-זהו פרק שאינו קשור לפרקים האחרים, הוא מספר על חלק במסעם של ג'ייס וחבריו שלא סופר עליו-
''ג'סי מה כתוב שם? אני לא רואה'' שאלתי את ג'סי בניסיון להבין מה כתוב בפתק, הוא היה תלוי גבוהה מידי ולכן לא ראיתי.
''נראה פוקימון מסתורי מעופף-חשד לכך שזהו הפוקימון הקדוש והאגדי סלבי'' צוטטה ג'סי את הפתק.
''סלבי? מעולם לא שמעתי עליו'' אמרה רנדי בתהייה ''סלבי, פוקימון הזמן והצומח הוא מסוג עשב ועל חושי'' הסבירה ג'סי ''הוא פוקימון אגדי שלא הרבה ראו- הוא יכול לעוף ולהשתמש במתקפות חזקות וגם לטייל בזמן'' אמרה ג'סי בחיוך ''לטייל בזמן?'' שאלתי בתמיהה ''כן, סלבי יכול לנסוע לכל נקודה בזמן שהוא רוצה ועם הוא ירצה כמובן גם לקחת איתו מישהו'' אמרה ג'סי בחיוך.
''וואוו זה מדהים!'' אמרה רנדי וצחקקה למשמע הפוקימון.
''טוב אבל אלו בכל זאת רק אגדות'' אמרה ג'סי בחיוך ''בואו ניכנס ליער ונעצור לאכול טוב?'' היא שאלה ''אוקיי!'' ענינו בשמחה למשמע קרקורי הבטן שלנו.
נכנסנו לעומק היער עד שמצאנו קרחת יער קטנה ויפה אשר מסביבה עצי גרגירים רבים בכל צבעי הקשת-היו שם גרגירי אורן כחולים, גרגירי פ'צה ורודים, גרגירי לום ירוקים ועוד מגוון גרגירים שלא זיהיתי.
''לכו לקטוף גרגירים אני יכין פה את הדברים'' אמרה ג'סי בחיוך ''מי שמביא הכי הרבה מנצח!'' הכריזה רנדי ורצה משם במעלה העצים ''היי זה לא הוגן!'' צעקתי בחיוך ועשיתי כמוה.
לאחר כשלושים דקות ריצה בין העצים שנינו חזרנו עם ערמות ענקיות של גרגירים ''אני הבאתי שלושים ושבע!'' צעקה רנדי בשמחה ''אני הבאתי שלושים ושש'' מילמלתי בייאוש ושנינו צחקנו.
''היי ג'ייס מה זה הגרגיר האדום הקוצני?'' שאלה רנדי בסקרנות שהביטה בערמה שלי ''לא יודע בואי נטעם'' אמרתי בסקרנות זהה והרמתי את הגרגר, ג'סי ששמעה את שיחתנו זעקה מיד ''לא! ג'ייס לא זה גרגר טומטו!'' אך זה היה מאוחר מידי ונגסתי בו, מיד שפתיי התנפחו וטעם חריפות עז הופיע בפי ''גרגר טומטו הוא אחד הגרגרים הכי חריפים שיש'' הסבירה ג'סי בעוד רנדי משתדלת לא להתפקע מצחוק לנוכח המראה שלי.
לאחר כרבע שעה הנפיחות ירדה והתחלנו לאכול-גרגירי האורן אוששו אותי ותוך רגע הרגשתי טוב יותר.
''אתם שומעים את זה?'' שאלה לפתע רנדי ואוזניה זזות מצד למצד ''שמענו מה?'' שאלה ג'סי והרימה גם את אוזניה, ניסית לבודד את אוזניי לרעש מסויים ולפתע שמעתי את זה-רעש נגיסות מהירות וצחקוקים.
''שם למעלה!'' צעקה ג'סי, הרמנו את ראשינו ופיותינו נפערו בהפתעה.
על עץ גרגירי הפיצ'ה ישב פוקימון מוזר למראה- פלג גופו התחתון היה ירוק כהה ופלג גופו העליון בהיר יותר, היו לו זוג יידים וזוג רגליים.
ראשו הזכיר לי בצל רק שפה הבצל היה ירוק בהיר כפלג הגוף העליון וקצה קודקודו כהה כפלג הגוף התחתון, בנוסף זוג עיניים כחולות וגדולות היו לו וזוג כנפיים קטנות ודקות צמחו מגבו.
''מי אתה?'' שאתה ג'סי בחשדנות ''קוראים לי ס-ל-ב-י'' איית הפוקימון בדקדקנות את השם בקול ילדותי.
''סלבי?! אתה סלבי בעל היכולת לטוס בזמן?'' שאלה רנדי בהפתעה ''כן! זמן! זמן!'' הוא שוב ציחקק בילדותיות.
''רק רגע!'' צעקתי לפתע שרעיון צץ במוחי ''סלבי! תוכל לקחת אותי איתך בזמן בבקשה?'' שאלתי ''ג'ייס! מסע בזמן הוא דבר מסוכן ויכול להשפיע על העתיד כולו!'' אמרה ג'סי בזעזוע ''זה בדיוק מה שאני רוצה'' השבתי בחיוך.
''על מה אתה מדבר?'' שאלה ג'סי בהפתעה ''התעסקות עם זמן זה דבר מסוכן!'' היא נזפה בי.
''ג'סי זוכרת את היום ההוא שנעדרת בשביל להביא אוכל? ושאמרתי לך שעזרתי לחברה חדשה?'' שאלתי את ג'סי ''כן אבל לא הסכמת לספר לי מה קרה בדיוק'' היא השיבה.
''טוב אז מה שבאמת קרה הוא ש..'' סיפרתי הכל- על אמבר, עם ג'ים על המקדש המוזר ועל הקריסטלים המכילים נשמות פוקימון שהקריבו את עצמם, נראה כי אפילו סלבי הקטן הקשיב בעיון.
שסיימתי את הסיפור רנדי ניגשה אליי וניגבה עת הדמעות שכיסו את פרוותי ''אני יעזור לך ג'ייס'' היא אמרה בחיוך ''גם אני'' אמרה ג'סי למרות כל ההתנגדות הקודמת שלה ''גם אני!'' אמר סלבי בקול תינוקי.
''אז..לאן חוזרים? ליום בו פגשת את אמבר?'' שאלה רנדי ''לא, חוזרים ליום בו ג'ים הקריב את עצמו- צריך למנוע מהם להגיע בכלל למקדש הזה'' אמרתי ''ג'ייס'' אמר לפתע סלבי בקול בוגר ומנחם ''אתה יודע שעם תעשה את זה זה יהיה כאילו מעולם לא פגשת את אמבר כי היא תמשיך במסעה עם ג'ים-זה יהיה כאילו מעולם לא ראיתם אחד את השני היא לא תזכור אותך-לא תהיה בשבילה יותר מאיווי שהיא אולי במקרה חלפה על פניו באחד ממסעותיה''.
''לא חשבתי על זה ככה..'' מילמלתי ודמעות עמדו בעיניי, לא רציתי שאמבר תשכח ממני אבל עם זו הדרך היחידה ''בסדר'' מילמלתי.
''בואו איתי'' אמר סלבי, חוזר לקולו התינוקי.
סלבי הוביל אותנו דרך סבכי עצים ורוצים רבים עד שלבסוף הגענו לקיר שיחים ענקי ''בואו!'' אמר סלבי בצחקוק קל ועבר היישר דרך השיחים, עברתי ולרגע חשבתי שליבי יפסיק לפעום-מולי התגלה אגם גדום ויפה אשר מימיו צלולים לחלוטין בטוהר שמעולם לא ראיתי.
המים נצצו כקריסטל ומסביבו עמדו המוני פוקימונים מכל המינים והצבעים ששתתו ושיחקו כאחד.
''מה המקום הזה?'' שאלתי פעור פה ''זה אגם הנשמה, המים שלו הם המים הכי טהורים בכל כדור הארץ'' אמר סלבי בחיוך.
סלבי נכנס לתוך המים, שמתי לב שכל הפוקימונים הפסיקו לשחק ונעמדו דום במקומם.
לפתע פסי מים דקיקים הקיפו את סלבי שהחל לזהור באור ירקרק, ''חור'' כחול ומוזר נפער לצידו ''תיכנסו אבל אל תישכחו את החוק'' אמר סלבי בקול מהופנט ''החוק?'' שאלתי ''כל נקודה בהיסטוריה היא עבר לאחד, עתיד לאחר והווה לשלישי'' ''אוקיי'' אמרה ג'סי מבלי באמת להבין.
''בואו!'' צעקתי לרנדי ולג'סי, פחדתי לעבור אז עברתי בקפיצה.
עמדנו בדרך מוכרת למראה- הדרך המובילה לעיר ג'ובלייף, היא הייתה מעט שונה ממה שזכרתי-שביל האבנים הירקרקות-צהובות שהובילו לעיר התחלפו בשביל חצץ אדמדם ורך, הרבה מן העצים היו כרותים למחצה ואשפה הושלכה בכל עבר-אבל זה אכן היה המקום בו הלכתי, כלומר אלך בעוד שלוש שנים.
''הנה הם!'' צעקתי לפתע ''תחבאו'' הורתה ג'סי, במעלה הגבע עלו שני פוקימונים מצחקקים ומדברים באהבה, האחת שהכרתי מיד-אמבר בגירסא צעירה יותר עם בנדנה כחולה קשורה מסביב לצווארה.
''בואו ניתן לדברים להתרחש כמו שהם כדי שנבין איפה צריך לעצור אותם ואז נחזור שוב ונעצור אותם'' אמר סלבי ''אוקיי'' השבתי והבטתי באמבר, לצידה התהלך לאיטו איווי חייכני, ג'ים.
שהם עברו על פנינו הספקתי רק לראות את אמבר מחטיפה לו נשיקה חטופה ואת ג'ים מסמיק.
''גורלם לא להגיע להם חייבים לעשות הכל כדי להציל אותם'' אמרתי בחיוך.
עקבנו לאט ובשקט אחרי ג'ים ואמבר ואז נזכרתי בסיפורה ''אני יודע מה צריך לעשות!'' זעקתי ''מה?'' שאלה ג'סי ''אמבר סיפרה לי שהמערה התמוטטה בגלל ההונדור שעקב אחריהם, צריך למנוע מההונדוק לעקוב אחריהם!'' זעקתי ''חכה רגע אולי היא שחכה פרטים נעשה את זה כמתוכהן'' אמר סלבי שוב בקולו הבוגר.
המשכנו לעקוב אחרי ג'ים ואמבר ''סלבי תוכל להקפיץ אותנו לעוד שלושה ימים? אמבר אמרה לי שזה קרה שלושה ימים אחרי שהגיעו הנה אנחנו סתם עוקבים אחריהם'' מילמלתי בביישנות למראה אמבר וג'ים הישנים מחובקים אחד עם השני מתחת לגגון קטן.
''אוקיי'' אמר סלבי ושוב פתח שער, עברנו דרכו ונחתנו באותו המקום בוא היינו קודם- רק שהפעם ג'ים ואמבר לא היו שם.
''הם אמורים להיות בדרך לסמטה ההיא!'' צעקתי לפתע ''אתה זוכר איפה היא?'' שאלה רנדי ''בטח שכן'' השבתי והתחלתי לרוץ.
הגענו לסמטה בלי בעיה, היא לא הייתה רחוקה מידי ''הנה הם!'' לחש סלבי, אמבר וג'ים מצחקקים החלו ללכת בסמטה החשוכה ''המקום הזה מלחיץ'' מילמלה אמבר ''אל תדאגי אני אשמור עלייך'' לחש אליה חזרה ג'ים וחיוך מיד עלה על שפתיה, ''תראו!'' לחשה ג'סי והצביע על פינה חשוכה בסמטה ''זה הונדור!'' מילמלתי למראה זוג העיניים האדומות שהביטו ברעבתנות בג'ים ואמבר התמימים שלא ידעו עוד מה רע ומר יהיה גורלם.
''אההה!'' צרחה לפתע אמבר משנפלה אל תוך בור באדמה ''זה הרגע'' מילמלתי בעצבנות, ג'ים קפץ מיד אחריה.
לא יכולנו לדעת מה קרה בדיוק במערה באותו הרגע, הרי שהיינו נכנסים היינו נתפסים על ידי אמבר וג'ים, אך לאחר כמה דקות הם יצאו החוצה ''הם בטח קוראים לאריאדוס עכשיו'' מילמל סלבי שנזכר בסיפור ''בואו זאת ההזדמנות שלנו!'' צעקתי ורצתי למערה, המערה הייתה שונה לגמרי ממה שזכרתי הקריסטל עדיין עמד שם אך כל הרצפה הייתה מלאה בזכוכיות חדשות כתער.
''בואו לכאן'' לחשתי למראה ג'סי, רנדי וסלבי שנכנסו מאחוריי, רצנו אל עבר תעלה קטנה בצד המערה כמעט נסתרת לחלוטין מן עיני יושבי המערה.
''...כן פה!'' שמעתי את אמבר שבדיוק נכנסה למערה, אחריה ג'ים וגם אריאדוס זקן ''היי אריאדוס מה זה הקריסטל הזה?'' שאלה אמבר בחיוך, אריאדוס חייך.
''שבו שבו'' הוא אמר ופינה בזריזות מקום בין שברי הזכוכית ''שמעתם פעם על אגדת הקריסטל?'' הוא שאל בקול רועד מזקנתו ''אמ..לא תוכל לספר לנו עליה מקאו?'' שאל ג'ים בחיוך, נראה כי מקאו הוא שמו של האריאדוס.
''היה היה פעם, לפני מיליוני על מיליוני שנים פוקימון אגדי בשם ארכאוס.
ארכאוס חי ביקום אחר, ורוב חייו היה שקוע בשינה אך יום אחד, זה היה מן הימים הבודדים בהם התעורר ארכאוס-הוא החליט שדי, נמאס לו ושהוא רוצה ליצור עולם חדש, הוא רוצה ליצור חיים''
''אני מכירה את החלק הזה! זה סיפור הבריאה!'' אמרה אמבר ''נכון מאוד חביבתי, את רוצה לספר את החלק הזה?'' שאל מקאו ''כן בשמחה'' אמה אמבר וציחקקה.
''ארכאוס יצר את העולם שלנו בשישה ימים, ביום הראשון הוא יצר את העולם- הוא לקח פיסה קטנה מכל כוכב ובכך יצר את העולם-בגלל זה גם יש לנו כל כך הרבה יסודות כמו זהב, כסף, מתכת, עופרת זה בגלל שכדור הארץ בנוי מכל כך הרבה פיסות כוכבים.
ביום השני יצר ארכאוס את השמים וכיסה את כל כדור הארץ בימים ואוקיאנוסים.
ביום השלישי יצר ארכאוס יבשות ענק עשויות אדמה, חול ושאר יסודות, הוא יצר שבע בסך הכל ואיים קטנים בניהם.
ביום הרביעי יצר ארכאוס את הצומח- עצים, פרחים ושיחי גרגירים גדולים וקטנים-בכל הצבעים.
ביום החמישי יצר ארכאוס את בני האדם, אחרי הכל למה עולם כה מושלם ללא חיים?
ביום השישי והאחרון-יצר ארכאוס את הפוקימונים, אחרי הכל למה שרק בני האדם יקבלו עולם כה מושלם?
וביום השביעי חזר ארכאוס לשינתו הניצחית.''
''נכון מאוד אמבר! את יודעת מה קרה ביום השביעי לפני שחזר ארכאוס לשינתו?'' שאל מקאו ''אמ..לא'' היא מילמלה
''אז אני ימשיך'' אמר מקאו בחיוך.
''ביום השביעי, לפני שחזר ארכאוס לשינתו הוא חשב 'אי אפשר להשאיר את העולם הזה ללא השגחה! מה עם בני האדם והפוקימונים יחטאו?' ובכך יצר ארכאוס את גביש הקריסטל ואמר ''על כל שש חטאי אדם, ייפול גביש ואסונות טבע יחולו, הדרך היחידה לבטל זאת היא הקרבה'' הוא הודיע, אך עברו שנים על שנים והגביש אינו ביצע את עבודתו, ארכאוס התייאש וקבר את הגביש עמוק באדמה, עברו שנים ועיר נבנתה מעל אותה מערה'' סיים מקאו את דבריו.
''ובנימה משמחת זאת בואו נתלה את הזכוכיות!'' אמר מקאו וג'ים ואמבר פרצו מיד בצחוק מתגלגל.
היה מדהים לראות אותם עובדים יחד בתליית הזכוכיות, כל פעם שאמבר לא הסתכלה, התגנב ג'ים מאחורייה ונשק לה, היא בתגובה ציחקקה בקול מתגלגל וצלול-זה לא היה אותו צחוק בו צחקה יחד איתי, זה היה צחוק טהור יותר, צחוק שנבע מאהבה.
בסיום המלאכה ניפרדו אמבר וג'ים ממקאו הקשיש שהלך חזרה לביתו.
אמבר וג'ים שכבו בשמחה על גבם והביטו במעשה ידיהם ''שם!'' לחש בחדות סלבי, בפתח המערה ניצבו זוג עיניים אדומות ''הונדור'' לחשנו.
הונדור זינק אל פנים המערה, ברגע שעשה זאת היהלום החלט לגעוש ולרטוט, ורעשים נשמעו עד שלפתע גביש אחד צנח והתנפץ, הונדור ברח עם הזנב בין הרגליים.
''מה..ג'ים!'' צעקה אמבר ''בוא נזוז!'' היא צרחה ''לא! אמבר רוצי אסור לתת לעיר לסבול בגלל שלא שמנו לב שעוקבים אחרינו'' צעק ג'ים, מנסה לגבור על רעש רטט המערה, גוש אבן קטן נפל על ראשי.
''זוזי!'' צעק ג'ים ודחף את אמבר שנייה לפני שנמחצה על ידי סלע ''ג'ים מה אתה עושה?'' שאלה אמבר שקמה מהרצפה וניערה את ראשה, ג'ים עמד לפני גביש הקריסטל ''להתראות.. אמבר'' הוא אמר בחיוך ודמעה זלגה על לחייו, הוא נגע בגביש והחל לזהור ''לא!!!'' צרחה אמבר, יכולתי לחוש בסבל שלה, ידעתי איך היא מרגישה, דמעות זלגו על לחייה ''תבטיחי לי משהו'' אמר ג'ים בעוד גופו הולך ונעלם ''מה?'' אמרה אמבר בקול רועד ופניה רטובים מדמעות ''תשכחי ממני, תכירי לעצמך פוקימון אחר שיהי נחמד אלייך'' הוא אומר ואז כלחישת להבה הוא נעלם, אמבר צרחה בסבל וייסורים והמשיכה לזעוק ככה עוד שעות רבות אחר כך.
''ג''יס'' מילמלה רנדי ונצמדה אליי, פניה רטובים מדמעות.
''הבנו מה צריך לעשות בואו'' מילמל סלבי ופתח שער, ושוב היינו שם באותה נקודה-עוקבים אחרי אמבר וג'ים המצחקקים כאילו כל מה שראינו עכשיו מעולם לא קרה ויקרה.
הפעם חיכינו מחוץ למערה, ראינו את אמבר וג'ים יוצאים ואז חוזקים יחד עם מקאו, נדרכנו שמקאו יצא מהמערה.
ואכן לא עבר זמן רב והונדור התקרב לכיוון פתח המערה מוכן לזנק , התקדמתי לעברו באיטיות שמילותיה של רנדי, ג'סי וסלבי מהדהדות בראשי ''אתה צריך לעשות את זה ג'ייס, לא אנחנו-אתה'' 'כן בטח, אתה צריך לההרג ג'ייס לא אנחנו' חזרתי על דבריהם כפי שנשמעו לי.
רצתי מיד מצידו של הונדור בדחיפה, זה העיף אותו הצידה אבל רק בגלל שלא ראה אותי בא.
''יפה יפה מה יש לנו כאן? חטיף'' הוא אמר בטימטום וירה עליי להביור, התחמקתי הצידה במהירות ויריתי כדור צל, הונדור זז הצידה במהירות, תמונתה של אמבר נעלמת הופיע במוחי, ואז את אמבר בוכה מרוסקת כל האדמה לאחר איבוד ג'ים, לפתע משהו מוזר קרה לי.
לא הצלחתי לשלוט בעצמי ולפני ששמתי לב התחלתי לחפור באדמה בזריזות, חפרתי כל כך מהר שלפני שעוד הבנתי מה אני עושה מצאתי את עצמי האמצע התעלה שחפרתי מתחת לפני האדמה, אוזניי התחדדו הצלחתי לחוש בכל דבר סביבי מעל פני האדמה ובתוכה-מימיני מחילת דיגליטים קטנה, בהמשך מעל האדמה נמצא הונדור, שוב שחושיי משתלטים עליי המשכתי לחפור במרץ, לפני שהספקתי לחשוב כבר יצאתי מתוך האדמה מעיף כלפי מעלה את הונדור המסכן שנחת חזרה פנימה.
''ג'ייס מה לעז...?'' מילמלה רנדי מהצד, הבטתי אליה אך בנוסף אליה ראיתי עוד פוקימון-איווי נוסף, ולידו.. עוד אחד ועוד אחד היו מסביבי כל כך הרבה איווים שיצרו מעגל סביב הונדור המבולבל, שמתי לב שכל תנועה שאני עושה כל שאר האיווים עושים כמעט כמו מראה ''זה צוות כפול!'' צעקה ג'סי בשמחה.
''צוות כפול א ה..? מה דעתך על זה אבא'' אמרתי בשמחה, התרכזתי חזק ויצאתי בדחיפה אל עבר הונדור, ואיתי גל כל שאר האיווים, הונדור לא היה יכול לברוח באנו אליו מכל הכיוונים ובמהרה הוא התעלף.
''אה?'' שאל לפתע קול מוכר, אמבר וג'ים עמדו בפתח המערה והביטו בי בפליאה למראה ההונדור המעולף לרגליי, דמעות עמדו בעניי ''את חיה! את חיה!'' צעקתי וקפצתי על אמבר המופתעת בבכי, אמבר הסמיקה ושאלה ''מי אתה?'' ''או..אמ...אני מצטער כנראה שבילבלתי אותך עם מישהי אחרת'' עניתי בחיוך וניגבתי את דמעותיי ''מי שהמישהי הזאת תהיה היא ברת מזל עם יש לה חבר דאגן כמוך'' אמרה אמבר וחייכה.
היא התחילה ללכת לכיוון היציאה מהעיר יחד עם ג'ים.
''סלבי? אתה מוכן להחזיר אותנו ליום בו פגשתי את אמבר?'' שאלתי ''כן'' הוא אמר בלחש ופתח שער.
עברנו דרך השער, רצתי למקום בו פגשתי את רנדי לראשונה אך שום זכר אליה לא נראה ''הצלחנו! עשינו את זה!'' צעקתי באושר, סלבי פתח שער ''לאן זה? להווה?'' שאלתי ''כן, אפשר לומר'' אמר סלבי בחיוך, עברנו דרך השער עמדנו בשדה ענקי מלא עצים, פרחים ועצים וכמובן פוקימונים ''תסתכל לשם'' אמר סלבי בחיוך, אמבר, כפי שאני זכרתי אותה ישבה על האחו, לידה עמד ג'ים מבוגר בשלוש שנים, על גבה של אמבר טיפסו איווים וולפיקסים קטנים ונמרצים שצועקים קריאות ''אמא! אבא!'' לכל מקום.
*מנקודת הראייה של אמבר וג'ים*
''היי ג'ים?'' שאלתי את בעלי ''כן מתוקה?'' הוא השיב בזמן שליילה, בתנו הצעירה ביותר נשכה את אוזנו ''האיווי ששם.. הוא לא נראה לך מוכר?'' שאלתי והבטתי באיווי שהביט בי עם דמעות בעיניו, ולצידו סקיטי, אמבראון ועוד פוקימון לא מוכר ''כן הוא נראה כמו האיווי מהיום ההוא, אבל אין סיכוי שזה הוא'' השיב ג'ים בתהייה ''נכון, אתה צודק'' השבתי.
*חזרה לגיבורינו*
עברנו חזרה דרך השער ושוב עמדנו באותה קרח יער קטנה בה פגשנו את סלבי לראשונה.
''להתראות אמבר...'' מילמלתי, ובכי משולב בדמעות וחיוך הופיע על פניי.
משתמשים
הרשם
תאריך הצטרפות: Sep 2011
ספוילר
Surgeon of Death
אני אוהבת את שניהם ממש
הרשאות
