''ג'סי אני כל כך רעב'' מלמלתי בזמן שסיירנו בעיר ג'ובלייף.
זה היה הסיור הראשון שלנו במטרה ממש לאתר את רנדי, זאת הייתה שעת צהריים מאוחרת והלכנו ברחובות, רנדי הייתה אחראית להביט על צד שמאל ואני על צד ימין.
''ננסה להשיג אוכל אחר כך תתמקד'' אמרה לי רנדי, 'נו טוב היא צודקת' חשבתי במוחי.
כבר סרקנו חצי עיר על פי דעתי, אנחנו הולכים ברחובות כבר משעת בוקר מוקדמת עוד מלפני שהשמש בכלל עלתה למרום ושום רמז לרנדי.
''ג'סי!'' צרחתי והקפצתי אותה, ''מה לעזאזל קרה?!'' היא שאלה בפחד, ''תסתכלי יש שם תמונה שלי!'' אמרתי מזועזע, ''אני מבוקש!'' המשכתי.
''מפגר זאת חנות שמוכרת תצלומים של פוקימונים זוהרים'' היא אמרה וניסתה לנשום עמוק מבלי להתפרץ עליי.
הלכנו עוד כשני רחובות ''ג'סי!'' צרחתי שוב, הפעם היא לא קפצה ''מה עכשיו? ראית עוד תמונה של עצמך?'' היא שאלה וחייכה.
''לא! תראי את רואה את הבחור ההוא ששם?'' אמרתי והצבעתי בעזרת כפתי על נער צעיר, ''זה עם הידיים בכיסים?'' היא שאלה.
''כן! זה דור הוא המאמן של רנדי'' אמרתי באושר, ג'סי נראתה מתוחה ועקבה במבטה אחר הנער, ''תתחבא מאחוריי אסור שיראה אותך!'' אמרה לי ג'סי וקפצתי באחד מאחוריה.
כבר התחיל להחשיך והנער נכנס לבניין בשם ''מלון לינה למאמנים'', ג'סי הסבירה לי כי זה מקום בו מאמנים יכולים לשכור חדר עם מיטות ולישון בו במשך לילה או שניים.
למזלינו לכל חדר הייתה יציאת חירום- כל יציאות החירום הסתכמו במדרגות ברזל מחוץ למלון.
התחלנו לטפס במדרגות ובכל פעם עברנו על יד חדר אחר וראינו זוועה אחרת-מאמנת קושרת סרטים ורודים לפוקימון אומלל שאני די בטוח שהוא זכר, אישה זקנה עם כעשרים גמליאו מהלכים סביבה.
בקומה שאחריה ראינו אותו, דור.
מסביבו עמדו ארבעה פוקימונים- פלסל, הונדור, פיצ'ו ו...סקיטי.
אני תמיד יזהה את הפרצוף הזה, רנדי!
רציתי לחבוט בחלון, כבר הושטתי את הכפה שלי אך ג'סי מנעה זאת ממני ואמרה לי כי עם נעשה זאת כעט אלו יהיו שלושה נגד שניים, אך עם נחכה לילה נוכל להתגנב.
במשך משהו כמו שלוש או ארבע שעות הצצנו מהחלון עד שכולם הלכו לישון, זה היה בלתי נסבל לראות את רנדי עומדת במרחק נגיעה ממני, אך לא מודעת אליי.
היא נראתה די מדוכאת ונראה כי התחברה עם פיצ'ו מפני שכל השעות הללו היו יחד ודיברו זה עם זו 'הכבר הספיקה לשכוח אותי?' חלפה המחשבה במוחי.
כאשר כולם הלכו לישון בכוחות משותפים אני וג'סי פתחנו בשקט את דלת המרפסת.
ג'סי סימנה לי בחיוך ללכת ולהעיר את רנדי, היא דחפה אותי בצורה כזאת שאפשר לחשוב שאני הולך להזמין את רנדי לדייט או משהו.
התקרבתי אליה בשקט, היא ישנה בסלסלה ורודה שהתאימה לה מאוד, היא נראתה שלווה כל כך, הייתי קרוב אליה מספיק עד שחשתי את נשימותיה על פרוותי.
ניערתי אותה קלות, צמרמורת עברה בגופי ופעימות ליבי התחזקו, היא פקחה עין אחת והביטה בי בתדהמה, היא עמדה לומר משהו אך סימנתי לה להיות בשקט, הובלתי אותה אל המקום בוא ג'סי חיכתה לנו, בזמן ההליכה הקצרה לשם חשתי בניחוח הלבנדר המוכר אשר היא הפיצה, סוף סוף מצאתי אותה, מצאתי את רנדי.
''אני לא מאמינה, ג'ייס באמת באת!'' אמרה לי רנדי וקפצה עליי באושר ברגע שסימנתי לה שאפשר לדבר ''את\ה לא מבין\ה יש לי כל כך הרבה לספר לך!'' אמרנו יחד וצחקקנו ''בואו נתרחק שלא נעיר אף אחד'' מלמלה ג'סי ''מי זאת?'' שאלה אותי רנדי בתמיהה, ''או כן רנדי זאת ג'סי, היא עזרה לי למצא אותך וסביר להניח שלא הייתי חי כרגע בלעדיה, ג'סי זאת רנדי'' עשיתי היכרות זריזה.
באותו הלילה אני ורנדי דיברנו במשך שעות- סיפרתי לה את כל מה שעבר עליי (חוץ ממה שעבר עליי עם אמבר, את זה שמרתי לעצמי כאב לי מידי לדבר על כך) והיא סיפרה לי הכל- המאמן שלכד אותה, דור אימן אותה הרבה וגרם לכוחות שלה להתחזק, היא לא אהבה אותו כלל, נכון שהיה נחמד אך היא העדיפה הרבה יותר את השדות הפתוחים.
הבוקר עמד לעלות וידענו שאין לנו עוד הרבה זמן-חייבים לצאת עכשיו או שנילכד- דור ייקח אליו את רנדי בחזרה ואותי בטח הוא יחזיר אל לי.
שלושתנו התחלנו להתקדם בכיוון ההפוך-אל העיר דורון ומשם נמשיך בדרכינו אל האחו, נחזיר את רנדי לביתה 'בית... אני מתגעגע לכולם שם' חשבתי במוחי.
ידענו שלא נעבור רבע מג'ובלייף עד הזריחה, ושרק בסביבות הצהריים או בערב נצליח לצאת מג'ובלייף, אחרי הכל זאת הייתה העיר הגדולה.
הייתי מאושר כל כך מהעובדה שאני שוב עם רנדי, שאני וג'סי עברנו את המסע הזה ללא פגע וחשוב מכך- שאנחנו בדרך הביתה.
רנדי הסבירה לי כי דור הוא לא מאמן, הוא דבר הנקרא ''מתאם'' הוא משתתף בדברים אשר נקראים ''תחרויות סרט'' בהם צריך לגרום לפוקימונים להראות כמה שיותר יפים במהלך הקרב ובכלל- המנצח זוכה בסרט קטן מי שאוסף חמישה סרטים משתתף במקום אשר נקרא ''הפסטיבל הגדול'' שם מתחרים מיטב המתאמים זה בזה.
רנדי סיפרה לי כי לדור יש ארבעה סרטים, היא אמרה לי בגאווה שהיא השיגה את הרביעי בכך שניצחה ריאלו, שינקס, באטרפרי והונדור, חייכתי אליה בשמחה, היא שאתה אותי המון שאלות על המסע שלי ונראה כי היא וג'סי ממש התחברו אחת לשנייה, מרוב דיבורים הזמן עבר מהר כל כך ולפנות ערב כבר היינו בשער היציאה מהעיר!
החלטנו לעצור לנוח מאחוריי שיח על יד השער, במהרה כולנו נרדמנו זה היה יום ארוך- ושמח.
ג'סי הקימה את כולנו על הרגליים בסביבות חמש בבוקר למשמע קול צעדים.
הבטנו מאחוריי השיח מאחוריו הסתתרנו, דמות בודדה התקדמה במעלה הגבעה אל שער העיר- אנשים יוצאים ונכנסים מג'ובלייף ללא סוף אך בשעה כזאת?
גור בן אנוש בעל עיניים מושפלות התקרב לשער העיר, ליבי דפק למשמע קול הצעדים כאשר הדמות התבהרה כבר לא היה ספק-זה היה לי.
עיניו היו מושפלות והוא הביט מטה, נראה כי הרבה עבר עליו מאז שהלכנו, דמעות ריצדו בעיניו למרות כי ניסה להסתיר זאת ''ג'סי..'' לחשתי.
הרגשתי שאני חייב ללכת אליו, ''ג'ייס לא! מה עם הוא יחזיר אותך לפוקדור?'' אמרה רנדי בבהלה, ''אבל תראי אותו! זה באשמתי!'' אמרתי לרנדי בייאוש.
''יש לי רעיון, לך אליו אנחנו פה נצפה עם הוא יחזיר אותך לפוקדור נעקוב אחריו ונשיג את הפוקדור חזרה'' אמרה ג'סי בעניין ''מוסכם'' מלמלתי.
''תיזהר שם'' אמרה לי רנדי ונשקה ללחי שלי, הסמקתי והנהנתי לעברה, הנה שוב אותן דפיקות לב מואצות.
קפצתי מבין השיחים ורצתי אל לי, התחככתי ברגלו הוא נראה מופתע לגלות שבאתי אליו והתכופף אליו, ליקקתי את הדמעות מעיניו שאני חייב לומר שהיו מלוחות מידי לטעמי.
הוא הביט בי ונראה מאושר, הוא חיבק אותי חזק חזק ושאל ''מצאת אותה?'', הנהנתי וחייכתי אליו והוא אליי.
ישבנו שם על הדשא משהו כמו שעה, ''אני משער שלא באת הנה בכדי להצטרף אליי אלה בכדי להיפרד הא?'' שאל לי בעצב, הנהנתי כאב לי הלב על הילד המסכן.
''הנה קח את זה'' אמר לי לי, הוא הושיט לי סיכה קטנה ויפה בצורת איווי גאה, לא סתם איווי אלה איווי זוהר, האיווי בסמליל הקטן נראה גאה בעצמו, הוא ישב בראש גאה כאילו כל משאלותיו התמלאו, לי הצמיד את הסיכה לפרוותי הלבנה בצד הצוואר ''הכנתי אותה בעצמי, למקרה שניפגש יש לי גם אחת כזאת, עם תצטרך עזרה אי פעם... רק תלחץ על הסיכה והיא תשלח אות אל הסיכה שאצלי עם המיקום שלך ואבוא במהירות'' אמר לי לי בחיוך.
ראיתי סיכה כשלי מוצמדת לחזה שלו, לי הוציא פוקדור, נרתעתי מיד שזיהיתי איזה פוקדור זה אך הוא לא החזיר אותי אליו, הוא רק הניח אותו על הרצפה ודרך עליו בחוזקה, מול עיני התנפץ הפוקדור לרסיסים, הרגשתי כאילו טבעת חנק קבועה מסביב לצווארי משתחררת, אבל גם כאב לי לראות אותו נשבר.
לא יכולתי לעזוב בלי לתת לו שום דבר, הבטתי סביבי ולפתע עלה לי רעיון, קטפתי פרח ורוד בעל עלי כותרת מדהימים, הנחתי אותו על הקרקע ושיגרתי עליו כדור צל חלש ככל שיכולתי- כדור הצל עשה את פעולתו הפרק נכלא בתוך כדור צל אין סופי שלא יעלם לעולם כל עוד אני חי לפחות, כדור הצל ריחף כמה מטרים מעל פני האדמה היישר מול פרצופו של לי ''תודה זה מהממם'' הוא אמר לי בחיוך ודמעות הציפו את עיניו הוא לקח את הכדור והכניס אותו לכיסו(כמובן שהוא סגר את הכיס טוב טוב בכדי שהפרח לא יעוף) החלפנו כמה סימני להתראות אחרונים והלכתי אל בין השיחים.
הדבר הראשון שהן אמרו לי היה ''תראה את הסיכה!'' נו טוב בנות למה אפשר לצפות?
הן התלהבו ממראה האיווי הקטן, ולמען האמת גם אני יום אחד אני מקווה להראות כמוהו- לשבת בגאווה בגב זקוף, אך כרגע כל מה שרציתי כבר היה לי- רנדי וג'סי איתי בטוחות, לב שלם בעניין לי למה עוד אני יכול לצפות ברגע מושלם כזה?