נושא: מסע בעקבות הגאווה(סיפור)

פורסם במקור על ידי Wendy

נו די זה שם גם של בנים וגם של בנותxd
וסליחה שזה קצר אבל רציתי שיהיה סיום מותח אז לא המשכתיxd
תרגישו חופשי להעלות השערות-
הוא ייכנע
או יילחם?

יילחם על בטוח ומכיוון שאף פעם לא קראתי סיפור שיש בו חלק רע ( ואני קורא מלא ספרים ) אני גם די בטוח שרנדי תשתחרר מהפוקדור בצורה מוזרה בעזרת ג׳ייס.

פורסם במקור על ידי Wendy

נו די זה שם גם של בנים וגם של בנותxd
וסליחה שזה קצר אבל רציתי שיהיה סיום מותח אז לא המשכתיxd
תרגישו חופשי להעלות השערות-
הוא ייכנע
או יילחם?

יש לי שאלה, מי לכד את רנדי?

המאמן של הפלסל

ממש יפה ומותח
את כותבת ממש טוב.
נראה לי שאיווי ילחם ויוציא את רנדי ואז ישבור את הפוקדור
תגיבי במ"ת

תודה רבה 3:
ונראה ;)
מי יהמר נכון Lol

פורסם במקור על ידי Wendy

המאמן של הפלסל

אני מניח שהמאמן של הפלסל הוא אבא של המאמן הצעיר. כנראה שאם הוא לא יתפוס את ג'ייס אז המאמן של צ'ארלי יתן את רנדי למאמן הצעיר (קוראים לו לי לא?)

צדקת בשם זה אגן לי וטכנית זה אח שלו(פרט לא חשוב לא אכפת לי לחשוף)

ונראה בהימור שלך Lol

חח הימורים הימורים נראה מי ינצח Lol
פרק הבא מחר-מחרתייפ

מעולה. קראתי את הפרקים וראיתי את מה שגורם לכולם לאהוב את הסיפורים שלך מול העיניים.
המשיכי כך!

אריאל איזה דרמטי אתהxddddddddddd

ותודה אדם^^

פרק 2-להיות מטרה(חלק 2\2)

ספוילר

''אני אלכוד אותו אבל תיתן לי לבד טוב דור?'' שאל בן האנוש שמסתבר ששמו לי 'אוי יופי הם רבים מי יילחם מולי אני אמור להרגיש טוב עם זה?' חשבתי במוחי בעצבנות.
''טוב אפשרות למסור את רנדי ירדה מהפרק, נותרה אפשרות של להילחם אבל איך?'' מלמלתי.
''בסדר גמור לי'' ענה בן האנוש אשר מסתבר ששמו הוא דור.
''אוקיי כולם תקשיבו! עם אני מפסיד את תעזבו את האיווי בשקט כי הוא ינצח אותי בצורה הוגנת'' אמרה לי, כולם מלמלו אותות הסכמה וזזו הצידה.
'הוא רוצה שנילחם.. הוגן? מעט מהשנאה הגדולה שלי אל בן האנוש הזה פחתה, לא לגמרי אך פחתה, הבעיה היא שהסיכויים עדיין היו לרעתי.
''צא ויני'' אמר לי, ',ויני איזה מן פוקימון זה ויני?' חשבתי לעצמי.
לי הוציא מתוך הפוקדור שלו פוקימון שזיהיתי למזלי, עם לא הייתי מזהה אותו מהיער והייתי תוקף ללא כל התלבטות הייתי סובל מכך בהרעלה.
זה היה וניפד, פוקימון מסוג רעל וחרק, אצלנו ביער אומרים ''נגעת-הורעלת''.
החלטתי לתקוף בכדורי צל, לא שהייתה לי בררה עם הייתי משתמש בדחיפה הייתי מתעלף תוך דקות ספורות, אבל זה הותיר אותי בבעיה חדשה, בשביל ליצור כדור צל אני צריך פה פנוי, ובפה שלי אני מחזיר את הפוקדור בו רנדי כלואה, אני אהיה חייב לשים עין על הפוקדור תוך כדי הקרב.
הנחתי את הפוקדור בעדינות בין ארבעת רגליי, טענתי כדור צל, חלש כמובן שפגע בוינפד, הוא לא נראה פגוע יותר מידי אך מצמץ בעיניו בחוזקה ''ויני עכשיו דחיפה!'' אמר לי בהתרגשות, אני חושב שזה היה הקרב הראשון שלו או משהו כזה על פי מידת ההתרגשות שלו.
אבל אני חייב להודות, לתקוף במתקפות שדורשות מגע, חכם מצידו של לי.
קפצתי הצידה בדקה האחרונה, אך שוב נותרתי בבעיה, הפוקדור של רנדי נותר חשוף ווינפד חסם כל דרך להגיע אליו, ראיתי בן אנוש בעל שיער שחור קצר ועיניים חומות עמוקות מתקרב לאט לאט אל הפוקדור מאחור, ''או לא אתה לא!'' צעקתי בכעס, למרות שאני יודע שהם לא הבינו מה אני אומר, אני משער שהם קלטו את הרמז על פי מבטי, אך הנער כהה השיער המשיך להתקדם, יודע שלא אתקרב אל הפוקדור שויניפד שם, אוי כמה שהוא טעה.
פרץ רגשות התקיף אותי פתאום, עם הייתי שפוי באותו רגע לא אבל פשוט לא משנה מה לא הייתי עושה את מה שעשיתי שם.
בלי שום מחשבה, כאילו שחכתי את ''נגעת-הורעלת'' פשוט התקלתי את ויניפד, ויניפד המופתע עף לאחור, כאב חד אחז בראשי, כן הורעלתי אבל כמו שכבר אמרתי לא הייתי שפוי באותו הרגע.
הנער כהה השיער התרחק לאחור בחשש, נראה כי הוא הבין את הרמז.
לקחתי את הפוקדור של רנדי ומיקמתי אותו שוב בין שיני, אני חושב שחלק מסערת הרגשות שהתחוללה בי השתכחה מעט מפני שהצלחתי לחשוב באופן צלול יותר, בגלל טיפשותי אני מורעל, מוקף בעשרה מאמנים, בעצם בתשעה אחד מהם איתי במעגל ונלחם איתי, יש מולי חתיכת וניפד עצבני כי התקלתי אותו ופוקדור להגן עליו בפה, בקיצור לא טוב, מה לעשות?
נראה שלי החליט לחשוב במקומי, ''וינפד חצי רעל!'' הוא הורה וינפד, כשישה או שבעה חצי רעל סגלגלים טסו אליי במהירות, לצערי הרב לא הספקתי לחשוב ונפגעתי מכולם.
לא הצלחתי לקום, הייתי פצוע וכאב תקף אותי עכשיו לא רק בראשי אלה בכל חלקי גופי, הרגשתי את התודעה שלי עוזבת את מוחי, כאומרת לי להתעלף, לוותר שזה בסדר, אבל זה לא בסדר אני היחיד שיכול לעשות משהו ולהציל את רנדי.
ניסיתי לקום, וכמעת הצלחתי עמדתי בסוג של פלאיה(תנועת ריקוד) מעוות על ארבעת רגליי, אבל זאת לא ממש הייתה עמידה, לבסוף נפלתי, שנייה לפני שהכרתי עזבה אותי לחלוטין הרגשתי משהו צונח על ראשי, הרגשתי שאני נשאב, ניסיתי להיאבק בזה אך זה היה חזק ממני, כמו כל דבר כמובן, וכך נלכדתי בפוקדור.
הוא לא היה כמו שציפיתי, באמת שלא.
הייתי בתוך חדר עגול, לא הייתה שם דלת או חלון, הוא היה מרוהט בצורה לא ראה כל כך, מרבד דשא כיסה את הרצפה ממש כמו באחו, קולות הפוקימונים המעופפים בעלי הכנפיים הדקות נשמעו בחלל החדר, אך לא נראו פסלון קטן של איווי, כמוני ופסלון קטן של סקיטי ניצבו על הרצפה, לפתע הבנתי החדר הזה משקף את מה שאני רוצה יותר מכל, להיות יחד עם רנדי באחו, הפסלונים מייצגים אותי ואת רנדי, קולות המעופפים ומרבד הדשא מייצגים את האחו, מה אני יעשה עכשיו? מה יהיה איתי? מה יהיה עם רנדי?.
נשארתי שם כמה שעות, אני לא יודע כמה ורק הרהרתי, בהיתי ועם כמה שאני מתבייש עם זה אולי בכיתי כמה פעמים.
בזמן שבדיוק הרהרתי במשמעות החיים כל החדר התעוות, התעוות יחד איתי והתחלתי להסתחרר במערבולת אל חלון רחב שהופיע כאילו משום מקום, האור היה חזק כל כך שלא יכולתי לפקוח עיניים.
שמעתי קולות מסביבי ופקחתי את עייני בהיסוס, הייתי באמצע שביל מוזר, הרצפה הייתה בנויה כולה מאפר ואבנים שחורות קטנות, מולי עמד מישהו מוכר, ''לי!'' צעקתי וקפצתי לאחור.
''זה בסדר ילד תירגע!'' אמר קול מאחוריי, הסתובבתי וראיתי את וניפד, אני חושב שהעולם השתגע- מה זה עוד קרב? לא.. הם רגועים עכשיו.
''איפה אני?! איפה רנדי?!'' שאלתי כמעט בצעקה והרגשתי דמעות עולות בעייני, לא אסור לי לבכות! לא עכשיו.
''זה בסדר חמוד תירגע!'' אמר לי והרים אותי בעדינות, אני חושב שזה היה אמור להרגיע אותי אבל זה רק הלחיץ אותי, אני חייב להודות אני לא הייתי גאה במעשה שלי, אבל הרגשתי לרגע, רק לרגע, בחיבוקו של לי בטוח כל כך שפשוט טמנתי את פניי בפרוותו שבפלג גופו העליון (שדרך אגב החליפה צבעים.. אויש הם כל כך מוזרים ..בני אנוש) ובכיתי, שפחתי את כל רגשותיי.
לאחר כעשר דקות כאלו זינקתי, ''אני חייב למצא את רנדי איפה היא?!'' שאלתי את וניפד בפראות ''רנדי? אתה מתכוון לסקיטי?'' שאל אותי וניפד ''כן!'' עיניתי מיד אך על פי מבטו של וניפד ידעתי שאני לא הולך לשמוח מהתשובה שלו ''היא עם דור, אח של לי, הם יצאו לדרכם לכיוון השני הם בטח כבר רחוקים מכאן מאוד תשכח ממנה ילד אתה איתנו עכשיו'' הוא ענה.
''לא! זה לא יכול להיות! אני חייב למצא אותה אני חייב...'' בכל מילה במשפט שלי קולי דעך ונשכבתי על הרצפה, לא בכיתי, לא ייבבתי, לא השמעתי צליל, רק שכבתי שם על הצד ונתתי לאשמה ליפול עליי, עם הייתי מחזיק רק עוד קצת אז רנדי הייתה כאן עכשיו, או ליתר דיוק הייתה באחו, וגם אני הייתי שם והיא הייתה עוזרת לי להתחזק, לעזור לי לגרום ואבא להיות גאה בי, הכל באשמתי.
בשלב מסויים נראה שסבלנותו של לין פקעה, הוא לא רצה שאשקע ברחמים עצמיים ושאני יעכב את ה''מסע'' שלו מה שזה לא אומר, הוא פשוט החזיר אותי לפוקדור והמשיך ללכת בדרכו.
הפעם הפוקדור היה שונה, ברקע נשמעו קולותיה של רנדי ממהלך הקרב, אני זוכר את הכל לבדי, אני לא צריך תזכורת מהחדר המשונה, אבל... רציתי לשמוע אותה, גם עם בקולה היה ייאוש, מולי הוקרן כל רגע מאז שלי מצא אותנו ועד שנלכדתי בפוקדור, אני מעורר רחמים, זה הרי ברור, תמונה של רנדי הייתה תלויה על הקיר, אבל רגע... עם החדר הזה מראה כל מה שאני רוצה אולי עם רק אחשוב על איפה שרנדי נמצאת עכשיו.. עם היא בטוחה אוכל לדעת עם היא בסדר! ויותר חשוב מכך.. אוכל לגלות איפה היא נמצאת.