נושא: מסע בעקבות הגאווה(סיפור)

אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההה נראה
פרק הבא היום בערב\מחר

טוב קלטנו-_-
המשך מחר או היום בלילה

פרק הבא מחר 3:
הנה חשיפה של השם שלו-

להתראות
אני אתגעגע
נראה לי הם יפרדו

אני לא אומרת נכון או לא נכון3:
נחיה ונראה;)

פרק 8-good bye i will miss u

ספוילר

היה חם בחוץ כאשר קמתי על יד פרח הלבנדר, החום העז העיק על נשמתי ובאותו הרגע הצטערתי על פרוותי הארוכה.
''ג'סי צריך לקו..'' החלתי לומר ופניתי לכיוונה של ג'סי, שלפתע הבנתי שהיא לא שם!
השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת, ג'סי הייתה אמורה להעיר אותי מוקדם בבוקר כמו כל יום, משהו לא בסדר איפה ג'סי?
החלטתי ללכת לעיר ולראות עם אולי היא רק יצאה לסיבוב, התחלתי ללכת ובחרתי במסלולים הצדדיים ביותר, הייתי אבוד, לא ידעתי איפה אני אני חושש שהלכתי לאיבוד.
''צריך עזרה?'' שאל קול מאחוריי, הסתובבתי מולי עמד פוקימון בעל ארבע רגליים, אוזניים וז..לא, ושש זנבות! הוא היה חום בעל מין פונפונים על ראשו, ''מי את?'' שאלתי את הפוקימונית המוזרה ''אני וולפיקס אבל אתה יכול לקרא לי אמבר'' היא ענתה, ''נעים להכיר אני איווי, אבל טוב..את יכולה לקרא לי ג'ייס'' אמרתי בחיוך.
''הלכת לאיבוד?'' היא שאלה אותי, ''אמ...אולי..די סוג של'' מלמלתי בהסמקה, ''חח..בוא אחריי'' אמרה אמבר בחיוך והובילה אותי דרך רחובות שמעולם לא ראיתי, עמדתי במרכז העיר ''כאן יש פיצול לכל מקום שתרצה ללכת אליו לאן אתה רוצה ללכת?'' שאלה אותי אמבר, ''למען האמת אני לא יודע, אני מנסה לחפש את החברה שלי ג'סי היא נעלמה'' הסברתי.
''איזה פוקימון היא?'' שאלה אותי אמבר בתהייה, ''היא אמבריאון!'' אמרתי בגאווה, אני חושב שניפחתי את החזה כי אמבר החלה להתגלגל מצחוק ולגרום לי להסמיק.
''טוב..את לא נראת כמו שאר פוקימוני הרחוב פה, איך הגעת הנה?'' שאלתי בניסיון לפתוח בנושא שיחה עם וולפיקס.
''למען האמת אני גם מנסה למצא את הידיד שלי, קראו לו ג'ים'' אמרה אמבר ונראה כי מצב רוחה התקדר, ''לפני כמה זמן נפרדתם?'' שאלתי בעיון, אמבר השפילה את ראשה ''שלוש שנים''.
''אבל.. זה המון זמן! הוא בטח המשיך לערים הבאות או לאן שלא רציתם ללכת שראה שאת לא באה איתו'' אמרתי בהלם, ''תאמין לי.. הוא פה'' היא אמרה בהשפלת ראש, אני חושב שראיתי דמעה בעיניה.
''בוא נמשיך לחפש את החברה שלך'' היא אמרה בחיוך לפתע כאילו כלום לא קרה והחלה ללכת, מה הייתי יכול לעשות?
הלכתי אחריה.
היא הראתה לי את העיר, כל פינה ומקום ממנה אני חייב להודות נהנתי כל כך שהיו רגעים ששחכתי מג'סי או מרנדי , אמבר הייתה מצחיקה כל כך והיא גם צחקה הרבה כל כך.
כבר התחיל להחשיך, החלטתי לחזור לשדות הלבנדר למקרא שג'סי תחזור ''ניפגש בבוקר?'' שאלתי את אמבר, ''ברור'' היא ענתה לי בחיוך.
חזרתי לשדות והלכתי לישון בחיוך, היה לי כל כך כיף היום! נזכרתי איך אני ואמבר גנבנו גלידה ונקניקיות מהמוכר שברחוב אלט ואיך קפצנו על המכוניות ופחדנו בני אנוש, אט אט שקעתי באפלה מתוקה.
קמתי ליום חדש לקריאתה של אמבר, היא השמיעה צליל משונה, ג'סי לא הייתה באזור כפי שציפיתי.
''זה נקרא שריקה'' הסבירה לי אמבר, ''זה יפה מאוד!'' שיבחתי אותה, ''אני יכולה ללמד אותך'' אמרה לי אמבר בחיוך.
את כל הבוקר העברנו בשיעורי שריקה, בהתחלה יצאו לי רק נשיפות אך אט אט הצלחתי להשתלט על זה, אני ואמבר המצאנו שריקה סודית משל שנינו, זאת הייתה שריקה ארוכה מסולסלת ומדהימה בצליליה, החלטנו שעם אי פעם ניפרד נשמיע את השריקה הזאת בכדי לסמן אחד לשני שאנחנו בסדר.
''אני רוצה להראות לך משהו'' אמרה לי אמבר לאחר כמה דקות של שתיקה ובהייה בלבנדר, ''מה?'' שאלתי בתמיהה, הייתי בטוח שכבר ראיתי כל חור בעיר הזאת.
''פשוט בוא'' היא אמרה וגררה אותי באוזן ''אי, אי ,אי, אי, אי, אי בסדר אני בא!'' נאנקתי בעודי נגרר בחוזקה.
אמבר הובילה אותי לרחוב חשוך, הלכתי אחריה אל עבר פתח מוחשך ברצפה, בלי הדרכתה של אמבר הייתי עובר על יד הפתח בלי לשים לב אליו בכלל.
נכנסתי אחרי אמבר אל הפתח, הגענו לחדר מוחשך שהואר בשלל צבעי הקשת על ידי שברי זכוכית צבעוניים שהיו קשורים לתקרה בחוט, מלפנינו עמד גביש קריסטל אשר זהר בכל צבעי הקשת, הושטתי כפה לגעת בוא אך אמבר הסיטה את ידי מיד, היא נשכבה ארצה וסימנה לי לעשות כמוהה, נשכבתי על ידה והיא החלה לספר.
''הכל התחיל לפני שלוש שנים, אני וג'ים הגענו לג'ובלייף במטרה להמשיך מכאן אל מקום שנקרא ''סונטה של שלווה'' זה שדה אגדי וענק שיש בוא רק שלום ולא ריבים בין שוכניו, יש שם אגם יפיפייה, סבא שלי הסביר לי שהייתי קטנה שהמקום הזה באמת קיים, שמשם הוא בא והוא סיפר לי איך להגיע לשם.
וכך יצאתי לדרכי, בדרך פגשתי את ג'ים שמסתבר שהייתה לו אותה מטרה וכך חברנו זה לזו.
בחודש הרביעי למסע שלנו הגענו לעיר, כבר היינו חברים טובים מאוד ועברו עלינו המון הרפתקאות, רצינו לעזוב את ג'ובלייף תוך שבוע אחד בלבד אך היו כמה הפתעות לא צפויות.
ביום השלישי שלנו בג'ובלייף החלטנו ללכת ולחקור את הרחובות בעיר אליהם עוד לא הספקנו להגיעה, הגענו לרחוב ממש חשוך, הלכנו לאורכו שלפתע נפלנו לפתח, בתוכו מצאנו את הקריסטל הזה, על הרצפה היו המון שברי זכוכיות שדרכנו עליהם בלי סוף, לבסוף ביקשנו מאריאדוס שגר בסביבה לעזוב לנו בעזרת החוטים שלו לתלות את הזכוכיות בתקרה.
אריאדוס סיפר לנו שהקריסטל הזה קרוי קריסטל האמת, והסביר לנו שפעם לפני אלפי שנים, הפוקימון האגדי ארכאוס החליט ליצור את העולם.
אך הוא לא רצה שתושבי העולם שיקים יעשו מעשים רעים, הוא רצה שתושבי העולם הזה יחיו בשלווה ויחיו חיים מלאים בביטחון, ולכן הוא יצר את קריסטל האמת, הקריסטל יגרום לאסונות טבע מגוונים כאשר בני האדם או פוקימונים יעשו דברים רעים, זה יהיה כך למשך שש מעשים רעים ואז אחד מגבישי הקריסטל יפול, הדרך היחידה להציל את העולם תהייה הקרבה אמיתית מצד פוקימון\בן אנוש שיקריב את חייו ויהפך לגביש הקריסטל החסר, אבל הקריסטל לא ביצע את פעולתו כפי שציפה ארכאוס ולכן הניח ארכאוס את הקריסטל במערה קטנה מתחת לאדמה שנפרצה בהמשך ומעליה נבנה רחוב.
בכל פעם שמישהו נכנס למערה הזאת הקריסטל קורא את רגשותיו, עם הנכנס בעל רגשות זדון יפול גביש והעולם יתחיל לסבול, אבל חוץ ממני ואריאדוס ועכשיו ממך אף אחד לא יודע על המקום הזה כך שזה בסדר גמור, אבל... ביום הרביעי שלנו כאן אני וג'ים צעדנו יחד חזרה לכאן, רצינו לסיים את מלאכת תליית הזכוכיות, מה שלא ידענו הוא שהונדור אשר רצה להילחם בנו בכדי להשוויץ בכוחו בפני הונדורית אשר גרה בשכונה שלו עקב אחרינו, בליבו היו כוונות זדון ברורות-לפגוע בנו.
ברגע שהוא הניח כפה במערה הקריסטל זרח והטיפש ברח החוצה עם הזנב בין הרגליים.
גביש בצבע כחול נפל מהגביש הקריסטל והאדמה החלה לרעוד, היום הזה מוכר כיום בתור יום הרעידה הגדולה פה בעיר.
אמרתי לג'ים שכדאי שנברח ומהר, ההרס לא יתפשט מג'ובלייף, אבל הוא לא הסכים הוא טען שזה לא הוגן מצידינו לתת לעיר שלמה מלאה בפוקימונים ובני אנוש חפים מפשע לסבול ואולי אפילו לאבד את חייהם בגלל אי הזהירות שלנו, אט אט הוא ניגש לקריסטל הבנתי מה הוא עומד לעשות וניסיתי לעצור בעודו, בכיתי ייללתי, התקלתי ונשכבתי אותו, ניסיתי לקחת אותו בכח כלום לא עזר הוא המשיך להתקדם! הוא חייך אליי חיוך מלא רגש ועצב תוך כדי ומגע בגדם שנוצר מנפילת הגביש, הוא החל לזהור ורגליו החלו להעלם אט אט, והעלמות החלה להתקדם במעלה גופו, לעולם לא אשכח את המשפט שאמר לי לפני שנעלם, המשפט הזה הדהד ברחבי המערה אחריו כהדגשה ''עוד נתראה חברתי הטובה ביותר,'' ובכך הוא נעלם.''
אמבר החלה לבכות, הייתי המום מהסיפור ולא ידעתי מה לומר, ניסיתי לנחם אותה אך כלום לא עזר, היא חשפה את רגשותיה לפני כרגע, זה לא קל.
לאחר כמה דקות של צעקות ''למה הוא עשה את זה?! למה?!'' וניסיונות הרגעה אמבר קמה והצביע אל עבר גביש חום שבקצהו לבן ''ג'ייס, תכיר זה ג'ים'' היא אמרה וניגבה את הדמעות מעיניה.
''יש שם מישהו? פוקימון חזק אולי? שמעתי יללות!'' נשמע קול אנושי, אנושי מידי על פי טעמי אל מחוץ המערה.
בן אנוש, מאמן נכנס למערה ואחריו ג'ולטיאון ענקי, אוי יופי עוד מפותח שלי למה אני נתקל בהם כל הזמן?.
אמבר נראתה מזועזעת, לא הבנתי למה עד שנזכרתי בסיפור שלה, ואכן זה קרה הקריסטל החל לזהור במלא עוצמתו ורעידת אדמה החלה לפעול, ירוק בעל מעוינים ירוקים נפל מהקריסטל.
המאמן והג'וליטאון ברחו.
''בואי אמבר! בואי נצא מהעיר מהר!'' קראתי במהרה אל עבר אמבר.
אמבר הסתובבה אליי והביטה בי בחיוך מהול בעצב רב ''ג'ייס, זוכר שאמרתי לך שאני עדיין מנסה למצא דרך להתאחד עם ג'ים?'' היא אמרה לי.
הבנתי מה היא מתכוונת לעשות ''שלא תחשבי על זה אפילו אמבר!'' צעקתי בפחד, ''זה הייעוד שלי ג'ייס, היה לי כיף איתך מאוד! אני שמחה שביליתי את ימיי האחרונים עם מישהו כמוך'' היא רק השיבה ודמעה יחידה זלגה על עיניה.
''לא! אמבר את לא יכולה ללכת, לא! אני לא רוצה לומר שלום, אני אתגעגע אלייך! אמבר!'' צעקתי בבכי, ''להתראות ג'ייס, אני מודה לך, הזמן שביליתי איתך היה נהדר! עכשיו סוף סוף אוכל להתאחד עם ג'ים, אני מודה לך בלעדייך מעולם לא הייתה ניתנת לי ההזדמנות להתאחד איתו, וחוץ מזה אני תמיד יהיה לידך'' היא אמרה ונגעה בקריסטל, ''לא!!!'' צרחתי והרגשתי את לבי מאיץ, כאב חד דקר אותי בחזי, אמבר הולכת להעלם, כמו שרנדי נעלמה, כמו שג'סי נעלמה, אף אחד לא ישאר לי יותר בעולם.
אמבר החלה להעלם, ''אמבר בבקשה תעזבי את הקריסטל!'' צעקתי בייאוש, ראייתי היטשטשה בגלל הדמעות שבעייני.
''ג'ייס...אני מודה לך מאוד על הזמן שביליתי איתך, הרווחתי חבר אמת'' היא אמרה לי בחיוך.
''איזה פוקימון היה ג'ים?'' שאלתי ברגשות מעורבים, ''איווי, למען האמת אתה מזכיר לי אותו'' אמרה לי אמבר בחיוך, שנייה לפני שנעלמה אמרתי ''להתראות אמבר, אני יתגעגע אלייך'', היא רק הנהנה, עיניה נצצו מדמעות והיא נעלמה, באותו היום גביש חדש נוסף, גביש לוהט בצבע חום-כתום בוהק, אני חושב ששמעתי ממנו את קול הצחוק של אמבר, שכבתי במערה עוד די הרבה זמן ובכיתי.
לאחר שאספתי את עצמי מחדש, כאשר כאב חד עדיין בליבי יצאתי מהמערה, ברחוב היה שטח אדמה נרחב, חסמתי את המערה, בכדי שלעולם לא יפול גבישה של אמבר, המערה הזאת תהיה חסומה לעד ועם הדורות תישכח קליל.
הלכתי מטושטש אל שדות הלבנדר, לפתע אמבר עמדה מולי! היא לא הייתה.. מוחשית וניצנונים עדינים אפפו את גופה, מבטה היה רך ולידה עמד איווי שנראה כמוהה, מבט נמרץ ניבט בעיניו וניצנוצים אפפו אותו ''תודה לך ג'ייס, בזכותך התאחדתי עם ג'ים '' אמרה אמבר בקול מהדהד ונעלמה יחד עם ג'ים, הרגשתי את הכאב שבלבי מרפה מעט וחייכתי לעצמי, היא עם חבר עכשיו.
הבטתי בהבעה של עצמי מול שלולית וניגבתי את הדמעות הבודדות שנותרו על פרוותי , ''חזרי!'' נשמעה לפתע צעקה מאחוריי, זאת הייתה ג'סי! רצתי אליה וחיבקתי אותה חזק, ''מה קרה ג'ייס? בסך הכל הלכתי להשיג אוכל ראית את ההודעה שלי נכון?'' היא שאלה בסקרנות.
על האדמה הייתה חרוטה הודעה ''הלכתי להשיג אוכל אחזור מחר''.
''כן ראיתי'' הנהנתי למרות שזה היה שקר, ''אז.. קרה משהו מעניין בזמן שנעדרתי?'' הסתקרנה ג'סי והושיטה לי תפוח, חייכתי ''עזרתי לחברה חדשה להתאחד עם החבר האבוד שלה'' אמרתי בחולמיות נזכר בדמות המאושרת של אמבר עם ג'ים.
''באמת זה נהדר ספר לי הכל!'' התעניינה ג'סי, ''עם לא אכפת לך זה סיפור שאני רוצה לשמור לעצמי'' השבתי בשקט ונרדמתי עם חיוך מרוח על פני.
*זה לא היה פילר, זה כן יהיה אפקטיבי במשך*

15-30

היו רק חמש דמויות חשובות ממש-
ג'סי
ג'ייס
ג'ים
אמבר
רנדי
וג'ים זה לא ג'סי;)
ג'ים ואמבר מתו ירדו