זאת הייתה העיר הכי גדולה שראיתי בחיי (לא שראיתי יותר מידי).
גורדי שחקים, בתים ובניינים מגונדרים היו מפוזרים בכל רחבי העיר שנראה כי הייתה מלאה עד אפס מקום.
מזרקות ושלטים מהבהבים היו שתולים בכל מקום, על גורדי השחקים, הבניינים אפילו על הרצפה.
לא נראה כי יש רחוב אחד שאינו הומה אדם בעיר הזאת, כל רחוב היה מלא וסואן יותר מקודמו.
התחלתי להתקדם בחשש, אך לא נראה שמשכתי תשומת לב מיותרת ומיד הבנתי למה, פוקימוני רחוב הסתובבו בכל מקום, הם לא התייחסו אליי כמו אל יותר מתפוח רקוב, שדווקא הפעם שמחתי לכך, הם לא נעצו בי מבט אפילו עוד יותר טוב, לא יבחינו בצבע שלי.
לפתע קול צפצופים עולים ויורדים נשמע, ''שרפה, שרפה הצילו! התינוקת שלי בבית!'' נשמעה לפתע צעקה, הסתובבתי, עייני הוצפו בזוהר למראה האור הבוהק מהאש, הבניין שלידי כאילו במטה הקסם החל לבעור, שמעתי בכי של תינוק מבפנים, החלון לא גבוהה מידי אני אוכל להיכנס ולקחת משם את התינוק ולצאת אבל זה ימשוך תשומת לב מה עליי לעשות?
נראה שלא הייתי צריך לעשות כלום, על גג הבית הבוער נעמד לפתע פוקימון שלא זיהיתי.
הוא היה בעל ארבע רגליים, זנב ואוזניים, גופו היה שחור לחלוטין חוץ מטבעות צהובות על ארבעת רגליו, אוזניו, מצחו וזנבו.
על עיניו הייתה מטפחת אדומה עם חורים לעיניים, ממש כמו גיבור מסתורי מהאגדות.
הוא זינק אל תוך הבניין הבוער ויצא החוצה תוך כמה שניות כאשר הוא אוחז בפיו גור אדם קטן, קטן יותר מכל גורי האדם שראיתי, הוא היה נראה כאילו נולד רק היום.
מי היה הפוקימון המסתורי הזה? למה לעזעזל יש לו מטפחת על העיניים? וחשוב מכך איך הוא ידע לבוא לכאן כל כך מהר?
אבל די עם השאלות הייתי חייב לרוץ רנדי הייתה במרחק עיר אחת בלבד מכאן!
לצערי הרב נראה כי כל התקרית גרמה לאנשים לשים לב יותר מה קורה סביבם, כולל אל הפוקימונים שסביבם, אפשר לומר שהייתי אטרקציה מושכת מאמנים, לצערי הרב הייתה שם חבורה שלמה שלהם.
התחלתי לרוץ, אני רק צריך למצא מקום מסתור, זה הכל, גם בגלל האורות נראה שהם לא שמו לב לצבע שלי שנראה כ..נותן השראה למאמנים לרדוף אחריי יותר כך שאולי יוותרו במהרה, אני חושב שרצתי במשך כחצי שעה לפני שהם סגרו עליי.
גיליתי שטעיתי, כן יש רחובות ריקים בעיר הזאת ולצערי נקלעתי לאחד מהם.
הם דחקו אותי לפינה, לא היה לי לאן לברוח, אחת מהן בת אנוש בעלת שיער זהוב וארוך שהגיעה לה עד אמצע הברכיים עמדה מולי, היו לה עיניים ירוקות אכזריות היא פתחה את הפוקדור שלה והוציאה פוקימון שנראה אכזרי לא פחות ממנה.
הוא היה בעל שתי רגליים ושתי יידים, גופו היה צהוב ומלא במן צורות ברקים שחורות מראשו הציצו קרניים מוזרות.
''אלקטאבז! מכת ברק'' היא קראה, לא חשבתי שאוכל לעצור את המתקפה, עצמתי עיניים וציפיתי למתקפה שלא באה.
פקחתי עין אחת, מישהו עמד מלפניי וחסם את ההתקפה.
זיהיתי אותו מיד, זה היה אותו הפוקימון ממקודם!
אותה מטפחת הייתה קשורה לעיניו והוא הביט בחבורה בזעם, הוא תקף בכדור צל כל כך עוצמתי את הפוקימון ששמו אוקטבאז שהוא הועף לאחור מיד, הוא עדיין היה על הרגליים אך נראה כי החבורה הבינה שאין לה סיכוי והלכה, לפני שהם הלכו סרקה הנערה במכשיר אדום מוזר זהה לשל לי את הפוקימון המסתורי ''אמביראון, פוקימון הלילה ואחד משבע ההתפתחויות של איווי''.
''התפתחות..של איווי?'' הידהדו המילים בראשי.
הוא הסתובב אליי, המבט שלו הפחיד אותי למרות שהתרכך מעט.
''איווי טיפש..אתה לא יודע שאסור להסתובב בעיר הזאת לבד?'' הוא אמר, היה לו קול נעים ושליו, קול של מי שראה כבר הכל בחייו, אבל ממש לא זקן, אפילו לא קרוב.
''לך הביתה ילד'' הוא המשיך.
''א...אני לא יכול אני מנסה להציל את חברה שלי'' מלמלתי, ה..אמבריאון הזה שידר רוגע ואיום בוא זמנית, לא חשבתי שזה יכול להיות, שקיים שילוב כזה.
''חברה שלך? מה קרה לה?'' שאל האמבריאון בסקרנות, וסיפרתי לו את כל הסיפור.
הוא הקשיב בשקט והנהן כמה פעמים, שאל שאלות והעיר הערות על דברים שלדעתו היה חכם יותר לעשות מצידי, לבסוף הוא אמר ''עם כך זה מוסכם, אני יבוא איתך להציל את רנדי''
''מה?!'' אמרתי מופתע, ''ג'ובלייף היא עיר גדולה פי שתיים מדורון, אתה לא תחזיק מעמד יום אחד שם, אני יעזור לך להציל את הסקיטי הקטנה הזאת, אין שום בעיה'' הוא הסביר.
חייכתי עכשיו יש לי עוד שותף ועזרה לדרך.
''מתי נצא?'' שאלתי אותו, הרי עמדנו שם כבר שעות.
''מחר דבר ראשון על הבוקר, לך לישון ילד'' הוא אמר.
''קוראים לי ג'ייס '' עניתי בתשובה, ''ובכן לילה טוב ג'ייס אני ג'סי'' הוא ענה, ''לילה טוב..ג'סי'' אמרתי בחיוך, נרדמתי מצונף על יד ג'סי ממש כפי שהייתי נרדם בבית, צמוד לאמא, למאיה ולג'ייסון ושוב הרגשתי בטוח.
קמתי לאור השמש החמימה, ג'סי כבר התעורר ממזמן, ''למה לא הערת אותי?'' שאלתי בפיהוק ''לא יודע... נראת מותש'' הוא רק השיב לי.
המשכנו יחד בדרכינו, ''ג'ייס, עדיף שנלך בין הצללים הצבע שלך ימשוך אנשים'' אמר לי ג'סי ''מה זה אנשים?'' שאלתי, הוא הביט בי מופתע ''האנשים עם הפרווה על הראש, הם קוראים לה שיער'' הוא הסביר לי, ''אהה אתה מתכוון לבני האנוש, שיער? גם הפרווה שמחליפה צבעים על גופם היא שיער?'' שאלתי בעודי טועם על לשוני את המילה החדשה, ''לא, אלה נקראים בגדים בני אנוש לובשים אותם על גופם, אין להם פרווה הם עירומים ומתביישים בכך ולכן לובשים בגדים'' הסביר לי ג'סי, הנהנתי בהבנה.
הלכנו בערך כשעתיים עד שנתקלנו בהם, הם נראו מוזר לא כמו שאר האנשים שראינו בעבר.
השיער של כולם היה בצבע ורוד עז ודוחה, הם היו חמישה בסך הכל שלוש בנים ובת אחת.
כולם לבשו את אותה התלבושת, תלבושת ורודה ומחליאה כמו השיער שלהם עם האות ''ח'' עליה, עיניים שלהם יקדו בירוק אכזרי, ''הישאר נמוך'' ציווה עליי ג'סי.
הסתתרנו מאחרוי שיח ונשארתי נמוך בכדי שלא יראו אותי, אני וג'סי שמענו חלק מהשיחה המוזרה שלהם ''...כן הבוס יהיה מאוד מרוצה מהשלל שהבאנו לו'' אמרה האישה, ''אבל המפקדת את חושבת שזה יספיק להתניע את המכונה כולה?'' של אחד הגברים ''ברור שלא, נצטרך לשאוב את מאגר האנרגיה מהמוני, אולי אפילו אלפי פוקימונים עד שנוכל להתניע אותה, אבל למי אכפת? אלה רק פוקימונים טיפשיים, הם יתנו את החיים שלהם בתמורה למשהו נהדר, השלטון של הבוס בעולם...''
ואז הם נעלמו מטווח שמעה, הבטתי בדאגה ותדהמה בג'סי הוא הביט בי ראיתי דאגה גם בעיניו אבל הוא רק אמר ''בוא נמשיך, עיסוקיהם של בני אנוש הם אינם העסקים שלנו''
המשכנו ללכת כאשר ראשי ומוחי עדיין מוטרדים מאותה חבורה 'הם מתכננים להרוג אלפי פוקימונים... ואיך הם יודעים בכלל על מאגר האנרגיה? זה סוד של פוקימונים שלא הותר לאף אחד לספר' חלפו המחשבות והדאגות אחת אחר השנייה במוחי, 'אבל אלפי פוקימונים הם לא רנדי, רנדי היא המטרה הראשונה שלי כרגע' חשבתי והקשחתי את ליבי, השכחתי מעצמי את מילות החבורה המוזרה, בבוא העט אתעסק עם זה, אבל עכשיו זה לא הזמן.
לא חששתי עוד כמו פעם ללכת, גם שהלכתי בשולי הדרך פחדתי מאוד שמה אפגוש במאמן אכזר, והאורסארינג עם ה''איווי על מקל או האיווי צלוי'' הזה שלו בכלל עשה לי טראומה לכל החיים.
הרגשתי בטוח עם אמבריאון, שאגדל אני רוצה להתפתח אליו, אמבריאון.. פוקימון החשכה.