נושא: The gluttons- פורסם פרק 3!

The gluttons:
פרקים שפורסמו:
פרק 1- הקדמה
פרק 2
פרק 3


פרק 1- הקדמה:
"ילדים אל תתפזרו, יש לכם הפסקה של 10 דקות ולאחר מכן אנחנו נמשיך בסיור אל ניתוח מוחות של יצורים חיים" מדריך הסיור במוזיאון 'איברים ונהנים' הזכיר לנו.
"המפף.. למה קאיטו, למה בחרתי דווקא במגמת רפואה?" התלוננתי, "אל תדאג האיקו, עוד חצי שעה והסיור הזה יהפוך להיסטוריה" קאיטו עודד אותי. ישבנו על ספסל לא קשור באמצע רחבת דשא אוכלים לנו את האוכל שהאימהות שלנו הכינו לנו. זאת הייתה משימה קצת קשה לאור מה שראינו עד עכשיו בסיור.
*כיתות י', ההפסקה נגמרה נא להתייצב בחדר ניתוחי המוח* הקול של המדריך נשמע בכרזה.
" הנה מוצג לפנינו מוח אמיתי של בן אדם שהוזרק אליו חומר שמשמר אותו שלא ירקב...." מעתה והלאה שמעתי רק מילמולים. הייתי מרוכז במשהו אחר, משהו שמשך את העין שלי, משהו שלא יכולתי לא להרים אותו ולבדוק אותו. זה נראה לי כמו סוכרייה עגולה שהייתה עטופה בחומר לא מוגדר, משהו שנע בין נייר צלופן לבין גומי. אני יודע שאמא חינכה אותי לא להרים דברים מהרצפה אבל.. אני לא יודע איך לתאר את ההרגשה הזאת.. אני הייתי חייב לעשות את זה.. כאילו נועדתי להרים את הסוכרייה הזאת. העטיפה של הסוכרייה נראתה מאתגרת אך למרבה ההפתעה הצלחתי לקרוע אותה בקלות. בדיוק כמו שציפיתי! יש שם סוכרייה עגולה! כל מה שנותר הוא.. לאכול אותה.. היה לה טעם חמוץ, ואז מר, אחרי זה מתוק. בלעתי את הסוכרייה ולפני שהבנתי מה קורה, אחד התלמידים שבכיתה שלי דחף ילד אחר ואותו ילד נפל עליי וכתגובת שרשרת נפלתי עם פה פעור ולשון מתנופפת בחוץ הישר אל המוח של התצוגה. לא היו לי מילים חוץ מזה שזה היה הדבר הכי מגעיל שטעמתי. החזרתי מיד את הלשון שלי אל הפה ועמדתי במבוכה מול שכבה שלמה של ילדים פעורי עיניים.
הסיור נגמר, אנחנו באוטובוס בדרך לבית ולא היה סוף לירידות של ילדי השכבה שלי עליי. אפילו קאיטו זרק בדיחה פה ושם. אני לא יודע אם זה בגלל כל הירידות או שסתם לא שתיתי מספיק מים, אבל הראש כאב לי ממש חזק, הרגשתי כאילו הוא עומד להתפוצץ לי.
"היי האיקו, איך היה לצרפת מוח אה?!" שיקה מהכיתה שלי לא הפסיקה לרדת עליי. "אם הייתי המוח הייתי מוציאה ממני את החומר המשמר רק כדי לא להרגיש את הרוק שלך עליי!".
כאב לי הראש חזק יותר מתמיד, לא יכולתי להקשיב יותר לאף אחד, הרגשתי שאני חייב להוציא את הלחץ הזה על מישהו.. או.. משהו.. מעל כף יד שמאל שלי ריחפו להם במעגל כ10 עיגולים שנראו כמו הסוכרייה שאכלתי קודם ואז המושב של שיקה בשנייה עף לתקרת האוטובוס ומחץ לה את הצורה, מלא דם השפריץ לכל הכיוונים. באותה שנייה שזה קרה הכאב ראש כבר ממש הוקל עליי וכמעט ולא הרגשתי אותו והכדורים שריחפו מעל כף ידי נעלמו גם הם. המושב של שיקה נפל על הריצפה ועליו מרוחים איברים של שיקה מסודרים לא איך שהם אמורים להיות. היו כמה שניות של שקט, אף אחד לא ידע איך להגיב.. השקט שלפני הסערה.. צרחות ובכי של אימה מילאו את האוטובוס. הנהג עצר באמצע הכביש ופתח את דלתות האוטובוס. כל הילדים יצאו הריצה, כל אחד דאג לעצמו, לא היה אכפת לילדים שהם פוגעים בחברים שלהם. הרבה ילדים יצאו מהאוטובוס פצועים. אני לא זזתי, נשארתי יושב במקום שלי. הרגליים שלי לא הקשיבו לי, אני לא הצלחתי לזוז לשום מקום. בסופו של דבר שלטתי בעצמי וקמתי ויצאתי מהאוטובוס שהיה כבר ריק. ירדתי במדרגות של האוטובוס וראיתי 4 אמבולנסים שפינו את הילדים הפצועים ואוטובוס חלופי שנכנסו אליו הילדים שלא יצאו עם פציעה חמורה. הכאב ראש בשנייה חזר אליי והסתכלתי על כף ידי וגם הכדורים המרחפים חזרו. התרכזתי באוטובוס המאסף החדש וכאב הראש נעלם פתאום. האוטובוס החל לנסוע במהירות רבה, שבר את הגדר המפרידה ונפל מההר. התחילו לי סחרחורות, היה חשוך, כמה זמן ישבתי באוטובוס ההוא? הסחרחורת הגיעה לרמה שאני עוד שנייה מתעלף.
"אם אתה רוצה לדעת מה קרה איתך תיצור איתי קשר, גלוטון צעיר" שמעתי קול עמוק של גבר ולאחר מכן נפלתי ואיבדתי הכרה...

הפרק הזה היה קצר יחסית לשאר הפרקים שיהיו אם אני אמשיך את הסיפור הזה. כתבתי אם אני אמשיך אותו כי הסיבה היחידה שאמשיך אותו זה אם אנשים יאהבו את הרעיון..
אתם לא אמורים להבין הרבה מהפרק הראשון, המידע שיגרום לכם להבין על מה שסיפור יהיה בפרק השני.. קריאה נעימה

פרק 2:
"גרגרנות, זללנות, רעב בלתי פוסק לכוח... המשחק הגדול מתחיל.. תתכונן.. תתכונן..".
מצאתי את עצמי באחוזת קיץ של סבא שלי, בדרום יפן. לא ידעתי ממש מה קרה איתי במשך כל הזמן שהייתי חסר הכרה, אבל עכשיו אני יושב על מיטה מפוארת בחדר מפואר. זיהיתי את המקום בגלל שהייתי נוהג להגיע לכאן עם משפחתי כשהייתי קטן, בשלב מסויים היחסים של הוריי עם סבי החמירו והקשר נותק.
דפיקה בדלת נשמע. "בוקר טוב אדון האיקו" גבר בבגדי משרת פתח את דלת החדר. "ב.. בוקר טוב.. אמ.." לא ידעתי את שמו, "קונאן" הוא עזר לי. "ארוחת הבוקר מוכנה, אנא גש אל חדר האוכל".
התארגנתי וירדתי אל חדר האוכל, אני זכרתי את כל הבית ואיפה כל דבר נמצא. פתחתי את דלת חדר האוכל וראיתי שולחן ארוך שיושבים בו כ15 אנשים ובראש השולחן ישב בן אדם שלא יכולתי לפספס.. סבא! ניגשתי אליו קצת מפוחד, כולם נעצו בי מבטים המומים והיו הרבה התלחשויות. "היי סבא.. מה קורה פה?" שאלתי בתמימות. "האיקו, איך גדלת!" הקול של סבא לא השתנה, עדיין אותו קול של זקן בעל שמחת חיים רבה. "היה חיבול באוטובוס שבוא יצאת לטיול, אף אחד לא ממש יודע מה קרה שם, גם לא השוטרים" הוא אמר וחייך בעליזות. "אבל מה עם אמא ואבא, הם יודעים שאני כאן?" שאלתי בסקרנות. "לא, הם בטוחים שאתה נמצא במלון גולדן תחת חקירה של השוטרים ושאתה אמור לחזור היום לבית" הוא ענה. אני לא ידעתי איך להגיב. איך הוא שמע שאני נמצא שם? ולמה הוא לקח אותי? למה לו לדאוג לי? "קדימה, גש לאכול" הוא דרש.
ישבתי בקצה השני של השולחן. האנשים האלו נראו לי עם זמן משך הארוחה יותר ויותר מוכרים. אלה כל הדודים שלי, ובני הדודים שלי!
אני נזכרתי בקול של אתמול, לפני שהתעלפתי הוא אמר לי ליצור איתו קשר, אבל איך? אני עם אותם בגדים של אתמול.. יש על החולצה שלי טיפות דם קטנות מה שאומר שהתקרית אתמול עם שיקה הייתה אמיתית. כולם סיימו לאכול והתפזרו אבל אני נשארתי במקום. סבא צעד לעבר כיוון החדר שלו, אם אני זוכר נכון. "רגע, סבא.. יש כאן בגדים נקיים במידה שלי?" הייתי חייב מקלחת טובה כדי לסדר את הראש. "כמובן האיקו. קונאן! תביא לנער בגדים חגיגיים" סבא ציווה, "כן אדוני".
פשטתי את הבגדים. כשהורדתי את המכנסיים הרגשתי משהו בכיס. זה היה כרטיס קטן שנראה כמו כרטיס ביקור.. היה כתוב עליו "מלון גולדן חדר 1307 קומה 23". ישר הבנתי למי שייך כרטיס הביקור הזה.
הלילה ירד והחלטתי ללכת אל מלון גולדן, אני רוצה לדעת מה קרה. "סבא אני צריך כסף לאוטובוס, אני יוצא לטיול קטן" ביקשתי מסבא. "אוטובוס? ככה אתה מזלזל בעושר של סבא שלך? צא החוצה, איירן הוא נהג הלימוזינה, הוא יקח אותך לאן שתרצה ובחזרה" סבא אמר. "אה? באמת? תודה רבה סבא!" שמחתי. "ובנוסף קח את זה, אתה תצטרך את זה למקרה שיקרה משהו חריג" סבא הוציא מכיסו פלאפון.
"שלום אדון האיקו, לאן תרצה להגיע?" זה כנראה איירן. "למלון גולדן בבקשה" השבתי לשאלה. אני מביט מחלון בלימוזינה ורואה את כל האורות הזוהרים של העיר. השעה עכשיו 20:00 וסבא הגביל אותי לחזור לבית עד חצות. הבנתי כבר שהחיים שלי לא הולכים להיות כפי שהיו עד עכשיו.
הגענו למלון גולדן, הוא היה ענק. נכנסתי למעלית ולחצתי על קומה 23. המוזיקת רקע במעלית הייתה נעימה לאוזן, האזנתי לה ובלי שהרגשתי כבר הגעתי לקומה 23. נשמע צילצול פעמון ודלת המעלית נפתחה. נעמדתי מול דלת 1307 ודפקתי 3 דפיקות. הידית הסתובבה והדלת נפתחה ובפתח עמד בן אדם גבוה ורחב עם סימן אדום על המצח. ניסיתי להוציא צליל אבל מיד הוא אמר "שלום האיקו, כנס ושב".
נכנסתי והתיישבתי על הספה והוא הכין לשנינו תה. הוא התיישב לידי ולגם מהתה. המשקיים המרובעות שלו התמלאו באדים אז הוא הסיר אותם,ניקה עם חולצתו והחזיר.
התכוונתי להתחיל את השיחה אבל אז, "candy power" הוא שוב עשה לי את זה והתחיל לדבר לפניי. " סוכרייה שמעניקה לבן אדם שבולע אותה כוח לחקות תכונות של הדבר הראשון שהלשון שלו נוגעת בו. זוהי סוכרייה נדירה מאוד ורק כ2% מאנשי העולם זכו לטעום מהסוכרייה הזאת. מי שבלע CP נקרא גלוטון".
"למה אתה מספר לי את זה?" שאלתי ולא הצלחתי לעלות על זה בעצמי. "כי אתה האיקו, בלעת "CP
אני קיבלתי התקפון לב קטן באותו הרגע. יש לי.. יכולת מיוחדת? "עכשיו נשאלת השאלה, מה הדבר הראשון שהלשון שלך נגעה בו לאחר שאכלת את הסוכרייה?", אתה זה היה קשה לשכוח.. "מוח של בן אדם" עניתי ישר והבן אדם הידען נראה המום. "אוקיי, אני יודע עכשיו להסביר לך כל דבר מוזר שקרה לך. בגלל שאתה ליקקת מוח אז אתה קיבלת את התכונות המאפיינות את המוח, שזה לשלוט בדברים מרחוק. המוח במשך כל חייו של האדם מחלק לכל איברי הגוף פקודות אז היכולת שלך היא לחלק פקודות לחפצים מרחוק. זאת אומרת שאתה זה שגרמת למושב של חברתך לכיתה למחוץ אותה למוות". "זה.. זה לא יכול להיות!" אני נדהמתי. "זאת האמת. כל גלוטון, ברגע שהוא מפעיל את היכולת שלו, מופיעים 10 עיגולים ועל כף יד מסויימת, במקרה שלך זה כף יד שמאל" הוא המשיך בהסבר ואני קטעתי אותו באמצע בשאלה, "ומה אם לבן אדם אין ידיים?". "שאלה מצויינת, כך גורמים לגלוטון לאבד את הכוח שלו, אם כרתו לך את יד הגאולה, שזאת היד שמפעילה את הכוח שלך, אתה מאבד את היכולת. אם כבר הגעתי לחסרונות אז יש עוד חסרון ליכולות האלה והוא אי יכולת שליטה בחפץ מקור הכוח. הכוונה היא למשל אתה קיבלת את הכוח שלך ממוח, אתה לא יכול לשלוט כראוי במוח שלך או בכל מוח אחר. וזה מביא אותי להסבר של למה לא יכולת לזוז באוטובוס, כי אתה לא שולט כראוי במוח שלך ולא הצלחת להביא פקודה לרגליים שלך לזוז". הוא הסביר את החסרונות של הגלוטונים. "רגע אבל.. איך אתה יודע את כל זה עליי? איך אתה יודע על כל מה שקרה לי באוטובוס אם לא היית שם?" שאלתי בסקרנות. "כי אני גם גלוטון" הוא ענה בחדות. "אז.. מה היכולת שלך?" ממש רציתי לדעת. "הדבר הראשון שהלשון שלי נגעה בו היה מצלמת אבטחה, אני יכול לראות כל דבר שקורה ברדיוס של קילומטר ממני. הייתי בטוח שאם אני אקבל את הכוח הזה אני אהיה בלתי מנוצח" הוא ענה. "וואו זה גדול! אתה בטח ממש הרווחת מזה.. זאת אומרת, החיסרון שלא תוכל להשתמש במצלמות אבטחה משתלם לא?" חיקיתי לתשובה. "לא.. כל דבר שצולם דרך מצלמה, בין אם זה וידאו ובין אם זה תמונות, אני רואה שחור. אני לא יכול לראות שום דבר שהוסרט או צולם. שזה טלוויזיה, תמונות משפחתיות וסתם צילומים. אין לי שום תיעוד מהחיים שלי חוץ מהזיכרון של הדברים". האיש אמר והרכין את הראש. "וואו אני.. מצטער.. לא ידעתי שזה כזה אכזרי" השתתפתי בצערו. "כן האיקו, הCP תמיד מוצא איך לגרום לחסרון הזה להיות אפקטיבי". הוא אמר ולגם מן התה.
השיחה שלנו נגמרה, השעה הייתה 23:05 והייתי כבר צריך לחזור לאחוזה של סבא. ניגשתי לדלת. "לא הצגתי את עצמי בפניך, שמי יוזוקי" יוזוקי סוף סוף חשף את שמו. "נעים להכיר יוזוקי" חייכתי. "אבל רגע.. אם אתה ראית אותי, איך לא ראית שמה שליקקתי היה מוח?" שאלתי, "אני באותו זמן רצתי כדי לצמצם את הפער ביני לבינכם כדי שהמרחק בינינו יהיה כל הזמן פחות מקילומטר כי אתם כל הזמן התקדמתם, וכשאני מפעיל את היכולת שלי אני לא רואה מה קורה איפה שאני נמצא אלא ובדיוק אחרי שאכלת את הסוכרייה, נתקעתי בעץ, ובגלל זה הסימן האדום על המצח אם שאלת את עצמך". התשובה סיפקה אותי. החלפנו מספרי פלאפון וירדתי ללימוזינה.
בפלאפון הייתה לי אפשרות למדוד מרחקים ושמחתי לדעת שהאחוזה של סבא נמצאת 2.3 קילומטר ממלון גולדן.

*הערה: למי שלא הבין, CP זה קיצור לcandy power..

קראתי את הכל ואני עומד נפעם מול הסיפור.
זה ללא ספק מסע בסימן בויזל. הבגרות וההתפתחות שלך בחיים התחילו להוציא ממך מיטב. (בסימן בוייזל היה מעולה אף הוא.)
הסיפור כתוב טוב ומבוסס ברעיון מצויין ובעלילה מצויינת, הספקת להרחיב על הדמויות ועל נטיותיהם. נטית להרחיב על רגשות ועל חישובים שלעיתים נשכחים בסיפורי אינטרנט.

הייתי ממליץ לך להרחיב מעט את הרגש שמשתלט על הדמות כשהוא מגלה שיש לו יכולת כמו Cp. או כשהבין שהוא רצח את חברתו לכתה. רגש לא יכול לעבור בדמיון הקורא מבלי שהסופר יכתיב לו את ההרגשה. וזה מדהים בצורה מסויימת כי למעשה אנו שולטים כסופרים על רגשות הקורא ^^

אבל זו רק הערה קטנה, הסיפור כתוב היטב עידן ואני מחכה בקוצר רוח לפרק הבא שלך.

ממ.. אתה מעמיד אותי במצב לא נעים.. תודה על התגובה..
אגב, המסע בסימן בוויזל זה לא סיפור שלי חח.. למה כולם חושבים ככה? טוב נו זה ידוע למה חושבים ככה..
ממ.. קצת קשה לי להעביר רגשות, אני אשתדל לעשות את המיטב.. בקשר לנטיות של הדמויות, אני כבר יודע אותם, אבל הם אמורים להתגלות רק בהמשך זאת אומרת שלא ממש פירטתי..
שוב תודה על התגובה.. אני עוד מעט אתחיל לעבוד על הפרק השלישי..

אתה לא צריך להרגיש לא נעים וזה מה שניסיתי להגיד לך במשך חודשים... בכל אופן כמנהל ספרות המחוייבות שלי היא לקרוא כל סיפור, ואתה ללא כל ספק מוכשר. ולי כיף לקרוא סיפורים של אנשים מוכשרים.
אני מצטער שטעיתי בינך לבין הסופר של בוייזל... זה כנראה מהסיבה שפירטתך אך לא פירטת חח.
העברת רגשות יכולה לעבור נפלא כאשר אתה חושב על איך אתה הרגשת במצבים דומים. למשל אם אתה רוצה להעביר רגש של שמחה, הדרך הנכונה לעשות זאת היא על ידי חשיבה ותיאור על איך הרגשת כשדבר טוב קרה לך. כמו למשל המושג "פרפרים בבטן"...
אני לא יכול לחכות עד לפרק השלישי.
בהצלחה עידן.

פרק 3:
"הם ירדפו אותך, עד שאתה תאזור אומץ להתמודד מולם..."
אני חושב שזה נהפך למנהג אצלי ללכת לישון במקום אחד ולהתעורר במקום אחר. אני לא יודע איך אבל מצאתי את עצמי שוכב על מיטה בבית חולים עם מכונה הנשמה על הפה שלי. אני מסתכל סביב ורואה את סבא שם. הוצאתי את המכונת הנשמה ממני ושאלתי את סבא "מה קרה פה? למה אנחנו בבית חולים?". "באמצע הלילה שמעתי דפיקה חזקה מהחדר שלך, עליתי לשם וראיתי אותך נחנק. הזמנתי באותה שנייה אמבולנס והרופאים אמרו שמשום מה אתה הפסקת לנשום" סבא הסביר לי ומשום מה לא זכרתי שום דבר מזה. חלפו כמה שניות והרגשתי דפיקת לב חזקה, כמו שאתם רואים סרט אימה ואז יוצאת מפלצת שמקפיצה אתכם, נפל לי האסימון והבנתי מה פשר החנק הזה, אני לא שולט במוח שלי כראוי ולכן המוח לא שלח הוראות לאף או לפה לנשום. התחלתי לרעוד. היה לי מזל גדול, אם סבא לא היה רואה אותי הייתי עכשיו משותת לי בגן עדן.. או גיהנום.. רופא נכנס לחדר שלי בבית חולים. "אני רואה שהתעוררת" הוא אמר. "מתי תשחררו אותי? אני יכול לנשום עכשיו, הכל בסדר" אני כבר רוצה לצאת משם. "זה יקח זמן, אנחנו גם רוצים לבדוק למה זה קרה לך" הרופא ענה. אני לא רוצה את זה, אני יודע למה זה קרה לי, זה משהו שאמור לעניין אותי, היכולת הזאת היא היכולת ש-ל-י! אני צריך להתמודד איתה לבד ולא לערב אנשים אחרים בזה. "לא זה בסדר אתם לא צריכים לעשות בדיקות" אמרתי לרופא, "אל תתווכח, אנחנו חייבים לעשות אותם" הוא ענה לי.
קמתי מהמיטה במהירות והתחלתי להתרכז ביד שמאל שלי. "נו כבר יכולת, תפעלי!" התחלתי להכנס ללחץ. "אני מבקש ממך לחזור למיטה שלך בבקשה" הרופא ביקש בנחמדות עוקצנית. התחלתי להרגיש כאב ראש קטן, שמחתי. מעל כף ידי השמאלית ריחפו 10 הכדורים. מהר, אין לי זמן לחשוב, מה אני יעשה כדי לצאת מכאן? הדבר הראשון שחשבתי עליו הייתה המיטה, אני יעשה בלגאן וזה יתן לי זמן לברוח מכאן. הושטתי את יד שמאל שלי לעבר המיטה וחשפתי את העיגולים בפניה. המיטה החלה לרעוד ואז עפה קדימה ופגעה הרופא והעיפה אותו אל מדף התרופות. הספקתי לראות את המבט של סבא, הוא לא נראה מופתע, הוא נראה נרגש. "קדימה! צא מההלם!" אמרתי לעצמי וסתרתי את הלחי שלי. פרצתי בריצה לעבר המסדרון. הכדורים שעל יד שמאל שלי עדיין נשארו מה שאומר שאני עדיין יכול להשתמש ביכולת שלי. הוריתי למעלית לעלות לקומה שלי עוד כשהייתי באמצע המסדרון. רצתי מהר כמו שלא רצתי מעולם, הפלתי כל מה שעמד בדרכי ונכנסתי לבסוף למעלית. הסתכלתי על היד שלי וראיתי שהכדורים נעלמו. המעלית נפתחה בלובי ורצתי מחוץ לבית החולים.כשהגעתי לדלת ראיתי את סבא ואת הרופא עם עוד 2 רופאים יוצאים מהמעלית ובאים לכיווני. רצתי החוצה ונכנסתי למונית הראשונה שראיתי, "קח אותי למלון גולדן!" אמרתי את המקום הראשון שעלה לי בראש. לפתע הרגשתי כאב ביד שמאל, יד הגאולה שלי, האם זה עוד חסרון של כוח הcp?הרגשתי הקלה ורוגע. הבנתי עכשיו שאין לי לאן לחזור ואחרי מה שסבא והרופאים ראו, אני נכנס לבית משוגעים בשנייה שהם תופסים אותי. כנראה שאני עומד להתנחל ליוזוקי בחדר לכמה זמן, כדאי שאני יידע אותו. הוצאתי את הפלאפון והתקשרתי אליו. "היי.. יוזוקי.. תקשיב קרה לי משהו, אני עכשיו בדרך אליך, זה בסדר?" שאלתי והתביישתי, "כן ברור, תוכל לבוא מתי שרק תרצה" הוא ענה באדישות, "מצויין אז.." ואז שמעתי צפצופים בפלאפון. הסתכלתי על המסך וראיתי שסבא מתקשר אליי. אמרתי ליוזוקי שאני צריך לנתק וניתקתי לשניהם.סבא הביא לי את הפלאפון. אם אין שם מכשיר מעקב, אז הוא יקנה אחד כזה עם כל הכסף שיש לו ולכן אני חייב להפטר מהפלאפון אז זרקתי אותו מהחלון ושמתי לב למשהו מוזר. הנהג נכנס למפעל נטוש, מפעל שהיה פעם מפעל לביגוד. "אממ.. טעית בדרך" אמרתי לנהג המונית. "אני יודע" הוא השיב וראיתי דרך המראה שלמעלה שהוא מחייך.התכוננתי לקפוץ מהדלת אבל אז הוא עצר את המונית ותפס אותי. הוא גרר אותי אל תוך המפעל הנטוש.
"בטח הרגשת את זה גם.." הוא אמר. "הרגשתי מה?" לא הבנתי על מה הוא מדבר. "אתה גלוטון, לא?" הוא שאלת בתמיהה. "א..אמ.. כן" המושג הזה היה עוד חדש לי. הוא זרק אותי על הריצפה והלך ממני כ10 מטר ועמד מולי. "אני הוא סאקוראמי, ואני גלוטון המראה!"הוא הושיט ידיים לצדדים ואמר בגאווה. הלב שלי התחיל לדפוק במהירות. "אני מזמין אותך לקרב גלוטונים, תחשוף את הcp שלך!" הוא אומר את זה כאילו כבר תיכנן מראש הכל. קרב גלוטונים, לחשוף את הכוח שלי? הוא כנראה מתכוון למה ליקקתי.. כמו שהוא עשה.. "אני האיקו ואני ליקק—אני מתכוון אני גלוטון המוח!" השתדלתי לא לטעות. "ממ.. מוח.. זה מעניין.." הוא אמר לעצמו. "קדימה, בוא נתחיל!".
יד הגאולה שלו הייתה יד ימין, ראיתי את 10 הכדורים מופיעים בזה אחר זה מעל כף ידו אבל משהו מוזר קרה, אחרי שה10 הופיעו, בתוך העיגול שהם יצרו התחילו עיגול חדש עוד 3 כדורים. לא יחסתי לזה חשיבות באותו הזמן כי הייתי צריך להיות מרוכז בקרב. הפעלתי גם אני את יד הגאולה שלי. "אה! גלוטון שלא ניצח עדיין, זה נחמד" הוא אמר עם הקול הצרוד שלו. הוא הוציא שוט מכיסו האחורי של המכנס שלו והיכה בריצפה. לפתע הוא התחיל לשנות צורה. הוא המראה שלו השתנה! הוא הפך להיות ראש ממשלת יפן! אני לא יכול להרביץ לראש ממשלת יפן! "תכבד אנשים מכובדים ילד!" הקול הצרוד עדיין נשאר ולא תאם למראה הזקן של ראש הממשלה. הוא החל לרוץ לכיווני והיכה בי בעזרת השוט בכתף שמאל. הוא מכוון ליד הגאולה שלי! כיוונתי את ידי אל המנורות השרופות שהיו על התקרה והוראתי להן ליפול אך למרבה הצער סאקוראמי הצליח לחמוק מכולם. "תחשוב חכם ילד, אם לא תנצל טוב את היכולת שלך, אתה תמצע את עצמך גמור על הריצפה!" הוא "יעץ" לי. סאקוראמי רץ מסביבי ושינה צורה, הפעם לילדה קטנה ותמימה שלא היכרתי. הסתובבתי סביבי, מנסה לעקוב אחריו. הוא הצליף בי 4 פעמים, פעמיים בגב, פעם ברגל שמאל ופעם בירך ימין. הרגשתי כאב חזק ונפלתי על הברכיים. "אאאאהההה!!!!" צעקתי מרוב כאב, הוא מנסה להתיש אותי!
כיוונתי את היד לעגלה מברזל וכיוונתי אותה שתיסע אליו ותפגע בו ואכן פגעתי בו ביד שמאל לאחר מכן הוא הפסיק עם הסיבובים ונסוג לאחור. הכדורים שעל יד הגאולה שלי נעלמו! אני לא הצלחתי לשלוט בידיים שלי! רק שזה לא.. אוי לא! החולשה של כוח הcp שלי! אני לא מאמין, למה דווקא עכשיו? הסתכלתי עליו והוא חייך, מי היה מאמין שילדה קטנה יכולה לחייך חיוך רשע כזה. הוא שינה צורה שוב, הפעם ל.. אני לא מאמין שהוא עשה את זה..

מה יקרה עם האיקו? האם הוא יצליח לצאת מהקרב שלו נגד סאקוראמי בלי לאבד את כוח הCP? איך הוא התמודד עם אי השליטה שלו בידיים שלו? ולאיזה צורה סאקוראמי השתנה?
את כל זה תגלו בפרק הבא

קראתי עכשיו את כל הפרקים ונורא האהבתי את הרעיון של הcp אבל לדעתי ההתרחשויות קורות מהר מידי בלי קטעי מעבר נורמאליים, אתה עושה מעברים נורא חדים.

מה זאת אומרת? תתני דוגמה בבקשה..
ואני לא רוצה למרוח את זה יותר מידי כמו שמרחתי בסיפור הקודם שלי.. אני רוצה להגיע לתכלס, לחלקים המעניינים.. אז אני מספר בקצרה מה קרה כדי שיהיה רקע ואז אני עובר לקטע המעניין.. אני יכול לעשות כל פרק איזה 5 עמודי וורד, אבל החלטתי לעשות פרקים קצרים וקולעים..
תודה על התגובה

כאילו, שנייה אחת הוא עם סבא שלו, שנייה אחר כך בבית חולים או כל מיני כאלה.
קצת קשה לעקוב אחרי זה, ותנסה טיפונת לתאר איך הוא מרגיש והכל

חח מצטער שאני מתווכח איתך, אבל הפעם היחידה שהוא היה בבית חולים זה היה בתחילת הפרק השלישי, כנראה שלא קראת טוב, האיקו נמצא בבית חולים וסבא שלו נמצא איתו שם..

סיפר מעניין ורעיון מקורי
אני אאקוב