פרק ב' : "קדימה סייטר"
הסייטר נחת על הרצפה. הוא הפנה את ראשו לאחור והביט בטומי מחכה לתשובה. סווייפר החל לעזוב אותו והתקדם לעבר סייטר. "קדימה סייטר, תשרוט אותו!" צעק טומי כשהחזיר את האוויר לראיותיו. סייטר התקדם בשעטה לעבר הסווייפר ושיסף אותו בלהב ידו הימנית לאורך הבטן. הסווייפר הועף לאחור.
"סווייפר, מתקפת חנק!" צעק האיש בבגדים האדומים. הסווייפר זינק על סייטר, והחל לחנוק אותו. "תנגח אותו סייטר!" צעקתי. סייטר לקח את ראשו לאחור, ובתנופה נגח את הסווייפר במרכז הפנים. הסווייפר נפל בפעם השנייה לאחור, ואיבד את הכרתו, מעולף. נואש, הרים האיש מצוות מגמה את הפוקדור והחזיר את סווייפר. לפני שהספיק טומי לעשות משהו, שלף האיש מצוות מגמה מצלמה, צילם אותו, וברח. המוכר, רועד כולו מכף רגל ועד ראש התקרב לעבר טומי והחזיק את ידו. האחיזה שלו היתה נחמדה. לא אלימה או מאיימת. המוכר אמר בקושי את המילים: "אתה מוזמן לקחת את שני הפוקדורים האחרים. תודה לך על שהצלת את כספי." אמר המוכר והתהלך לו בעצלתיים לעבר החדר הפנימי תוך שהוא ממלמל לעצמו. טומי רכן ואסף לכסו את שני הפוקדורים הנותרים. כרגע יש לו כבר שלושה פוקימונים. אך עם כל השמחה והגאווה, הוא ידע שעשה מעשה לא תקין. לפרוץ באור יום לחנות?! טומי הוא לא אדם רע. בסך הכל רצה לקבל את הפוקימון הראשון שלו. זה הכל. הוא לא כמו אביו. טומי הלך לעבר חדרו של המוכר וראה אותו מדליק סיגריה בעצב רב.
"באתי להחזיר את הפוקדורים., הם לא שלי. אני מצטער שניסיתי לגנוב אותם." אמר טומי.
"לא, לא, לא. זה בסדר. אתה יכול לקחת אותם אליך. יש לי ספקים שיביאו לי חדשים אבל אני לא רוצה שאנשים רעים ייקחו אותם. עצם זה שהסכמת להחזיר את הפוקימונים מרצונך, כבר מוכיח שאתה זה שאמור לקבל את הפוקימונים האלו." המוכר כיווץ את מצחו, כאילו מנסה להזכר בדבר מה..
"אני חושב.. שאתה צריך לקבל את זה:" הוא אמר, חיטט בכיסו, והוציא משם חבילה. הוא נתן לטומי את החבילה, ובשל סקרנותו, טומי לא יכול היה להתאפק ופתח את החבילה. בפנים היה מנוח פוקדור מהסוג שאביו השתמש. קראו לפוקדור הזה אולטרה כדור. הסיכויים שלו לתפוס פוקימון, גדולים פי כמה וכמה מהסיכויים שיתפוס פוקימון עם פוקדור רגיל. טומי תחב את הפוקדור לתוך כיסו וחייך. הוא הודה למוכר וחזר לביתו.
השעה הייתה כבר שעת ערב. טומי נכנס לחדרו, והחביא את ארבעת הפוקדורים בתוך מגירה. הוא ירד במדרגות לעבר המטבח ובפתח המתינה לו אמו דואגת מאוד. לידה עמד הקלפרי שלה שלא הפסיק לעזור לה בהכנת האוכל.
"אז איפה היית?" שאלה האם כשהדאגה עדיין לא עוזבת מקולה.
"הייתי אצל ג'וני" אמר, ובקולו ניכר היה שהוא משקר. האמא התקרבה אליו וחיבקה אותו חיבוק אוהב. היא לא שאלה אותו כלום. היא האמינה לו בכל לבבה.
טומי התיישב ליד השולחן הגדול, בזמן שאחת המשרתות הניחה באדישות את הארוחה שלו. זו כמובן הייתה מנה של אמא. טומי התחיל לאכול ורק אז הבין כמה רעב הוא היה. הוא אכל את כל המנה הגדושה ואף ביקש מנה נוספת.
"טומי, בוא רגע!" קראה אמו מן המטבח. טומי קם והלך בעקבותיה של הקלפרי. הוא הגיע למטבח, ולבו צנח לבהונות. הוא ראה את אמו אוחזת בשלושת הפוקדורים ביד אחת, ובאולטרה כדור ביד השנייה.
טומי הרגיש כאילו בלע את לשונו. הוא לא האמין למראה עיניו.
"מאיפה הפוקדורים האלה?" שאלה האמא וקולה הרך התמלא בתקיפות."אני מקווה שלא גנבת אותם מהחדר של אביך. הוא לא יהיה מרוצה מזה." אמרה האמא. טומי השפיל את עיניו. הוא רצה שהאדמה תבלע אותו.
"לא, הם לא מהחדר של אבא. הם מחבר טוב." הוא אמר ונזכר עד כמה שהמוכר נמנע מלהעניש אותו.
"אוקיי.. אני הייתי מחביאה אותם במקום אחר. ארבוק של אבא מומחה במציאת פוקדורים. לא תהיה לו בעיה למצוא את אלה." אמרה האמא והגישה לטומי את ארבעת הפוקדורים.
טומי הודה לה וחזר לחדרו. הוא ריסס את הפוקדורים בחומר מעכב ריח והכניס אותם למגירה. הוא נשכב במיטתו וניסה להירדם אך ללא הצלחה. מחשבותיו נקרו במוחו ולא נתנו לו מנוח. לפתע הוא קם, מרגיש כאילו הוא אינו מצליח לשלוט בעצמו. הוא הלך אל הארון והוציא משם תיק. השעה הייתה מאוחרת ולכן היה צריך לרדת אל המטבח על קצות בהונותיו כדי לא להשמיע רעש. הוא מילא מימייה במים וארז קצת ממתקים, ואוכל משומר.
הוא החליט שהוא יוצא למסע. כשכל הדברים היו ארוזים הוא התחיל ללכת לעבר הדלת ופתאום נעצר. הוא רץ, לקח דף נייר, והחל לכתוב
"הלכתי למסע, ביחד עם שלושת פוקימוניי.
אני מקווה שאינכם כועסים. איני רוצה בכך. לאמא:
תודה רבה על השנים הקשות שאת היית היחידה
שהבנת אותי. שאת היחידה שיכולתי לסמוך עליה.
לאבא: אני באמת מצטער שלא הצלחתי לעמוד בנהלים
שלך. אני מבטיח שאתחזק ואגבה.
אני מודה לכם. באמת. להתראות."
הוא הניח את הנייר על השולחן, יצא מן הבית, ונתן לדלת להטרק מעצמה.
אהבתם?
תגובות בונות בבקשה.