נושא: מסע בעקבות הגאווה(סיפור)

אוף, עד שהם יחזרו.
טוב כנראה הם יתפתחו או משהו.

Agito Wanijima עכשיו אני יצא מפגרת-אההההה מי אתה? לא הגבת לפרקים הקודמים נכון?XDDD ולא הם עפו לקצה סינו

יאשה-חכה חכה;)

פורסם במקור על ידי אריאל116

וואי פרק אדיר! התפקעתי מצחוק בקטעים עם החרא.

כן גם אני

חחחח באמת מצחיק הקטע עם החרא. תמשיכי ככה

פרק 10 (חלק 2\2)-בית האשליות

ספוילר

''ממש קר לי..'' מלמלתי כאשר אני נראה כמו גוש צמר ספוג מים, מרוב שהפרווה על אוזניי הייתה ספוגה מיי גשם לא יכולתי להרים אותם ''שמענו אותך עכשיו וגם בששים ואחת הפעמים האחרונות'' מילמלו חזרה ג'סי ורנדי מעט בזעם ''בסדר בסדר..'' השבתי חזרה.
זה באמת היה יום מבאס, התעוררנו לקול רעם ולפני שהספקנו לומר ''בוקר'' הגשם התחיל לרדת.
אני לא יכול להיות ליד פוקימונים אחרים בשקט יותר מכמה דקות, פשוט לא התאפקתי ''ממש קר לי'' ''ג'ייס!'' צרחו עליי רנדי וג'סי בזעם ''נו טוב'' אמרתי וגלגלתי עיניים.
רנדי נראתה כמו מאריפ ורוד עם זנב ואוזניים מוזרים כל הפרווה שלה הייתה ספוגה ונפוחה- לפחות היא הצליחה להישאר עם אוזניים זקופות.
ג'סי סבלה הכי פחות משנינו, הייתה לה פרווה קצרה לא כזאת שסופגת מים בכמויות למרות שבטח היה לה קר יותר מאיתנו.
''היי תראו! נוכל להסתתר ולהעביר את הלילה שם!'' צעקה לפתע ג'סי בשמחה, הבטתי קדימה על ראש גבעה עמד בית ישן ורעוע, בטוח שאף אחד לא גר שם.
אני חייב להודות שהבית לא היה מזמין במיוחד- הוא היה עשוי קורות עץ שחוקות ולא היו זכוכיות על החלון אלה רק וילונות מאובקים בצבע סגול מחליא.
על דלת הכניסה היה דבר שג'סי הסבירה לי כי נקרא מקוש ובני האדם משתמשים בו בכדי להקיש חזק על דלת הבתים, המקוש הזה היה מלחיץ במיוחד- הוא היה בצורת ראש אורסארינג אבל אני לא מפחד מאורסארינג מזויף, ברור שלא-מה שהלחיץ אותי באמת היה הפוקימון המסכן שלא ניתן היה לזהות מעוך לחלוטין בתוך פיו של האורסארינג, כמובן שזה היה רק פסל אבל בכל זאת מלחיץ.
רנדי דחפה את הדלת, למגעה הקליל ביותר הדלת נפתחה בחריקה צורמנית כאילו מישהו פותח לנו אותה מבפנים, שטויות אף אחד לא גר כאן.
פנים הבית היה עוד יותר גרוע מהבחוץ- הרצפה העשויה קורות עץ מרקיבות חרקה תחת צעדינו, טיפות גשם הצליחו לחדור לבית דרך חורים קטנים בתקרה ורוח אשר נשבה דרך החלונות.
כאשר בדקנו את הבית בסריקה זריזה לוודא שבאמת לא נמצא כאן אף אחד שמתי לב לדבר מוזר- כל הוילונות היו פתוחים, הלא שעמדנו בחוץ ראיתי אותם סוגרים את החלונות? לא.. בטח הדמיון משוטט בי.
כמובן שלא מצאנו אף נפש חיה והתמקמנו ללילה.
מצאנו כמה דברים שבני האדם קוראים לזה ''כריות'', הן לא היו נוחות במיוחד וגם גיליתי את הסיבה- הן היו מלאות בקש אך בכל זאת לא היה לנו משהו טוב יותר לעשות ולכן שכבנו לישון.
לקח לי הרבה זמן להרדם, הכרית הלא נוחה, הקור, הרטיבות וטיפות הגשם שלא הפסיקו ליפול עליי אבל אט אט הרגשתי את עייני מתחילות להעצם, וידעתי שסוף סוף שינה תבוא אליי, רגע?! מה זה היה שם? אני לא דמייני את זה! צל ארוך ומוזר על הקיר, הוא היה שם רק לרגע ואז נעלם, אבל..אין כאן אף אחד, האם דמיוני מתעתע בי?.
''אהה!'' צרחה חתכה את שלוות הלילה ופקחתי עיניים, ליבי הלם בפראות ''רנדי מה קרה?!'' צעקתי בלחץ וכך גם ג'סי שרק התעוררה ''ראיתי.. ראיתי.. לא זה לא יכול להיות!'' צרחה רנדי והחלה לבכות כאשר היא מצביעה עם כפתה על חלק כלשהו בחדר ''רנדי זה בטח היה רק חלום מה ראית?'' שאלתי בניסיון לנחם אותה ''ראיתי.. ראיתי.. את אמא שלי אבל.. היא מתה מזמן'' מלמלה רנדי תוך כדי בכי ''זה בטח היה רק חלום חזרי לישון'' השבתי בחיוך עדין, רנדי הנהנה ונשכבה רועדת על הכרית.
ידעתי שבלילה הזה אני כבר לא אשן.
הבית היה גדול יותר ממה שנראה מבחוץ, היו בו מסדרונות אין ספור- או במילים אחרות תעסוקה נפלאה ללילה.
מצאתי במטבח מיושן לחם שנראה כבן חמישים שנה והחלטתי לפזר מאחוריי שובל פירורי לחם שלא אלך לאיבוד 'אני ממש כמו עמי ותמי' חשבתי במוחי וחיוך עלה על שפתיי משנזכרתי מאגדה על זוג אחי האיווי שנתקלו בבית העשוי מגרגירים ובו גרה דרגונייטית שרצתה לטרוף אותם.
עברתי מסדרון אחד או שניים בהם כל החדרים היו ריקים, ציפיתי לחוויה מרתקת ולמציאת כל מיני חדרים שונים אך נראה כי זה לא יהיה המצב כרגע.
המשכתי לחקור עד שהגעתי למסדרון החמישי, הוא היה שונה מהאחרים.
קירותיו היו צבועים בירוק מזעזע וחלק מקורות הרצפה היו חסרות, בצידי המסדרון היו ארבע דלתות בצבע כחול מזעזע- תואם לירוק.
פתחתי את הדלת הראשונה- סוף סוף משהו מעניין, זה היה נראה כמו סלון ישן, קירותיו היו צבועים בורוד ושתי ספות ורודות פרחוניות עמדו מול מכשיר הנקרא ''טלווזיה'', אבל חוץ מזה לא היה עוד משהו מעניין בחדר.
פתחתי את הדלת השנייה, שוב חדר שהוא העתק מדויק של החדר הקודם רק שפה בנוסף לכל גם אח מחממם היה על יד מכשיר הטלווזיה.
דלת שלישית, כבר התחלתי להשתעמם וידעתי למה לצפות- חדר זהה לקודמו- ספות, טלוויזיה, אח וספרייה קטנה בצד, שום דבר מיוחד.
הנה.. הדלת החמישית ואז כדאי כבר שאחזור ג'סי ורנדי יתעוררו בקרוב.
והנה... אותן ספות פרחוניות, טלווזיה דולקת ואח מפיץ את מלא חומו, וכמובן ספרייה.
עמדתי להסתובב שלפתע 'רגע?! טלווזיה ואח דולקים?!' צמרמורת עברה בגבי והסתובבתי, שם על הספה עמדה דמות מוכרת מעברי, הבטתי בא מעט והיא הביטה בי, היא פשוט ישבה שם כאילו היא עדיין אחת מהחיים. עיניי השקד שלה הביטו בי ברוך כאשר גופה מואר באור הלהבות החמימות שבוקעות מהאח, היא הביטה בי ואני בא ''למה?'' היא לחשה ונעלמה, ''אמבר!'' צרחתי בכאב.
מערבולת רגשות עברה בי באותו רגע אני לא יודע בכלל איך לתאר את ההרגשה המוזרה הזאת זה היה משהו בין כאב לבלבול ''למה?'' למה היא התכוונה בזה?
''מוזר לא?'' שאל לפתע קול, הסתובבתי פוקימון זהוב בעל תשע זנבות וכרבולת זהובה מוזרה עמד מולי ''מי אתה מה זה המקום הזה?!'' שאלתי בפחד ''מי אני... זהות זה דבר שולי אתה לא חושב? בשלב מסויים בחיים, בגיל מסוים אתה מבין שהזהות שלך כבר לא חשובה כי אין מי שיזכור אותה- כל המשפחה והחברים כבר אינם... לגבי המקום שבו אתה נמצא אתה נמצא בבית ישן שננטש, הבית הזה בנוי על אדמה קדושה... מספרים כי מי שנמצא פה רואה דמויות היקרות לו מהעבר, דמויות שכבר לא איתנו אך קיימות בלב שלנו'' אמר הפוקימון בחולמניות.
''ה..זהות כבר לא חשובה? בן כמה אתה אדוני עם יורשה לי לשאול?'' שאלתי בסקרנות ''גיל.. גם הגיל כבר לא חשוב אבל עם כבר שאלת בחודש הבא אני אהיה בן שלוש מאות ואחת'' אמר הפוקימון כרגיל בחולמניות.
'שלוש מאות?! הוא בן שלשו מאות?!' חשבתי לעצמי בפחד.
''זמן הוא תעתוע, זכור זאת והשתמש בו היטב מה אמר לך הזיכרון מעברך?'' שאל הפוקימון ''אמ.. הוא.. כלומר היא רק שאלה אותי ''למה?'' '' מלמלתי עדיין מבולבל ''למה? למה.. הזוהי מילה האוגרת בתוכה המוני שאלות, האם עשית לה משהו?'' שאל הפוקימון כרגיל חולמני ''לא.. אדוני'' השבתי בראש מושפל ''למה..כדאי שתחשוב על זה בחורי'' מלמל הפוקימון והתחיל להתקדם במסדרון, רגע אחד הוא היה לידי ורגע שאחרי בקצה המסדרון ונעלם מעבר לפינה.
''דמויות מהעבר.. שכבר לא איתנו אבל עדיין בלבינו.. כמו אמבר.. כמו אמא של רנדי אבל.. למה?''.
''ג'ייס! ג'ייס!'' נשמעו צעקות שמחה, הסתובבתי ולפני שהספקתי לקלוט מה קורה עפתי לאחור כאשר רנדי עליי, שמתי לב לדמעות בעיניה ''ג'ייס?! לאן נעלמת חיפשנו אותך כל הבוקר!'' זעפה בי ג'סי ''בוקר..?'' מלמלתי, הרי לפני רגע בכל הבית שרר חושך ועכשיו אור..? 'זמן הוא תעתוע..' חייכתי.
''למה אתה מחייך?'' אלה רנדי בסקרנות ''לא כלום...'' השבתי בחיוך ''בואו נלך מכאן'' הן הנהנו ויצאנו החוצה.

את האמת- גם אני חשבתי לשים גאסטלי והמפותח שלו ואז חשבתי שזה לא מקוריxdd

ממש יפה כמו תמיד

ספות היה בבית של הזקנים ההם בפילר, הם לא מוזכרים אבל הידע איתו.
וטלוויזיה זה ידע כללי, למשל דברים שלא הוזכרו אך תשכח שהוא הסתובב הרבה זמן בג'ובלייף וראה הרבה דברים