליהן והוא אמר בשקט ''הכדור מתכת הזה כפי שאתם קוראים לו הוא הסוד להשמדת העולם כמו שאנחנו מכירים, בלחית כפתור העולם יחזור לכאוס, לתוהו ובוהו''.
עמדתי שם המומה והבטתי באופק ולפתע הרגשתי צריבהה בבטני ושאלתי ''למה התכוונתה שאנחנו אמורים למשוך פחות מפלצות'' אופק שואל ''לא היית פה איך ידעת?w', אני מסמיקה ומודה שצוטטתי

"למה הקשבת בכלל?" אני שואל את טל "אני לא יכולה לשכב בלי לעשות כלום" היא זעפה בי "עצרו רגע, רציתם לדעת למה אתם מושכים יותר מפלצות לא כך?" שאל כירון "כן רצינו" השבנו ביחד "אוקיי, אני משער שאתם חזקים יותר מאחד הילדים של שלושת הגדולים" אמר כירון "שלושת הגדולים?" שאלתי מופתע "איך יכול להיות שכל אחד מאיתנו חזק יותר מבן של שלושת הגדולים?" שאלה טל "לא כל אחד לבד שתיכם ביחד" כירון השיב "שנינו ביחד? מה זאת אומרת?" שאלתי את כירון "אני יסביר מחר לכו לישון" אמר כירון

אני אלך בעצבנות לביתן דמטר ואפגוש את אחיי ואחיותיי, בלי לומר מילה אפול על מיטתי כאשר דמעות בעייני ואחשוב ''לה כירון מסתיר ממני דברים? למה?!'' המחשבות בראשי מתחילות להתערפל ואני נרדמת, אני קמה לבוקר גשום, נראה כי השמיים או כלומר זאוס זועף פחות או יותר כמוני, אני יצא את הבית המרכזי ואפגוש את אופק, ''איך ישנת?w' הוא שואל אותי, ''נורא.. ואהתה?'' אשיב בקול קודר ''כנ''ל אני רק רוצה לדעת את הסיבה'', אנחנו נכנסים לבית המרכזי וכירון עומד ובלי מילה מתחיל לדבר ''אנחנו חושדים שיכול להיות שאחד מכם או שניכם בן לשני אלים לא רק אחד''

"איזה אלים?" אשאל את כירון בפליאה "מאיפה לי לדעת זה רק חשד" אמר לי כירון "טוב בשביל זה הוצאתם אותנו מהביתן!" זעפתי בכירון "תירגע, יש לי עוד משהו לומר לך" אמר לי כירון "והוא?" שאלתי "אתם צריכים ללכת לאולימפוס לדבר אם... טוב הבנתם" אמר כירון "כן הבנו ,טוב אני הולך מה איתך טל?" שאלתי "לא יודעת אולי... טוב כן אני ילך" השיבה לי למחרת בבוקר שנינו היינו כבר מוכנים לצאת לאולימפוס "טוב ביי" אמר לנו כירון לפני שיצאנו "ביי" אמרנו פה אחד ויצאנו

הלכנו יחד לשדה התעופה, לזלינו הרב לא נתקלנו בשום מפלצת, עלינו על טיסה לניו יורק ונכנסו אל האמפר סטייטס, ניגשנו לדלפק ולחשנו ''לאולימפוס בבקשה'', פקיד הקבלה הרים גבה והגניב נו כרטיס ואמר ''תהיו במעלית לבד'', הינהנו ונכנסו למעלית, העברתי את הכרטיס בחריך מיועד לכפתור ועליו רשום המס' ''600'' נגלה לעיניינו, לחצתי על הכפתור לועלינו, שהמעלית נפתחה כמעט התעלפתי מולינו עמד גשר זהב דקיק ומעברו השני עמד לו הר האולימפוס, ''שננלך.?w' אלתי את אופק בחשש

"ברור,מה יכול להשתבש?" שאלתי את טל בזמן שטיפסנו על הגשר "אצל האלים הרבה דברים יכולים להשתבש" צחקנו ושהגענו לאולימפוס להפתעתי הרבה אמא שלי עמדה מולי "אמא!" אמרתי וחיבקתי אותה "אופק, יש בעיות בואו אחריי" אמרה לי ולטל הלכנו אחרייה ואז הבנתי מה הבעיות האולימפוס נראה כאילו קורונוס תקף שוב רק שכל האולימפוס מחובר ומולי זאוס עמד והפייסטוס ודמטר גם עמדו שם "עשינו משהו?" שאלתי "לא, לאעשיתם כלום יש לנו הודעה" אמר זאוס "אופק ,אני אבא שלך" הוא אמר "לא יכול להיות מה אני אל?" שאלתי אבל הם התעלמו ממני "טל אני אבא שלך" אמר הפייסטוס "אז אנחנו אלים?" שאלנו פה אחד

כל הנוחכים זעו באי נוחות ומילמלו ''כן,,,די,,,,'' הפותענו, הרגשתי זעם גוער בתוכי ''אז אתם אומרים שאבא שליאימץ אותי'', ''כן'' נשמע קולו של הפייטוס, כעסתי אבל לא הגבתי, בוא אופק אמרתי וחזרנו למחנה ''נו?'' שאל כירון