נושא: עלילותיו המופלאות של פיית' גריפין

דבר הכותב

שלום לכולם. חלקכם מכירים אותי,וחלקכם (חדשים בפורום\ותיקים שחזרו לפורום לא מזמן) אינם מכירים אותי. אז לטובת מי שלא מכיר אותי,אני יואב, ולכתוב זה דבר שאני מאוד נהנה לעשות. עבר די הרבה זמן מאז שפרסמתי סיפור חדש-ניסיתי להמשיך סיפורים ישנים,אבל באיזשהו שלב נתקעתי איתם ונטשתי אותם.אז עכשיו,סיפרו שאני מקווה להמשיך אותו-העלילות של פיית' גריפין.תהנו.

הקדמה-פרולוג

הקצין הראשי של משמר המלך, דרוקפור מונטראז', נכנס לחדר הכס בהליכה מלאת חשיבות. אותות הכבוד התנוססו על גלימתו,מנצנצים באורה של שמש אחר הצהריים שחדרה דרך החלונות הענקיים שהיו קבועים בקיר המערבי. זקנו היה מסופר בתספורת אופנתית, ומגפיו היו מצוחצחים. על פניו הייתה הבעה מגוחכת למדי של אדם המעריך את עצמו יתר על המידה, וחושב שהוא בתפקיד הכי חשוב בעולם. "קראת לי, אדוני?" הוא אמר במבטא מוזר שאפיין את אנשי של דארקול, העיר הצפונית ביותר בכל הארץ. דרוקפור עבר לפרינקיפאיוס, עיר הבירה, שם קיווה להצליח בעסקיו ולקנות לו בית יפה ברובע הצפוני של העיר. בהתחלה,כעבודה זמנית,הוא הצטרף למשמר המלך. עקב הכריזמה שלו הוא קודם במהירות והפך לראש המשמר. באשר לבית ברובע הצפוני- הוא כבר לא היה צריך אחד כזה בתור אחד שגר בארמון. כבר כמה שנים שחשב על לפרוש ולחזור על הרי הצפון המושלגים,ולהקים לו חווה קטנה שם יוכל לגדל כבשים ופרות. אבל,בינתיים,הוא עבד אצל המלך. וכרגע,נראה שהמלך היה מוטרד מאוד. הוא כלל לא שם לב אל הקצין מונטראז' שצעד אל תוך חדר הכס. הוא עמד מול החלונות הגבוהים, שהשקיפו על כל העיר, שבאור אחר הצהריים גגות העיר נצצו, כאילו היו עשויים זהב טהור. "אני מודאג,מונטראז'." אמר המלך. הוא הסתובב אל הקצין, שכעת התרומם וקרב אל המלך. המלך היה יפה תואר- הוא היה גבר בשנות הארבעים, גבוה וחסון, עם עיניים כחולות כמו אגם פארוק ושיער זהוב שנצנץ באור השמש. הוא לא היה לבוש כל כך בהידור- הוא ענד כתר זהב פשוט על ראשו, והיה לבוש חולצה אדומה,מכנסי בד,ומגפי עור. זאת כמובן, מלבד הגלימה המלכותית האדומה כהה, וחרב הפרשים הסמלית. חרב זו הייתה עשויה כולה מזהב והייתה משובצת אבנים יקרות זעירות. החרב הזאת הייתה שווה הררים של מטבעות,והייתה אוצר מלכותי שעבר ממלך ליורשו כבר מאות בשנים. המלך שלף את החרב והביט בה על פניו. הוא מישש את זקנו,ומבט מוטרד בעיניו."לפני כמה ימים, נעלמה פלוגת חיילים קרוב לגבול הצפוני. יכול להיות שזה כלום,אבל אני עדיין חושד. מה אתה חושב?" שאל המלך בחשדנות." זה כנראה כלום מלכי." אמר הקצין מונטראז'."אם יורשה לי להגיד,אתה דואג לחינם. בטח הם סתם איבדו את דרכם." אמר הקצין. המלך נאנח."אתה צודק מונטראז'. אתה משוחרר." הוא אמר,ובעיניו עלה ניצוץ של שמחה.הקצין קד קידה אחרונה ויצא מן החדר.לפתע,עלתה מחשבה אחרת במוחו של המלך."מונטראז',לך קרא לדורמלור." הוא אמר לפתע בקול החלטי.מונטראז', שכבר כמעט יצא מן החדר,הסתובב בהפתעה."אם יורשה לי לשאול, מה אתה רוצה מהמכשף המלכותי? הרי כבר אמרתי לך שהתקרית בגבול הצפוני היא שום דבר." אמר הקצין בהפתעה." אני יודע." השיב לו המלך."זה עניין אחר." עכשיו לך בבקשה וקרא לו." פקד עליו בהחלטיות. הקצין השתחווה קידה אחרונה בהחלט ויצא מן החדר,אותו הכבוד עדיין מתנוססים על חזו.

פורסם במקור על ידי יצוראחד

תמשיך זה מעניין... זה על ז'אנר מסוים או שזה שלך?

הרעיון הוא שלי.

על פי החוקים החדשים עליך לפרסם את הפרק הראשון מיד. בבקשה, תשתדל לפרסם את הפרק כמה שיותר מהר.

מעניין..
שמע, אין לי ממש משהו מיוחד להגיד לך לשפר או להוסיף כי זאת רק ההקדמה.
אבל זה נראה בהחלט מיוחד.
באיזה תקופה זאת? ימי הביניים..?

אהבתי. בהתחלה לא היה לי כוח לקרוא אבל התחלתי וזה עשה לי חשק להמשיך. זה אומר שזה סיפור טוב ;)

הרעיון טוב
בפרק הבא תעשה פסקאות ולא הכל בקטע שלם אחד כי ככה זה ממש מעייף את העיניים ומעצבן לקרוא

הקשבתי להערות שלכם,ותודה על התגובות. אני מקווה שהפרק הזה יצא יותר טוב.אז בלי הרבה הקדמות מיותרות,הנה הפרק הראשון.

פרק 1

"אוקיי,הכיתה משוחררת. אין שיעורים היום." אמר מר בארנס וחזר אל הניירות שלו. כל התלמידים שחררו אנחת רווחה בריאה- הם קיבלו ערימת ענק של שיעורי בית מהמורה למתמטיקה,מאדאם פינץ', בשעה הקודמת. אבל מר בארנס היה שונה- בניגוד לשאר המורים בבית הספר היסודי ע"ש לינקולן, הוא אהב את התלמידים שלו. למרות שהוא כבר עבר את גיל חמישים, עדיין היה לו מבט צעיר בעיניים. תמיד היה לו חיוך על פניו שהיה שמור לתלמידים שלו. הוא לימד היסטוריה, אבל ידיעותיו נגעו לתחומים רבים- מתמטיקה, מדעי הטבע,פסיכולוגיה. הוא נהג תמיד לתבל את שיעוריו בידיעותיו מכל התחומים. הוא היה מאוד מוערך על ידיד המנהל והתלמידים- בכל השיעורים שלו לא היו הברזות בכלל. ובכן, מלבד תלמיד אחד. תלמדי ושמו פיית' גריפין.
פיית' גריפין יצא מהשיעור בהליכה איטית. הוא התקדם לכיוון הלוקר שלו, כדי לקחת את האייפוד ולהתכונן לשיעור הבא. הרוח מהחלונות הפתוחים פיזרה את שיערו השחור שכיסה את עיניו הכחולות-ירקרקות. הוא היה לבוש במכנסי ג'ינס שחורים שחוקים,חולצת טריקו לבנה, ומעיל עור שחור. הוא התקרב לכיוון הלוקר שלו, שם היו מאוחסנים חפציו האישיים. הוא הגיע אל הלוקר שלו ופתח אותו בעצבנות מסוימת.כרגיל, הלוקר היה מלא דפים,ספרי לימוד,וסתם מזכרות. לוח השנה הזכיר לו שעוד כמה ימים מתקרב הזמן המיוחד בחודש- וזה לא בדיוק הזמן המיוחד הרגיל. לפתע, פיית' שמע קול מתקרב במורד המסדרון. הוא הסתובב בהמריות וראה את כוכב נבחרת הפוטבול של בית הספר, ג'ורג' קולינס, מתקרב לעבר הלוקרים."עוד פעם האידיוט הזה." הוא סינן לעצמו. הוא התחיל להתקדם לכיוון הקפיטריה במהירות,מקווה שקולינס לא ישים לב אליו. אבל, הוא גם השתדל לא ללכת מהר מדי- כי אחרת, הוא ימשוך אליו הרבה יותר מדי תשומת לב.אבל, זה היה מאוחר מדי.
"היי,גריפין!" צעק אליו קולינס. פיית' גריפין הסתובב בעצבנות למשמע הקול. כוכב נבחרת הפוטבול התקרב אליו בהילוך מלא חשיבות. למען האמת,הוא היה די מכוער-שערו הבלונדיני הארוך והשמנוני נח בפיזור על כתפיו. על פרצופו המכוער ממילא היו מפוזרים פצעונים לרוב,ומצחו הקטן ביחד עם עיניו השחורות הקטנות והמטומטמות מתחת לגבות עבותות,שיוו לו מראה של טרול עם מטאטא על הראש. הוא היה לבוש במכנסי ג'ינס ובמעיל הספורטאים של הנבחרת, ומתחתיו גופיה לבנה שהסריחה כאילו לא כיבסו אותה מעולם." שמעתי שמגישים היום לזניה בקפיטריה." הוא אמר ברשעות. פיית' הנהן בעצבנות." במקרה שכחתי את הכסף שלי בבית." הוא אמר,"אולי תיתן לי את הכסף שלך? ילד טוב,ידעתי שתסכים." הוא אמר, ולקח את הכסף מידו של פיית' בגסות. הוא דחף את פיית' על הלוקרים, והמשיך אל חבריו,צוחק כולו.
בינו לבין עצמו, ידע פיית' שהוא מסוגל לקרוע לקולינס את הצורה. תרתי משמע. זה אחד היתרונות שבלהיות...שונה. להיות כמוהו.
פיית' גריפין לא היה אנושי. הוא היה חיה. הוא היה יצור מסויט שיצא היישר מביעותי הלילה של אנשים תמימים. הוא היה קורע עצמות,משסף איברים, קורע עור בשר ועצמות גם יחד. במובן מסוים, הוא היה פסיכופת רצחני. רוצח המונים קטלני שצריך לבלות במוסד סגור. הבעיה היא שאין מוסד עם אמצעים כדי להחזיק אחד כמוהו. אין מקום לכלוא יצור קטלני כמוהו. אין אזיקים שיוכלו לכבול פסיכופת כמוהו- הוא יכול לשבור כל חומר קיים בידיים חשופות בלבד. אין כלי רכב שיכול להגיע למהירותו- מלבד אולי מטוס סילון. אבל, הבעיה היא לא כוחו ומהירותו- מצידו,פיית' גריפין יעדיף להיות כלוא. הוא מעדיף לא לסכן אנשים. אבל, הבעיה היא, שבזמנים מסוימים- הוא הופך להיות מישהו אחר. או יותר נכון, משהו אחר.
זאת גם הייתה אחת הסיבות להתבודדותו של פיית'. הוא לא רצה לסכן אף אחד. בגלל זה הוא נכנס לתפקיד הפריק של התיכון מאז שהוא הגיע לפה. הוא לא ניסה להשתלב, הוא לא ניסה להתחבר. הוא פשוט ניסה להתרחק מכולם, כדי שלא ייפגעו. זאת גם הסיבה שהוא לא החזיר לקולינס- הוא לא רצה לאבד שליטה.'יכול להיות כיף להחטיף לאידיוט הזה פעם אחת..' חשב לו פיית' במרירות, ובצעדים כבדים הסתובב והלך אל עבר כיתת המדעים, שם התקיים השיעור הבא שלו.
הוא הלך במסדרון ומלמל לעצמו, כשלפתע- המנהל הגיח מולו."אני רוצה לדבר איתך." הוא אמר." בבקשה תיגש למשרדי עכשיו." הוא אמר בקולו הסמכותי. פיית' לבש הבעה מסוקרנת."מעניין מה הוא רוצה." מלמל לעצמו, והלך אל משרדו, חושב אם עשה משהו אסור בזמן האחרון.
משרדו של המנהל היה מרוהט בטוב טעם. הוא היה מפואר מאוד. באחד הקירות היו קבועים חלונות עם וילונות כחולים בהירים. מאחורי שולחן המנהל,העשוי עץ מהגוני כהה, היה ארון גביעים שבו אוחסנו כל הפרסים של בית הספר. מול שולחן המנהל עמד ארון ספרים גדול עשוי מאותו עץ מהגוני של השולחן. פיית' התיישב באחד מכיסאות העץ הצמודים לשולחן, וחיכה למנהל. כעבור חמש דקות, המנהל נכנס לחדר. המנהל היה בדיוק ההפך ממר בארנס- הוא היה גבר בשנות הארבעים לחייו, עם שיער חום, משקפיים מרובעות,ועיניים חומות כהות. הוא היה לבוש בחליפה חומה ונעלי עור שחורות. בעיניו היה מבט קר, שהעיד על אופיו. המנהל שנא כל דבר חיובי. החל ממופעי מוזיקה שניסו לארגן בבית הספר, שהוא ביטל בטענה ש"מוזיקה זה דבר מיותר. אתם צריכים להשקיע בלימודים", ועד למסיבת סוף השנה שבוטלה כי אחד מהתלמידים איחר לשיעור. אבל יורת מכל, המנהל שנא ילדים. לא היה ברור למה הוא מנהל בית ספר. חלק מהתלמידים חשבו שהוא עובד סמוי של חברת תרופות שחוטף ילדים לניסויים בבני אדם. בגלל שאף פעם לא נעלם תלמיד בבית הספר, השערה זאת כנראה הייתה שגוייה. אבל, עדיין אל היה ברור למה הוא המנהל.
המנהל התיישב מאחוריי שולחנו בכיסא העור המפואר."כל כך חבל." הוא אמר בקול כאילו עצוב."מה חבל אדוני?" שאל פיית'. המנהל הסיר את משקפיו." כל כך חבל שאצטרך להרוג אותך, גריפין. אני יודע מה אתה." הוא אמר בטון רציני. פיית' המבוהל קם מיד,ורץ אל הדלת. אבל-הדלת הייתה נעולה. המנהל שלף השלווה אקדח ממגירה בשולחנו." טעון בכדורים עשויים כסף. הדבר היחיד שקטלני למזדאבים." הוא העיר וכיוון את האקדח."טוב,שלום גריפין.", אמר המנהל וחייך.

מזדאבים? כדור כסף?
פיית' הוא איש זאב?

פורסם במקור על ידי ♣Trunks♣

מזדאבים? כדור כסף?
פיית' הוא איש זאב?

אני מעדיף לא להגיד ולתת לאנשים לגלות לבד.
יש לך הצעות לשיפור? איך להפוך את הסיפור לטוב יותר?

וואו. התרשמתי. פרק יפה מאוד
אתה כותב נהדר, התיאורים של האנשים טובים מאוד
אשתדל לעקוב

פורסם במקור על ידי Artist Ninja

וואו. התרשמתי. פרק יפה מאוד
אתה כותב נהדר, התיאורים של האנשים טובים מאוד
אשתדל לעקוב

תודה. אני חושב שהתיאור של פיית' היה קצת חלש...אבל תודה רבה.