נושא: סיפור פרקים: בן לצוות גלקטיק.

פרק א' : הבן של סיירוס


"רוץ!" צעק האיש הגדול, מנופח השרירים, בעל השיער הכחול, לעבר הילד הנמוך והגמלוני שרץ על ההליכון.
"יותר מהר! נמושה שכמותך. כשאני הייתי בגילך יכולתי לרוץ כמה שעות טובות על ההליכון במהירות הזאת. 14 קמ"ש זה קשה מידי בשבילך?" שאל האב בלגלוג. "אני אראה לך מה זה קשה!" הוא רעם, התקרב אל ההליכון והגביר את מהירות הסיבוב ל 17 קמ"ש. הילד הקטן רץ כמה שניות, ואז הפסיק. הילד הועף לאחור ובילגן ערימת מזרונים שהייתה מסודררת יפה, צמוד לקיר.
"והחלום שלך הוא להפוך למפורסם, הא? אם אתה כל כך חלש לעולם לא תצליח להתפרסם. אלה הם החוקים בצוות גלקטיק." האב הסתובב, סידר את גלימתו והלך החוצה מהחדר, כשהארבוק שלו מתפתל מאחוריו. הילד השתנק, כל גופו כאב וראשו היה מסוחרר. הוא דידה, תשוש, לעבר המטבח, שם חכתה לו אימו חיוך רך מרוח על פניה.
"איך היה אימון הספורט עם אבא, טומי שלי?" שאלה האם ולחצה את בנה בחוזק בחיבוק אוהב ומלטף.
"היה בסדר. אני חושב שעמדתי בתקן שלו." אמר הבן בקול עייף, והתיישב בחוזקה על כיסא שחור שבמרכזו התנוססה האות "g" שמשמעותה הייתה: האות הראשית של המוטו שלהם- גלקטיק. אמו הגישה לו ארוחת צהריים; שניצל ופסטה וליד גם חתכה לו סלט ירקות.
"חשוב לשמור על הבריאות" הייתה האם מקפידה להגיד לבנה. כמובן הוא אכל טוב אך בכל זאת היה רזה יותר מכל חבריו ונמוך יותר מכל חבריו. גם כן, "חברים". אלה היו ילדים בעלי ייחוס, שהיו הבנים של המנהיגים הגדולים ביותר בצוות.גם הוא היה בן למנהיג מיוחס. הוא היה הבן של סיירוס, מארגן צוות גלאקטיק, שהיה ידוע בכשרונו באימון פוקימוני רעל ופיתוחם לפני זמנם- מה שאומר שהם חזקים להפליא.
טומי גדל בווילסטון מאז ומתמיד. אביו היהפושע במלוא מובן המילה ולכן היה מוכרח להתחבא כל הזמן באחוזה שלהם שנמצאת בשולי העיר. האחוזה הייתה ענקית וזובאטים עופפו מסביבה באופן קבוע.
"אולי תלך לאחד מן החברים?" שאלה האמא שפשטה את סינר הבישול והחזירה את הסירים למקומם. אמנם היו שם המון משרתות, אך אף אחת לא הכינה אוכל טעים כמו האמא, שהייתה נצר אחרון לטבחי שושלת המלוכה הספרדית וידעה היטב להכין מטעמים.
:"בסדר אמא, אני אלך לג'וני" אמר טומי והתרחק מן הצלחת הריקה.
טומי החל ללכת לשער הראשי של האחוזה אך שם עמד אביו. האב בא אליו, ובחיוך "אוהב" נתן לו זריקה לעורק הראשי. הזריקה הכילה חומר שיגרום לטומי לגדול מהר יותר. טומי חייך, פתח את השער והלך. הוא החל ללכת ברחוב והתקרב לעבר ביתו של ג'וני, אך עינו נלכדה על משהו. היה זה חלון ראווה שהראה שלושה פוקדורים מבריקים. מתחת לשלושת הפוקדורים היו כתובים שמות: אלקטרובז, מגמר וסייטר.
עיניו של טומי נצצו. הוא כל כך רצה את הפוקדורים האלה שהיה מוכן לתרום את לבו ולקבל אותם. אך הוא לא יכל. הוא היה רק בן עשר. באחוזה אביו הסכים לקבל פוקימון רק מגיל 14 ומעלה ואם בגיל יותר נמוך אז הוא מסכים לקנות צעצוע של פוקימון.
אך טומי היה נחוש בדעתו. הוא הביט על המודעה שהודבקה על דלת הכניסה:
פתוח מ 13:00 עד 18:04
טומי הביט בשונו. השעה הייתה 18:30. הוא הסתובב סביב החנות ומצא חלון קטן שהיה ממוקם גבוה בקיר האחורי של החנות. טומי טיפס והצליח להכנס מבעד לחלון. הוא היה בתוך החנות. לבד.
הוא התקרב בזחילה לעבר חלון הראווה, לקח את שלושת הפוקדורים, ותחב אותם לכיס.
הוא החל לזחול ולפתע נעצר. הוא שמע קול רועם צועק ממעמקי המסדרון: "תביא את הפוקדורים או שסווייפר יחסל אותך!" צעק האיש. טומי הציץ מאחורי הקיר וראה שם פורץ. הפורץ הפנה את מבטו אל טומי, שמיהר להתחבא מאחורי הקיר. בן רגע הסתער עליו סווייפר והחל לכרוך את גופו סביב גופו של טומי.טומי לקח נשימה ארוכה לפני שהנחש החל ללחוץ לו על הבטן. עכשיו נשאר לו אוויר.
"הילד הזה שלך?" שאל הפורץ שלבש את מדי צוות מגמה- האדומים, ופנה לעבר טומי.
המוכר הלך אחריו, רועד, וכשראה את טומי נכנס לפאניקה. "עוד פורץ? אצלי בחנות? אוי ווי מה עשיתי, מה?" שאל המוכר בהתפלצות יתר.
"השארת את החלון האחורי פתוח." אמר הפורץ באדישות ונתן לסוויפר איזו פקודה שטומי לא הבין. אך מהר מאוד לא היה קשה לא להבין. סוויפר התכונן לתת לו ביס מורעל, דבר מאוד מסוכן. טומי החל להתפתל, והצליח לשחרר את ידו. הוא שלח את ידו לעבר כיסו וגילה להפתעתו שרק פוקדור רחד נמצא בכיס שלו. השניים האחרים בוודאי התגלגלו לו מהכיס כשהסתובב בפתאומיות.
במהירות הוא שלף את הפוקדור שהיה בכיסו. "פוקדור, צא!" הוא צעק לחץ על הכפתור ויצא משם סייטר.

המשך יבוא.
אם יש שגיאות כתיב- זה בעיקר ממהירות הכתיבה. טעות שלי.
אהבתם? תגיבו.
אני מעדיף תגובות בונות.
אם היה ארוך מידי, תגידו. אני אשתדל לשפר.
תהנו

פרק נחמד,עדיף לך לבקש ממישהו עזרה בסיפור

פרק חמוד ני יעקוב 3:

פרק ב' : "קדימה סייטר"


הסייטר נחת על הרצפה. הוא הפנה את ראשו לאחור והביט בטומי מחכה לתשובה. סווייפר החל לעזוב אותו והתקדם לעבר סייטר. "קדימה סייטר, תשרוט אותו!" צעק טומי כשהחזיר את האוויר לראיותיו. סייטר התקדם בשעטה לעבר הסווייפר ושיסף אותו בלהב ידו הימנית לאורך הבטן. הסווייפר הועף לאחור.
"סווייפר, מתקפת חנק!" צעק האיש בבגדים האדומים. הסווייפר זינק על סייטר, והחל לחנוק אותו. "תנגח אותו סייטר!" צעקתי. סייטר לקח את ראשו לאחור, ובתנופה נגח את הסווייפר במרכז הפנים. הסווייפר נפל בפעם השנייה לאחור, ואיבד את הכרתו, מעולף. נואש, הרים האיש מצוות מגמה את הפוקדור והחזיר את סווייפר. לפני שהספיק טומי לעשות משהו, שלף האיש מצוות מגמה מצלמה, צילם אותו, וברח. המוכר, רועד כולו מכף רגל ועד ראש התקרב לעבר טומי והחזיק את ידו. האחיזה שלו היתה נחמדה. לא אלימה או מאיימת. המוכר אמר בקושי את המילים: "אתה מוזמן לקחת את שני הפוקדורים האחרים. תודה לך על שהצלת את כספי." אמר המוכר והתהלך לו בעצלתיים לעבר החדר הפנימי תוך שהוא ממלמל לעצמו. טומי רכן ואסף לכסו את שני הפוקדורים הנותרים. כרגע יש לו כבר שלושה פוקימונים. אך עם כל השמחה והגאווה, הוא ידע שעשה מעשה לא תקין. לפרוץ באור יום לחנות?! טומי הוא לא אדם רע. בסך הכל רצה לקבל את הפוקימון הראשון שלו. זה הכל. הוא לא כמו אביו. טומי הלך לעבר חדרו של המוכר וראה אותו מדליק סיגריה בעצב רב.
"באתי להחזיר את הפוקדורים., הם לא שלי. אני מצטער שניסיתי לגנוב אותם." אמר טומי.
"לא, לא, לא. זה בסדר. אתה יכול לקחת אותם אליך. יש לי ספקים שיביאו לי חדשים אבל אני לא רוצה שאנשים רעים ייקחו אותם. עצם זה שהסכמת להחזיר את הפוקימונים מרצונך, כבר מוכיח שאתה זה שאמור לקבל את הפוקימונים האלו." המוכר כיווץ את מצחו, כאילו מנסה להזכר בדבר מה..
"אני חושב.. שאתה צריך לקבל את זה:" הוא אמר, חיטט בכיסו, והוציא משם חבילה. הוא נתן לטומי את החבילה, ובשל סקרנותו, טומי לא יכול היה להתאפק ופתח את החבילה. בפנים היה מנוח פוקדור מהסוג שאביו השתמש. קראו לפוקדור הזה אולטרה כדור. הסיכויים שלו לתפוס פוקימון, גדולים פי כמה וכמה מהסיכויים שיתפוס פוקימון עם פוקדור רגיל. טומי תחב את הפוקדור לתוך כיסו וחייך. הוא הודה למוכר וחזר לביתו.
השעה הייתה כבר שעת ערב. טומי נכנס לחדרו, והחביא את ארבעת הפוקדורים בתוך מגירה. הוא ירד במדרגות לעבר המטבח ובפתח המתינה לו אמו דואגת מאוד. לידה עמד הקלפרי שלה שלא הפסיק לעזור לה בהכנת האוכל.
"אז איפה היית?" שאלה האם כשהדאגה עדיין לא עוזבת מקולה.
"הייתי אצל ג'וני" אמר, ובקולו ניכר היה שהוא משקר. האמא התקרבה אליו וחיבקה אותו חיבוק אוהב. היא לא שאלה אותו כלום. היא האמינה לו בכל לבבה.
טומי התיישב ליד השולחן הגדול, בזמן שאחת המשרתות הניחה באדישות את הארוחה שלו. זו כמובן הייתה מנה של אמא. טומי התחיל לאכול ורק אז הבין כמה רעב הוא היה. הוא אכל את כל המנה הגדושה ואף ביקש מנה נוספת.
"טומי, בוא רגע!" קראה אמו מן המטבח. טומי קם והלך בעקבותיה של הקלפרי. הוא הגיע למטבח, ולבו צנח לבהונות. הוא ראה את אמו אוחזת בשלושת הפוקדורים ביד אחת, ובאולטרה כדור ביד השנייה.
טומי הרגיש כאילו בלע את לשונו. הוא לא האמין למראה עיניו.
"מאיפה הפוקדורים האלה?" שאלה האמא וקולה הרך התמלא בתקיפות."אני מקווה שלא גנבת אותם מהחדר של אביך. הוא לא יהיה מרוצה מזה." אמרה האמא. טומי השפיל את עיניו. הוא רצה שהאדמה תבלע אותו.
"לא, הם לא מהחדר של אבא. הם מחבר טוב." הוא אמר ונזכר עד כמה שהמוכר נמנע מלהעניש אותו.
"אוקיי.. אני הייתי מחביאה אותם במקום אחר. ארבוק של אבא מומחה במציאת פוקדורים. לא תהיה לו בעיה למצוא את אלה." אמרה האמא והגישה לטומי את ארבעת הפוקדורים.
טומי הודה לה וחזר לחדרו. הוא ריסס את הפוקדורים בחומר מעכב ריח והכניס אותם למגירה. הוא נשכב במיטתו וניסה להירדם אך ללא הצלחה. מחשבותיו נקרו במוחו ולא נתנו לו מנוח. לפתע הוא קם, מרגיש כאילו הוא אינו מצליח לשלוט בעצמו. הוא הלך אל הארון והוציא משם תיק. השעה הייתה מאוחרת ולכן היה צריך לרדת אל המטבח על קצות בהונותיו כדי לא להשמיע רעש. הוא מילא מימייה במים וארז קצת ממתקים, ואוכל משומר.
הוא החליט שהוא יוצא למסע. כשכל הדברים היו ארוזים הוא התחיל ללכת לעבר הדלת ופתאום נעצר. הוא רץ, לקח דף נייר, והחל לכתוב

"הלכתי למסע, ביחד עם שלושת פוקימוניי.
אני מקווה שאינכם כועסים. איני רוצה בכך. לאמא:
תודה רבה על השנים הקשות שאת היית היחידה
שהבנת אותי. שאת היחידה שיכולתי לסמוך עליה.
לאבא: אני באמת מצטער שלא הצלחתי לעמוד בנהלים
שלך. אני מבטיח שאתחזק ואגבה.
אני מודה לכם. באמת. להתראות."

הוא הניח את הנייר על השולחן, יצא מן הבית, ונתן לדלת להטרק מעצמה.

אהבתם?
תגובות בונות בבקשה.

סיפור מדהים, מתי תפרסם פרק שלישי? והסיפור היה ממש לא צפוי גם וזה הפך את זה ליותר מעניין. בהצלחה D:

אני שמח שנהנת, עומר.
היום בצהריים נראהלי.. אם עוד מישו אחד יבקש.