The gluttons:
פרקים שפורסמו:
פרק 1- הקדמה
פרק 2
פרק 3
פרק 1- הקדמה:
"ילדים אל תתפזרו, יש לכם הפסקה של 10 דקות ולאחר מכן אנחנו נמשיך בסיור אל ניתוח מוחות של יצורים חיים" מדריך הסיור במוזיאון 'איברים ונהנים' הזכיר לנו.
"המפף.. למה קאיטו, למה בחרתי דווקא במגמת רפואה?" התלוננתי, "אל תדאג האיקו, עוד חצי שעה והסיור הזה יהפוך להיסטוריה" קאיטו עודד אותי. ישבנו על ספסל לא קשור באמצע רחבת דשא אוכלים לנו את האוכל שהאימהות שלנו הכינו לנו. זאת הייתה משימה קצת קשה לאור מה שראינו עד עכשיו בסיור.
*כיתות י', ההפסקה נגמרה נא להתייצב בחדר ניתוחי המוח* הקול של המדריך נשמע בכרזה.
" הנה מוצג לפנינו מוח אמיתי של בן אדם שהוזרק אליו חומר שמשמר אותו שלא ירקב...." מעתה והלאה שמעתי רק מילמולים. הייתי מרוכז במשהו אחר, משהו שמשך את העין שלי, משהו שלא יכולתי לא להרים אותו ולבדוק אותו. זה נראה לי כמו סוכרייה עגולה שהייתה עטופה בחומר לא מוגדר, משהו שנע בין נייר צלופן לבין גומי. אני יודע שאמא חינכה אותי לא להרים דברים מהרצפה אבל.. אני לא יודע איך לתאר את ההרגשה הזאת.. אני הייתי חייב לעשות את זה.. כאילו נועדתי להרים את הסוכרייה הזאת. העטיפה של הסוכרייה נראתה מאתגרת אך למרבה ההפתעה הצלחתי לקרוע אותה בקלות. בדיוק כמו שציפיתי! יש שם סוכרייה עגולה! כל מה שנותר הוא.. לאכול אותה.. היה לה טעם חמוץ, ואז מר, אחרי זה מתוק. בלעתי את הסוכרייה ולפני שהבנתי מה קורה, אחד התלמידים שבכיתה שלי דחף ילד אחר ואותו ילד נפל עליי וכתגובת שרשרת נפלתי עם פה פעור ולשון מתנופפת בחוץ הישר אל המוח של התצוגה. לא היו לי מילים חוץ מזה שזה היה הדבר הכי מגעיל שטעמתי. החזרתי מיד את הלשון שלי אל הפה ועמדתי במבוכה מול שכבה שלמה של ילדים פעורי עיניים.
הסיור נגמר, אנחנו באוטובוס בדרך לבית ולא היה סוף לירידות של ילדי השכבה שלי עליי. אפילו קאיטו זרק בדיחה פה ושם. אני לא יודע אם זה בגלל כל הירידות או שסתם לא שתיתי מספיק מים, אבל הראש כאב לי ממש חזק, הרגשתי כאילו הוא עומד להתפוצץ לי.
"היי האיקו, איך היה לצרפת מוח אה?!" שיקה מהכיתה שלי לא הפסיקה לרדת עליי. "אם הייתי המוח הייתי מוציאה ממני את החומר המשמר רק כדי לא להרגיש את הרוק שלך עליי!".
כאב לי הראש חזק יותר מתמיד, לא יכולתי להקשיב יותר לאף אחד, הרגשתי שאני חייב להוציא את הלחץ הזה על מישהו.. או.. משהו.. מעל כף יד שמאל שלי ריחפו להם במעגל כ10 עיגולים שנראו כמו הסוכרייה שאכלתי קודם ואז המושב של שיקה בשנייה עף לתקרת האוטובוס ומחץ לה את הצורה, מלא דם השפריץ לכל הכיוונים. באותה שנייה שזה קרה הכאב ראש כבר ממש הוקל עליי וכמעט ולא הרגשתי אותו והכדורים שריחפו מעל כף ידי נעלמו גם הם. המושב של שיקה נפל על הריצפה ועליו מרוחים איברים של שיקה מסודרים לא איך שהם אמורים להיות. היו כמה שניות של שקט, אף אחד לא ידע איך להגיב.. השקט שלפני הסערה.. צרחות ובכי של אימה מילאו את האוטובוס. הנהג עצר באמצע הכביש ופתח את דלתות האוטובוס. כל הילדים יצאו הריצה, כל אחד דאג לעצמו, לא היה אכפת לילדים שהם פוגעים בחברים שלהם. הרבה ילדים יצאו מהאוטובוס פצועים. אני לא זזתי, נשארתי יושב במקום שלי. הרגליים שלי לא הקשיבו לי, אני לא הצלחתי לזוז לשום מקום. בסופו של דבר שלטתי בעצמי וקמתי ויצאתי מהאוטובוס שהיה כבר ריק. ירדתי במדרגות של האוטובוס וראיתי 4 אמבולנסים שפינו את הילדים הפצועים ואוטובוס חלופי שנכנסו אליו הילדים שלא יצאו עם פציעה חמורה. הכאב ראש בשנייה חזר אליי והסתכלתי על כף ידי וגם הכדורים המרחפים חזרו. התרכזתי באוטובוס המאסף החדש וכאב הראש נעלם פתאום. האוטובוס החל לנסוע במהירות רבה, שבר את הגדר המפרידה ונפל מההר. התחילו לי סחרחורות, היה חשוך, כמה זמן ישבתי באוטובוס ההוא? הסחרחורת הגיעה לרמה שאני עוד שנייה מתעלף.
"אם אתה רוצה לדעת מה קרה איתך תיצור איתי קשר, גלוטון צעיר" שמעתי קול עמוק של גבר ולאחר מכן נפלתי ואיבדתי הכרה...
הפרק הזה היה קצר יחסית לשאר הפרקים שיהיו אם אני אמשיך את הסיפור הזה. כתבתי אם אני אמשיך אותו כי הסיבה היחידה שאמשיך אותו זה אם אנשים יאהבו את הרעיון..
אתם לא אמורים להבין הרבה מהפרק הראשון, המידע שיגרום לכם להבין על מה שסיפור יהיה בפרק השני.. קריאה נעימה![]()