נושא: Dueling Dawn: שלב הבתים

שמש עוד איחרו לפצוע דרכן, מלוות בשקט מופתי, כאילו וצלילי הבוקר מחכים למלוא הזריחה. רחובות וסמטאות העיירה ליטלרוט היו לריקים מאדם בשעה מוקדמת זו. שוהי המקום היחידים היו קבוצת מעופפים מעל שמי העיירה, פוקימונים שהנידו את כנפיהם בזריזות שלא מאפיינת את תחושת הרוגע המלווה את הבקרים. העיירה ליטלרוט שמרה על קו נוף אחיד. כל בתי המתגוררים באזור לא התקדמו מעל לקומה השנייה, מבטלים את תחושת הקטנות[?] שמסגל לעצמו אדם החי בעיר סואנת. עצים רבים ניצבו בין כל בית ובית, יוצרים מראה סביבה ירוקה ומרגיעה.
"אההה..." נשמע קול פיהוק מכיוונו של אדם בודד המהלך בשביל. היה מדובר בנער המקדים להשקים, מתהלך בצעדים מתנדנדים ברחבי השביל. הנער היה חום-שיער, פרוע וארוך במעט. הוא לבש גופייה לבנה שהושם עליה מקטורן כחלחל בעל כיס וקצוות שרוולים בגוון כהה יותר. תחתיהם לבש מכנסי בד שחורות, ונעל נעליים אדומות וספורטיביות. מעשיו בשעה מוקדמת זו היו לתמוהים, ופיהוקיו ושפשופי עיניו העידו על קושיו[?] להימצא בחוץ בשעה זו.
מרחוק, נשמעו להם קולות קרבים וגוברים.
"טאורוס, עצור מיד!!!" התבררה אז הצעקה. משמע הקול הלא אופייני לשעה זו תפס את תשומת לבו של הנער, והוא הביט אל קצה השביל ממנו התקדם בכדי לראות במה מדובר. צלילי רקיעה חזקים נשמעו מלווים בין הקריאות והצעקות, כאלו שיכול היה להרגיש הנער אף תחת רגליו.
"אתה מוכרח לעצור!!!" נשמעה קריאה נואשת חוזרת, וללא כל התראה נוספת הופיעה לו שור גועש וממהר מן עבר השביל, רץ לכיוון הנער. עורה החום של החיה הגדולה כוסה ברעמת שיער עבה בגוון כהה יותר, מתבדרת על החלק הקדמי של גופה, שם ניצב לו ראש השור המאיים בשני קרנותיו הגדולות והחדות. בחלקה האחורי נדו להם שלושה זנבות דקים מצד לצד. היה מדובר בפוקימון המכונה טאורוס.
הנער הביט, אחוז אימה, בטאורוס השועט לעברו ללא מעצורים. הוא ביצע צעד מהיר לגבול השביל הקרוב אליו, מאפשר לטאורוס הגדול להתקדם להמשך השביל כשדבר לא עומד בדרכו.
לאחר מספר שניות, נראתה מגיחה דמות מפזזת אל עבר מקום האירוע, ודאי זו שאחראית לצעקות שנשמעו קודם לכן. הדמות הייתה לגבר בוגר, חובש משקפיים, וגלימה לבנה וארוכה מכסה את גופו הרזה. הוא רץ במלמול דברים אל עבר הכיוון אליו רץ טאורוס. הנער שהיה עוד למזועזע, לא הצליח להתרכז במראה דמות האיש מתרחקת מן המקום, וזכר בראשו תמונת אדם לבוש בגד לבן בלבד. הוא נאנח לאחר שנרגע מן התקרית, והתקדם לעבר מטרתו לשמה הקדים להשקים.

"אני לא מאמין שאתה עדיין מעוניין בשטות הזו," סינן אדם מבוגר הלבוש בחליפה ראוותנית, בזמן שברר בחפצי מזוודתו. הוא עמד ליד דלת הכניסה לביתו, אחוזה מרהיבה ורחבת ידיים בעיירה ליטלרוט.
"אתה זוכר את ההסכם שלנו; שש שנים של השקעה בלימודים, ואחרי זה אוכל לבחור מה אעשה בעצמי," השיב לו נער שעמד לצדו בפאתי הבית. שיערו היה סגול כהה, הוא לבש ז'קט כחלחל שנסגר על ידי ריצ'-רץ', תחתיו מכנסיים ונעליים אפורות. גופו שידר התרגשות, אך מראה פניו העידו גם על אי נוחות מסוימת.
"הייתי בטוח כי ששת השנים האלו יבגרו אותך. יוציאו לך את החלומות הטיפשיים האלה מהראש, אבל אני רואה שדבר לא השתנה. שכנעתי אותך לסיים את התואר, אבל כעת אתה רוצה ללכת למסע שיכול לזרוק את כל מה שהשקעת עבורו לפח."
"אני התבגרתי מספיק בששת השנים האלו, וזה דווקא עושה אותי יותר מוכן אל המסע הזה!"
"אדם בוגר יודע לבחור במה שחשוב בחיים. האם ההנאה או שמה ההצלחה חשובה לך יותר? אתה בחור גאון, ממש כמו אביך. השגת התואר בגיל שש-עשרה זה רק ההתחלה. טוב, אני רואה שאלו דיבורי סרק. בהצלחה במסע שלך."
האדם המבוגר התקדם לתוך מכוניתו השחורה והנוצצת, ונסע איתה הרחק מן האחוזה, אל עבר מקום העבודה. הנער נותר מהרהר בביתו, חצוי בין רצונות אביו לאלו שלו.

שעות הצהריים מימשו לבוא, ואיתם גם תחושת החום המלווה את כל המהלכים בחוץ. הנער חום השיער שהקדים לקום, התהלך כעת בתוך חנות קטנה למוצרי בית, מופתע לפגוש באמו שהופיעה במפתן החנות, לבושה בשמלה פרחונית.
"אמא, מה את עושה כאן עכשיו? יש עוד שעה להפסקת הצהריים שלי-"
"בוא, שין, אנחנו סוגרים מוקדם היום."
"סוגרים?"

"שין, אתה יודע איזה יום היום?" שאל אדם מבוגר היושב על כיסא עץ, צמוד לשולחן האוכל במטבחו. הוא נמצא בביתו הקט, מקום צנוע וקטן.
"היום הראשון לספטמבר," השיב שין לאביו. גם הוא התיישב על כיסא העץ במטבח, נמצא ליד אביו ואמו.
"נכון, והיום ישנה חלוקת הפוקימונים אצל פרופסור בירץ'. זה היום הרשמי של פתיחת ההשתתפות לליגת הפוקימונים השנתית במחוז הואן."
"אני מודע לזה, אבא..." תמה שין מדוע אביו מזכיר נושא שכאוב לו, נזכר ברצונותיו להיות אחד מן הילדים שזוכים לקבלת פוקימון.
"אנחנו החלטנו שהיום תצא למסע שלך!" הכריזה האמא בהתרגשות.
"מה?! על מה אתם מדברים?!" הגיב שין בקופצניות.
"כשהיית בן עשר, חלמת לצאת אל מסע הפוקימונים כמו כולם. ראית את חבריך עושים זאת, מגשימים את חלומם, בעוד אתה נאלצת להישאר כאן ולטפל בחנות. הכל בעקבות הפציעה שלי."
"בחרתי, לא נאלצתי."
"טוב ליבך אילץ אותך. אתה זוכר את יום הולדתך השישה-עשר לפני שלושה חודשים? לא ידענו איזו מתנה לקנות לך. היינו כה נרגשים שילדנו הקטן הופך אט אט לגבר, הגון ונבון. היה ברור איזו מתנה תרצה, ואנחנו פשוט לא יכולנו להביא לך אותה. אבל כעת מצבי טוב בהרבה, אני כבר לא יכול להרשות שתעצור את חלומך! אני ואמא החלנו, היום אתה תצא אל המסע שלך, מסע שחלמת עליו כל השנים האלה! ללא כל דיחוי!"
"טוק, טוק, טוק," נשמעו קולות נקישה, ומשמע דלת חורקת לאחריה.
"היי, זה אני, קן. ראיתי שהחנות סגורה אז תהיתי אם שין הגיע מוקדם מכרגיל," התפרץ נער פזיז לביתם. פניו נראו שמחות ומוארות. הוא גידל רעמת שיער בלונדינית ונפוחה מעט, לבש חולצת טי-שירט מפוספסת בצבעים כתומים ולבנים, תחתיה מכנסיים חומות שנלחצו על ידי חגורה ירוקה, ונעל נעליים כתומות כפסי חולצתו.
"טרייק!" קרא לפתע יצור מהלך על ארבע שהופיע לצדו. היה זה פוקימון נמוך קומה, דמוי כלב. פרוותו הייתה ירוקה כדשא, בעלת כתמים צהובים באזורי האף, האוזניים והזנב. ראשו היה גדול במעט לעומת גופו, ורעמת שיער ארוכה הזדקרה ממנו לאחור. היה זה אלקטרייק.
"היי, שין, אתה כאן! למה אתה נראה כל כך שמח, מה קרה?" תמה הבחור החביב.
"אני הולך לעשות את זה! אני הולך לצאת למסע פוקימונים!!!" קפץ שין הנלהב מכיסאו.
"באמת?!!! גם אני בדיוק התכוונתי לספר לך את אותו הדבר! זאת אומרת, אתה ידעת שאצא היום, אבל לא הספקתי להיפרד ממך! אני לא מאמין שגם אתה תצא אל המסע! מה אתה אומר, בוא נטייל יחדיו!"
"ברור שביחד, לא הייתי מעז ללכת לבד."
"קדימה חמודים לכו, בקרו אצל פרופסור בירץ'. הוא יתן לכם פוקימון התחלתי וציוד מתאים! ושין, לפני שאתה הולך, קח את זה," פנה אביו של שין והוציא כובע הנח על הכיסא הפנוי שלצדו. היה זה כובע אדום ורחב, בעל פסים לבנים בחלקו האחורי, וציור של פוקדור שחרחר בחלקו הקדמי. "שים אותו על הראש, שלא תחטוף מכת שמש!"

"כל הילדים יכולים לצאת למסע בגיל עשר, אבל לא, רק לי יש הורים פחדנים שמחכים שנים עד שהם מרשים לי לצאת..." מלמל לעצמו קן.
"הם בסך הכל גוננו עליך קנג'י, אבל הכל יצא לטובה! נוכל להתחיל יחדיו את המסע שלנו! אז תגיד, הם נתנו לך את כלב השמירה במתנה?" שאל שין במבט מחויך. השניים התקדמו אל עבר מעבדתו של פרופסור בירץ' שמוקמה לצד שדות רחבי ידיים.
"כן, הם רצו שאלקטרייק ישמור עליי, עדיין לא מסוגלים לבטוח בי לגמרי... אבל לא נורא, ככה יהיו לי שני פוקימונים כבר ביום הראשון למסע!"
לאחר התקדמות ממושכת, הגיעו שני החברים אל עבר מפתן מעבדתו של פרופסור בירץ'. הם עמדו אל מול בניין לבן כסיד, בעל חלונות עגולים ומבריקים, ניצב על גבעה ירוקה שנתחמת בגדרות עץ. מימינה נראו המדשאות רחבות הידיים שמקיפות את המעבדה, מלאות במגוון פוקימונים שמחים ושלווים.

"בבקשה קאי טושקי, רק בחר לך אחד מהם, כל אחד יתאים," בירך אדם בוגר הנמצא בתוך מעבדת הפוקימונים בליטלרוט את פניו של הנער אדום השיער. היה לו שיער חום ופרוע, זקן בגוון דומה גדל סביב פניו, הוא לבש חולצה כחולה, מעליה מקטורן לבן וצחור, תחתיהם מכנסיים ירוקות עם חגורה שחרחרה וסנדלים. היה זה פרופסור בירץ'.
"בוא נראה..." מלמל לעצמו קאי, מביט בשלושה פוקימונים נמוכי קומה המסתכלים בו במתח. היו אלו טורצ'יק - האפרוח הכתום, טריקו - הלטאה הירקרקה, ומדקיפ - דג הביצות המהלך על ארבע. "מדקיפ לא מרגיש לי כמו הבחירה הנכונה, וישנם פוקימוני עשב רבים ומגוונים ברחבי הואן, לעומת מספר פוקימוני האש הדל. אני אבחר בטורצ'יק!" הכריז בהחלטיות.
"נפלא, בחירה חכמה ביותר. אם כך, טורצ'יק מתווסף אל חמשת הפוקדורים שברשותך, ואל הפוקידע שנתתי לך. זו גרסא חדשה כאמור שמפת המחוז נמצאת בה!" נלהב הפרופסור.
קאי לקח לעצמו את הפוקדור של טורצ'יק, כאשר זה רצה לנקרו בשמחה, אך נרתע מעט ממראה פניו הקריר.
"טוק, טוק, טוק," נשמעו קולות נקישה, ומשמע דלת חורקת לאחריה, כמו בביתו של שין.
"שלום! הגענו לכבוד יום חלוקת הפוקימונים!" הכריז קן בשמחה, מתפרץ עם שין הנגרר אחריו לתוך חדר המעבדה הראשי בו נמצאו בירץ' וקאי.
"אתה מוכרח להפסיק להיכנס כך למקו-" החל לסנן שין לקן, אך מששם לב לנער אדום השיער העומד מולו, השתתק בצורה פתאומית.
"זה לא קאי טושקי? הילד העשיר ההוא שעזב את בית הספר כדי ללכת היישר ללימודי תואר?" סינן קן לשין בלחישה.
"אתם שין סאטו וקנג'י מאטסודה, נכון? גם אתם עומדים להתחיל היום את המסע שלכם? רק עכשיו? חשבתי שאני היחידי שנאלץ לחכות כל כך הרבה זמן," העיר לפתע קאי הקריר.
"כן, ואתה קאי טושקי. אני רואה שבחרת בטורצ'יק, זה משאיר את מדקיפ וטריקו בשבילנו?" שאל קן.
"לא, אני מצטער. לא אוכל לתת לכם פוקימונים התחלתיים," השיב בירץ'.
"מה?! למה לא?!" הגיבו קן ושין יחדיו.
"החוק אומר שחלוקת פוקימונים התחלתיים תתאפשר רק לילדים בני עשר עד אחת עשרה. אם יראו נערים מסתובבים עם פוקימונים התחלתיים, שוטרים יתחילו לשאול שאלות, ואני לא צריך שיתחילו לחקור לי את המעבדה."
"אבל אתה אמור לתת פוקימון שכזה לכל מאמן שזהו יום מסעו הראשון!!!" התעקש קן.
"בחוק רשום את הגילאים המדוייקים. לא ארצה לסטות ממנו. מצטער, זוהי הבירוקרטיה. אתם יוצאים למסע בכדי להתבגר, אם כך עליכם להתמודד עם הבירורקרטיה כבר מעכשיו."
קאי הספיק לצאת מן המעבדה בצעדיו השקטים, מותיר את שני הנערים נפולי הפנים מאחוריו. הפרופסור הספיק להתנצל בפניהם ולמסור להם שישיית פוקדורים כל אחד, בנוסף למכשיר פוקידע משוכלל. הוא הסביר להם על יכולת המכשיר להציג מידע כולל ומפורט לגבי כל פוקימון שיראו במסעם, ועל שאר תכונותיו.
שכבת האדמה העליונה החלה לזוז, שוקעת במעט עד חושפת בור קטן במעבה האדמה. מן הבור הפעור הופיעה לו פוקימון שמצא את דרכו החוצא אל עבר שביל אדמה. הפוקימון עמד על ארבעה רגליים, והיה בעל ראש גדול כגופו, בדומה לאלקטרייק. צבע עורו היה חום כתמתם, ועל ראשי העגלגל נמצאו להן עיניו השחורות כנקודות מלאות ברק, ולסתות חדות הבנויות בצורת זיג-זג. הוא הביט לצדדים בבהלה, לא מזהה את מקום הימצאו.

"לך אין מה להתלונן, לפחות לך יש פוקימון... קאי בטח קיבל התחלתי בגלל הקשרים של ההורים העשירים שלו..." התהלך שין בכבדות בשביל היציאה מהעיר ליטלרוט. קן לא ידע כיצד להלהיבו, מודע לאי ההיתכנות של תפיסת פוקימון ללא יכולת ללחום בו. השניים התקדמו בקצה השביל, שומעים לפתע קולות לא נעימים מן העבר שמוסתר על ידי שיחים. השניים התקדמו לשם במהירות, לצדו של אלקטרייק, חוזים במריבתם של כמה פוקימונים.
"פינץ', פינץ'," נראה פוקימון מבוהל. היה זה הפוקימון המבולבל שיצא מן הבור קודם לכן. הוא הוקף על ידי חבורה של פוצ'יאנות, פוקימונים שנראו כמו גורי צבועים, בעלי פרווה אפורה וגוף שחרחר המופיע בכמה נקודות גוף.
"זה לא טרפינץ'? פוקימון מהמדבר? מה הוא עושה כאן בליטלרוט?" שאל קן בתמיהה.
"היי, עזבו אותו, מיד!" קרא שין בקולניות. הוא הביט בפוצ'יאנות במבט מרתיע, מנסה להגן על הטרפינץ' בכל מאודו.
אחת הפוצ'יאנות נראתה מגיבה להתגרות של שין, ומתקדמת לעברו במטרה לנשכו!
"אוי לא, אין לי אף פוקימון שיעזור לי..." מלמל לעצמו שין בפחד.
"היי! תשתמש באלקטרייק שלי, קדימה!" העיר לו קן.
"בסדר גמור, אלקטרייק, השתמש בגל הלם!" קרא שין בקול. אלקטרייק החל לנבוח בקולניות והגביר את קול נביחותיו במהירות. לפתע, נצנוצים כחלחלים וזוהרים שהפכו לידי גלי חשמל קטנים החלו להקיף את גופו, ונשלחו ממנו בשעטה לעבר פוצ'יאנה. הגלים הכו בה בחוזקה, והיא נראתה כלא מסוגלת לזוז לאחריהם.
"מעולה, מתקפת גל ההלם! היא גורמת ליריב להיכנס לשיתוק זמני, פוצ'יאנה לא יכול לזוז!" קרא קן בהתלהבות.
חבורת הפוצ'יאנות נראו רק כועסות על בחירתם של הנערים להתערב במעשיהם, והתכוננו לתקוף גם הם את אלקטרייק.
"עצרו! אתם רואים את ששת הפוקדורים האלה? יש לי בדיוק שישה פוקימונים נוספים שיוכלו לחסל אתכם! כדאי שתתרחקו!" הכריז שין בביטחון, מנצל את הרעיון הנואש היחיד שנותר לו. הפוצ'יאנות נראו ממשיכות לחשוף את שיניהן בפני הנערים, אך בחרו לסגת לבסוף, ביחד עם חברם המשותק המתקשה ללכת.
"כל הכבוד, כל מה שהיה לך אלו שישה פוקדורים אך ידעת כיצד לנצלם!" נלהב קן, אלקטרייק קפץ משמחה.
"פינץ'..." התקרב טרפינץ' בחשש אל עבר שין, מביט בו במבט דואג. הנער רכן לעברו.
"טרפינץ', איך הגעת לכאן? אתה בטח באת מרחוק-רחוק! אתה תרצה שאעזור לך לחזור הבייתה בשלום?" שאל שין בקול נעים.
"פינץ'!" צהל הפוקימון הקטן, וקפץ אל עבר אחת מידיו של שין. אחד הפוקדורים שהחזיק עוד מן האיום על הפוצ'יאנות נפל מידיו, ונפתח בהיתקלו באדמה. קרן אדמדמה יצאה ממנו לפתע, ונמשכה אל עבר טרפינץ' המביט בה בציפייה. הפוקדור נסגר, והחל לנוד לצדדים באיטיות, מפסיק לבסוף את תזוזתו.
"מה קרה כאן?" שאל שין בתמיהה.
"אני חושב ש... שלכדת פוקימון."

"הזרקנו לו יותר מדי. החומר עוד לא מוכן לחלוטין, אך אנחנו בדרך הנכונה. אנחנו נמשיך לבחון את הטאורוס הזה עד שנגיע לתוצאה המושלמת, למרות שסביר כי ימות עד שנגיע לכך, ונצטרך להחליף בחדש," שוחח לו אדם בחלוק לבן, אי שם בחדר חשוך ברחבי ליטלרוט.

כן. בארבע וחצי

מחכה לך

נו מה נסגר?
מת הטורניר? >>

הכרזה -

עקב זה שכמה ימים Dn לא פועל לי, אני נאלץ לפרוש מן ההשתתפות ומניהול הטורניר!
הטורניר ימשיך רק אם יימצא מנהל מחליף, כולם מוזמנים להציע עצמם.
במידה והטורניר יימשך, דעו שאייל הפסיד טכני ללהב עקב שימוש בקלפים אסורים.