נושא: אמא, קטע של Kuperman.

השתיקה שברה את הדממה. היא הייתה כל כך בולטת עד שנראתה רועשת מדי. שניהם הסתכלו אחד על השני, נראים כמו שני אנשים שונים למדי. האחד רזה ושזוף, קצוות שיערו השחור שכבו על כתפיו. עיניו ירוקות מלאות בעצב ותקווה. השני לא רזה במיוחד, בעל שיער חום קצוץ ופרוע; פנים מנומשות ולחיים אדומות ובולטות שרק מחכות לחיוך.
אולי הדבר היחיד שיכל להיות משותף אצל שני הנערים היא העובדה שפניהם שידרו את אותו מסר; מסר עמוק שכל מי שהסתכל עליהם באותו הרגע יכל כאילו להבין את משמעות החיים, תולדות היקום ומיסתורי העבר והעתיד.
אף אחד מהם לא העז לדבר. בעצם, שניהם העזו, אך לא יכלו וחשבו על מילים להוציא. זה ידוע שאם אינך מסוגל לדבר, המילים היחידות שיגיעו יחלו את מסלולם במוח, יעברו דרך הלב ורק לבסוף יצאו מהפה- המילים הכי אמיתיות שיש.
"סליחה." הרזה נדהם מעצמו, הוא לא תכנן להגיד את זה, אך ידע שהוא מתכוון לזה, ושהוא צריך להמשיך. "אני מצטער, מתחרט על הכל. זה בחיים לא יקרה שוב."; החבר הביט בו, לא ידע איך להגיב אך פניו הסגירו אותו- רחמים ושנאה רגעית שטפו אותם.
"אתה באמת חושב שסליחה תסדר את הכל? שמעתי אותה כבר מספיק פעמים. היא לא שווה כלום אם תאמר אותה בפעם השנייה ויותר. אני לא מסוגל יותר, לא מסוגל. אתה כל כך פוגע. אני יושב בבית ובוכה ימים שלמים על כמה טוב היה לנו פעם, בלי כל בלבולי השכל שלך. ואני מתגעגע, אליך, כי אתה כבר לא נמצא פה. זה לא אתה, זה השטן, הוא השתלט עליך."
החבר שניסה לכפר על מעשיו לא הצליח להבין. אם סליחה לא תעזור, מה יעזור? אם חרטה גם לא תעזור, מה יציל אותו מהדבר הנוראי הזה? הדבר הכי קרוב אליו סובל מהקרבה. הוא לא רוצה רחמים, הוא רוצה אמון והבנה.
"אז מה כן יסדר את הכל? אני רוצה שתבטח בי! זה לא יקרה שוב בחיים! למה שאני אסכן את הכל פעם נוספת? אתה הדבר הכי יקר לי. אני נשבע ביקר לי. הדבר האחרון שאני רוצה זה שתפגע, והדבר שאני בכלל לא רוצה זה שתפגע ממני."

יומיים לאחר מכן.
"אתה רואה את הבניין הזה?" הוא צעק לו מלמעלה והצביע על המבנה שעליו הוא עומד, הוא נראה הרבה יותר גבוה, רזה ומאיים מלמטה. "בגללו כל זה קורה! הוא יסבול אותי גם במותי."
החבר השני הביט בו מלמטה, גשם שטף אותו, הוא פער את עיניו, לא ידע מה להגיד. "אתה לא רוצה לעשות את זה!" הוא אמר מה שנראה לו הכי נכון. הוא כל כך פחד, אך הוא הכיר את החבר שלו טוב מדי בשביל לדעת שאין לו אומץ לקפוץ מלמעלה.
"הסליחה שלי לא עזרה, ואני יודע את זה. אפילו שאמרת שאתה כן סולח, אתה לא יכול לשכוח. אתה לא יכול לפתוח איתי דף חדש, אתה לא יכול לשכוח הכל סתם, ככה, פתאום. בלי כוח-על שמוחק זכרונות אני לא יכול להיות מאושר, ואפילו לא סתם שמח. אבל למה לחשוב רק על רגשות אופטימיים? אני לא יכול לחיות. בלעדיך אין לי חיים, אין לי כלום. שום כלום. אתה מלאך, אני שטן. אנחנו בחיים לא נוכל להסתדר כמו אחים. אבל מי אמר שהחיים ימשכו מספיק זמן בשביל להכיר בעובדה הזאת?" הוא פחד לחכות לתשובה, הוא זינק אל מותו.
החבר לא הסיר ממנו עיניים, הוא הביט בו עף מהשמיים אל האדמה, חוזר אל מולדתו, מגיע אל הלא-נודע. הוא צפה בו נמרח על הרצפה הרטובה. הפעם השתיקה לא שברה את הדממה- היא דווקא כן הייתה שם, והגשם לא העז להפריע לה. הוא רץ אל אחיו וסובב אותו על מנת לראות את פניו בפעם האחרונה. הוא צעק את שמו ובכה, ובכה... ובכה. שום דבר לא היה עוזר לו עכשיו, גם לא סליחה ולא חרטה. זה ברור שהריב לא היה שווה לאבד אותו, כי עם כל הפגיעות והמילים הכואבות, החברות ביניהם הייתה חשובה הרבה יותר.
הוא נשכב לידו, פנים אל פנים ועיניים עצומות. הוא שכב שם שעות, ימים, חודשים... דורות.

"הבן אדם הכי יקר הוא אחד שיעזור לך לקום, ואם הוא לא יכול לעשות זאת, הוא ישכב שם, לידך..."

וואו!
ריגשת..!
אגב, שים לב מה רשמת בחלק הראשון

פורסם במקור על ידי ヒトカゲ

"אז מה כן יסדר את הכל? אני רוצה שתבטח בי! זה לא יקרה שוב בחיים! למה שאני אסכן את הכל פעם נוספת? אתה הדבר הכי יקר לי. אני נשבע ביקר לי. הדבר האחרון שאני רוצה זה שתפגע, והדבר שאני בכלל לא רוצה זה שתפגע ממני."

אתה מבין למה אני מתכוון, אני מקווה.
בכל מקרה אהבתי

אני לא כתבתי את זה, תודה בכל זאת ^^