קפצתי אל זרועותיו של לי, מאושר ושמח להתאחד איתו שוב. אני לא שמח להודות בזה אחרי כל ניסיונות הבריחה שלי אבל התגעגעתי אל הילד.
ליקקתי את פניו והוא ציחקק בחיוך ''רנדי, ג'סי בואו מהר!'' צעקתי בזמן שהתחלתי לרוץ אל השביל שמוביל מחוץ לשטח האחוזה ''אנחנו באות!'' הן אמרו מצליחות בקושי לזוז מרוב ריצה.
*כמה שעות לפני זה*
''אוקיי!'' מילמלתי חסר כוחות שנעמדתי מול דלת החדר הארבעים ותשע, שלושה ימים עברו מאז הייתי בקומה הראשונה-ראשי כבר הסתחרר מרוב אנגרמות מעצבנות ופעם בכאב.
הדלת נפתחה, החדר הזה היה שונה לחלוטין משאר החדרים.
קירות החדר היו צבועים בצבע צהוב רך, הוא היה מרוהט ברהיטים בעלי כוון צהוב-בננה עדין ומוזיקה שקטה התנגנה ברקע לעומת שאר החדרים אשר היו צבועים בצבעים בולטים לעין, לא מרוהטים וללא שום צליל.
''מה זה המקום הזה...?'' תהיתי בקול ''זו התחנה האחרונה'' נשמע הקול הנשי המעצבן.
''תחנה אחרונה? למה הכוונה?'' שאלתי פעם ראשונה ללא שמץ של רגזנות בקולי ''אם תפתור את החידה הבאה תוכל לצאת ממבצר החידות'' אמר הקול 'מבצר החידות..' התנגנו המילים בראשי.
''נו טוב.. מה האנגרמה?'' שאלתי כשהעצבנות חוזרת לקולי רק עוד אנגרמה אחת וזהו זה ''זו לא אנגרמה, זו חידה'' אמר הקול וכיתוב הופיע על הרצפה.
הוא הופיע בהקרנה שורה אחר שורה הוא לאט נחשף.
''אני משתמש בטפרים שקשה למצא'' הייתה השורה הראשונה
''אני תמיד משאיר שביל מאחור'' הופיע השורה הבאה
''אני יצור לילי בידי הטבע''
''יש לי דרך תפיסה מתוכמת''
''אבל משום מה אני נקרא שיר 2(song 2)'' וכך נגמרה החידה.
זה היה נראה קשה.
''אני משתמש בטפרים שקשה למצא..'' חזרתי על המשפט בראשי
''אני תמיד משאיר שביל מאחור..'' המשכתי 'אולי זה פוקימון שזוחל, אז הוא משאיר אחריו שביל בחול' חשבתי לעצמי
''אני יצור לילי בידי הטבע'' 'חוץ מסוויפר אני לא בטוח ששמעתי על עוד פוקימון זוחל לילי' חשבתי בביטול המשפט השני.
''יש לי דרך תפיסה מתוכמת'' 'הכוונה היא להילכד על ידי מאמן או שהפוקימון עצמו לוכד? זה קשה מידי!' חלפה המחשבה בראשי.
''אתה יכול להיכנע בכל רגע, כניעה היא לא דבר נורא בסך הכל תשוגר חזרה אל הקומה הראשונה'' אמר הקול הנשי בשיא הרצינות ''שכחי מזה'' אמרתי בעצבנות.
לפתע ניצוץ זיכרון עלה בראשי ''יש לי טפרים שקשה למצא...'' כלומר זה חייב להיות פוקימון בעל טפרים אבל שקשה מאוד לראות 'לאיזו מטרה יש טפרים לא נראים לעין.. לטיפוס!' חייכתי, פתרתי כבר חלק מהחידה.
''איזה פוקימון מטפס ומשאיר שביל מאחוריו... אם הוא מטפש בטח יש לו רגליים...'' חשבתי בקול ''רק רגע!'' צעקתי ללא כוונה ואז כחכתי בגרוני וחזרתי לריכוז 'אולי הכוונה בשביל היא לא לעקבות בחול או באדמה אולי היא לחפץ כלשהו, לסימן כמו למשל קורים'.
חלפו כמה דקות עד שקלטתי שהרגע אמרתי את התשובה.
'קורים כמובן! זה חייב להיות אריאדוס! איזה פוקימון חוץ ממנו יכול לטפס, הוא בעל טפרים שקשה לראות, הוא משאיר אחריו עקבות-קורים ואם זאת את החלק האחרון אני לא מבין' חשבתי מעט בעצבנות למקרה שאני טועה.
''אריאדוס'' אמרתי בקול רם אך מעט חסר ביטחון, הקול הנשי לא ענה אבל הדלת שלפניי נפתחה.
רצתי באושר דרך הדלת וברגע שעשיתי זאת נזכרתי למה עברתי את כל הדרך הזאת.
המראה היה נורא, הייתי חייב להתאפק שלא להקיא.
הייתי בחדר רחב ידיים שקירותיו מתכת ורק חלון קטן יחיד עמד גבוהה ומסורג, מאפשר בקושי לקרן אור קטנה להיכנס לחדר.
חנק שרר בחדר ומדפי מתכת גדולים השתרעו על כל צידו הימני, על המדפים הונחו אחת אחת מבחנות, צנצנות וקופסאות שקופים אומנם הן הכילו דברים שונים אך בהחלט היה אפשר להכליל את כל הדברים הללו לקבוצה אחת, קבוצה שגרמה לי להקיא בכח על הרצפה למרות שניסיתי להתאפק.
חלקי גוף, חלקי גוף של פוקימונים.
הרגשת צריבה עלתה בגרוני עקב ההקאה וראייתי היטשטשה מעט, הפנתי את מבטי לקיר הימני, ואני שמח וגם מתחרט שעשיתי זאת.
בצד השמאלי של החדר בכלובים מוזנחים עד כדי התעללות שכבו פוקימונים.
ספרתי כעשרה איווים בכלוב אחד קטן שיועד אולי לשלושה במקרה הטוב ולאחר שסרקתי ממש את כל הכלובים הגעתי לסכום כולל של כשלושים איווים וכארבעים ממפותחיהם.
כמעט כל הפוקימונים היו רזים עד דמעות ונראו עייפים וחלשים, אפילו גורים קטנים היו שם.
''ג'ייס?'' שאל קול מוכר בקול צורב ''רנדי! רנדי איפה את?!'' נעניתי מיד למשמע הקול המוכר ''אני כאן וגם ג'סי כאן'' השיב הקול אשר הגיע מכיוון כלוב פנימי קטן ומוזנח, רנדי וג'סי היו שם הן נראו רע, אבל טוב ביחס לשאר הפוקימונים.
''אני מצטערת על העיכוב.. הייתי תקוע במגדל מעצבן'' מילמלתי בהתנצלות ''זה בסדר חייבים לצאת מכאן ולשחרר את כולם'' אמרה ג'סי בהחלטוית, כרגיל נראת חזקה למרות מצבה.
''אבל איך?'' שאלתי בעצבנות למראה החדר הסגול ''מאחוריי כל הכלובים יש חלון אוורור קטן, הוא מוביל ישר אל מחוץ לשטח האחוזה עם נצליח להוריד לשם את כולם...'' אמרה רנדי ''אוקיי אבל איך נפתח את כל הכלובים?'' שאלתי ''בעזרתו'' אמרה ג'סי והצביע על איווי קטן וחלוש ''קדימה מולי'' אמרה ג'סי לאיווית הקטנה שלפתע שינתה צורה לפוקימון סגול מוזר חסר צורה מוגדרת ''מה את?'' שאלתי בהפתעה ''אני דיטו, משנה צורה'' השיבה מולי.
מולי יצאה מבין הסורגים בגמישות מופגנת ולפתע שוב החלה לשנות את צורתה עד שהפכה לצורת מפתח סגול בעל מרגש מוזר ''מהר! אני לא יכולה להישאר ככה הרבה'' אמרה מולי מעט בכאב ''אוקיי!'' אמרתי והתחלתי לפתוח את הכלובים, זה אולי לא היה יפה אבל ראשון פתחתי את הכלוב של רנדי וג'סי.
''ג'ייס הם יחכו לנו שם.. הומנים אבל המונים של סוכנים וחיילי צוות רעים'' אמרה רנדי בדאגה ''אל תדאגי'' מילמלתי ''יש לי תוכנית''.
''תוכנית?'' שאלה רנדי ''זה הזמן לפגוש חבר וותיק'' עניתי ולחצתי על הסיכה המוזהבת של האיווי הגאה שלי הצמיד לפרוותי.
אור ירוק נדלק בסיכה ולפתע חלקה העליון נפל וחשף לוח מתגים, על כל מתג היה ציור ''תראה ג'ייס! ציור של שוטר!'' אמרה רנדי מעט משועשעת מכך שלי צייר בעצמו על המתגים ובכל ציור שילב איווי, גם אני הבטתי מעט מושעשע בציור האיווי עם כובע השוטר אך זה לא היה זמן ''תלחצי עליו'' הורתי לרנדי, היא הרימה את כפתה ולחצה.
קול צפצוף ארוך נשמע ואחריו קולו של לי ''המשטרה בדרך'' ואז הקול נעלם.
רנדי עזרה לי להחזיר את המכסה לסיכה ומיד שהבטתי בפתח האוורור ראיתי שצפוייה לנו בעיה רצינית.
הפוקימונים הבוגרים יותר יכלו עוד להשתמש בשארית כוחותם בכדי לרדת במורד התעלה אך הגורים, אשר מנו כעשרים לא יכלו לעשות עוד צעד לבדם ''נצטרך לסחוב אותם'' מלמלה רנדי מעט ברוגז.
''כל מי שנשאר לו כח לקחת גור שייקח!'' צעקתי לכל הפוקימונים, רק כחמישה מכלל הפוקימונים הסכימו והרימו חמישה גורים.
הרמתי גור קטן בעל סרט קטיפה שחור קשור סביב צווארו בפיו והבאתי אותו עד תחילת פתח האוורור, שם שיחררתי אותו ונתתי לו דחיפה קלה בכדי שיחליק במורד הפתח.
כך המשכנו עד שהגענו לגור האחרון, כולם חוץ ממני, רנדי ג'סי וגורה קטנה וחלושה במיוחד בעלת עיניי קריסטל וקולר אדום כאבן רובי שבדיוק עמדנו להוריד.
''חכי רגע אנחנו נלך לסדר את התעלה שתוכלי להחליק במורד שלה'' אמרתי לגורה שמסתבר ששמה רובי ''ג'סי, רנדי תעזרו לי רגע ליישר את החלק הזה הוא קצת התעקם'' אמרתי והן באו לעזרתי.
''תיכנעו את שתסבלו'' נשמע לפתע קול, הסתובבנו בבהלה.
אדם בעל שיער לבן ועיניים צהובות-כתומות קרות קרח עמד מאחורינו, ובידיו רובי.