נושא: לי ולטל-פוקימון מעורבים

טופס:

שם משתמש:
שם בשרשור:
תיאור מראה/תמונה:
גיל:
אופי:
מעורב עם:
רקע:
הערות:

שלי:

שם משתמש:Shaiman
שם בשרשור:אופק
תיאור מראה\תמונה:
גיל:6
אופי: רגוע,פחדן ומתעייף מהר
מעורב עם:איווי
רקע:י"ב
הערות:

איזה חמוד מצאת בסוף3:
_____________

שם משתמש:wendy
שם בשרשור:וונדי
תיאור מראה/תמונה:
גיל:6
אופי: תמימה, חכמה לגילה, חמומת מח, אוהבת להציק לאחיה ולצדוק בכל, שונאת להודות בטעויות
מעורב עם:איוויD:
רקע:י''ב
הערות:

''בוקר טוב אופק'' אמרתי בפיהוק.
ירדתי מהמיטה העליונה של מיטת הקומותיים שלנו והבטתי על הפינה התחתונה, העצלן עדיין ישן.
ראשו היה חבוי מתחת לשמיכה ונחירותיו נשמעו מכאן ועד ג'ובלייף.
לקחתי כרית והתחלתי לחבוט בו ''בסדר בסדר אני קם'' הוא מלמל והתעורר בפיהוק, הוא הביט בי לשנייה ואני הבטתי בוא ושנינו צרחנו בבהלה ''יש לך אוזניים של איווי!'' צרחנו יחד.
שנינו רצנו למראה וגילינו שזה נכון, הבטנו זה בזה שוב ''אה! יש לך זנב של איווי'' צרחנו שוב בקול אחד, ושוב גילינו שזה נכון.
''הדבקת עליי חלקי פוקימון מזוייפים נכון?'' אמר אופק בחיוך לאחר שנרגענו קצת וניסה להוריד את האוזניים וזעק בכאב.
''לא'' עניתי בדיליי וחייכתי חיוך שטני.

"איה!" אמרתי "איך עשית את זה וונדי?" שאלתי אותה בעצבים "אני לא עשיתי את זה" היא ענתה לי.
"אז מי כן עשה את זה, אולי אתה?" היא שאלה אותי "וונדי תפסיקי לעצבן אותי" אמרתי לה בכעס "אבל אל תשכח שאני יותר גדולה ממך" היא צחקה עליי "בחמש דקות!" צעקתי.
"טוב טוב, לריב לא יעזור לנו עם זה" היא אמרה והצביע על האוזניים שלה "אני לא יודע מה אנחנו צריכים לעשות" אמרתי "בוא, נרד למטה" וונדי אמרה לי "אין לי כח" אמרתי לה וחזרתי למיטה.
"קום כבר עצלן" היא אמרה ומשכה אותי למטה "וונדי תיזהרי מהמדרגות" הזהרתי אותה איזה מדרגות נרד בדרך היותר טובה" היא אמרה וחייכה "לא את לא מתכוונת ל.." אמרתי "למעקה!, תשובה נכונה אופק" היא אמרה ושמה אותי על המעקה החלקתי למטה.
בסוף נפלתי על הרצפה "אחוזה מעצבנת..." מלמלתי וונדי הגיעה כמה שניות אחריי "נו בוא כבר" היא אמרה וגררה אותי לסלון.

שנה אין לי בעיה(אופי)
____________________
''בוא כבר תינוק, אתה לא בן 5'' אמרתי וגליגלתי עיניים.
נכנסתי לסלון כאשר אופק אחריי, משהו לא היה בסדר- השעה שמונה בבוקר ואמא ואבא לא בסלון- הם תמיד כאן בשמונה בבוקר אחרי הכל זה חלק מסדר היום.
''טוב אמ...אופק שמונה בבוקר אנחנו אמורים ללכת עכשיו לאכול ארוחת בוקר!'' אמרתי לאופק וגררתי אותו למטבח, שוב משהו שלא קשורה.
כל יום אנחנו קמים בשבע וחצי-מצחצחים שיניים, מציעים מיטות, מלבשים ושמונה אנחנו באים למטבח- צלחות עמוסות בכל טוב עומדות על השולחן וגברת ליזי, הטבחית עומדת בצד ומחכה לנו.
שום צלחת לא הייתה על השולחן וגברת ליזי גם כן לא נראתה באופק, מה קורה כאן?
''איווי?'' נשמע לפתע קול, קפצתי והסתובבתי.
שני גורי איווי קטנטנים עמדו על הרצפה, מסביב לצווארו של כל אחד היה קולר, הלכתי לאיווי הראשון בעל הקולר הורוד וקראתי את התווית ''לואיז, גורת איווי גזעית מטופחת מבית הגידול של איווים באחו. עם נאבד נא ליצור קשר עם וונדי שינקס, הבעלים''
מספר הפלאפון שלי הפויע לאחר מכן, הייתי בשוק וונדי שינקס זאת אני האיווי הזאת שלי?
אופק הלך אל האיווי בעל הקולר הכחול וקרא בקול ''לוק, גור איווי גזעית מבית הגידול של איווים באחו. עם נאבד נא ליצור קשר עם אופק שינקס, הבעלים'' ולאחר מכן הופיע מספר הטלפון של אופק.
הבטנו אחד בשני מודהמים.

"איווי איזה חמוד" אמרתי והרמתי אותו על הידיים "וונדי מה אנחנו צריכים לעשות בשעה..." אמרתי והסתכלתי בשעון שעל ידי "תשע וחצי?" שאלתי אותה "אנחנו צריכים רגע תן לי להיזכר" היא אמרה "נזכרתי אנחנו צריכים להתארגן לבית ספר בשעה עשר אנחנו כבר צריכים להיות מוכנים" היא אמרה .
"וונדי אנחנו לא יכולים ללכת ככה" אמרתי לה "אה נכון" היא אמרה מאוכזבת "לא נוראה וונדי רק תזכירי לי, איזה יום היום?" שאלתי "היום יום שישי" היא אמרה אחריי חשיבה ממשוכת "אמא ואבא אמורים להיות בעבודה בשעה כזאת היום" אמרתי לה "צודק אבל גם ליזי לא כאן" היא אמרה לי "אני לא יודע למה הם לא כאן" אמרתי לה "במחשבה שנייה וונדי אני יודע למה הם לא כאן" אמרתי והצבעתי על השד פוקימון שיש מאחוריי וונדי

הסתובבתי בשקט ולא הראתי כל סימן פחד, למרות שמבפנים רעדתי מפחד.
זה תמיד היה ככה, שיחקתי את האחות הגדולה המושלמת- לא מראה שום פחד ליד אח שלה, מציקה לו המון ומשמשת לו דמות למופת אחרי הכל הוא היה כזה פחדן לפעמים, הייתי חייבת להגן עליו.
''מה אתה רוצה?!'' שאלתי את הפוקימון המוזר ()
''שלום לכם וונדי, אופק, וונדי את יכולה להרגע'' אמר הפוקימון וגילגל עיניים בשעמום.
נשכתי את שפתי, ''לך מכאן! איפה ההורים שלנו?! איפה גברת ליזי?!'' צעקתי בביטחון מוחלט ומזוייף כמובן.
אופק נעמד מאחוריי, אני חושבת ששנים של הצגות גרמו לו לחשוב שאני מסוגלת להגן עליו מהכל.

הסתכלתי על וונדי מדברת עם הפוקימון המוזר סמכתי עלייה ידעתי שהיא תמיד תציל אותי מצרה אף פעם לא ראיתי אותה מפחדת היא פשוט כמו מגן פחדים היא הייתה חסינה מכל פחד.
אבל אני פחדתי מהרבה דברים בעיקר מפוקימונים גדולים ומפוקימוני אופל אבל תמיד ידעתי שוונדי תגן עלי גם שהיא לא הייתה לידיי ידעתי שהיא מסתכלת עליי איכשהו ושאני בצרה היא תמיד מרגישה אותי ובאה לעזור לי.
חוץ מפעם אחת שמישהו אחר עזר זה היה פוקימון פוקימון אופל היחיד שממנו לא פחדתי ממנו "מה אתה רוצה?!" וונדי שאלה את הפוקימון ''שלום לכם וונדי, אופק, וונדי את יכולה להרגע'' ענה לוונדי הפוקימון ''לך מכאן! איפה ההורים שלנו?! איפה גברת ליזי?!'' וונדי צעקה עליו "הם במקום בטוח" אמר לוונדי הפוקימון "אתה לא ענית לי על השאלה!" וונדי צעקה אליו "איפה ההורים שלנו?! איפה גברת ליזי?!'' היא שאלה אותו שוב פעם הפוקימון פתח את פיו כדי לדבר ואז הוא נראה כאילו ראה משהו שגרם לו להפיק לדבר

''שלום אחי מזמן לא התראנו'' סינן הפוקימון שמולינו, נשמתי עמוק והסתובבתי כאשר אני מקרינה כמה ביטחון שרק אוכל.
מאחרוינו עמד עוד פוקימון שד מוזר ()
''מי אתה? מה שניכם רוצים מאיתנו לעזעזל?!'' צעקתי בביטחון.
מאז שאני ואופק היינו קטנים אהבנו לשחק בשעות החופשיות שלנו במשחקים בהם אני מבצעים כל מיני משימות סודיות- לגנוב גילדה או בננה מהמטבח בלי להיתפס (תוך כדי מבצע מסובך והתגנבויות רבות-וכמובן שימוש בווקי טוקי)
הרבה פעמים כמה מהמבוגרים היו באזור ולא יכולנו להשמיע צליל, כך שהמצאנו כל מיני תנועות יידים שמסמנות פעולות שונות.
סימנתי לאופק להביט עליי, פרשתי את ידיי מול פרצופו של אופק-הרמתי אותה גבוהה לאוויר סימן ל''רוץ ב3'' ואז הצמדתי את ידי לליבי וחייכתי סימן ל''בהצלחה, אני סומכת עלייך''.
סימנתי ביידי את המספרים 1,2,3 ב3 התחלנו לרוץ, שנינו ידענו לאן.
בשנה שעברה אמא ואבא נתנו לנו אזור בבית להקים בו בסיס סודי, הם תמיד העמידו פנים שהם לא יודעים היכן הוא.
חפרנו את הבסיס הזה במו ידינו, מה שאמא ואבא לא יודעים הוא שחפרנו גם מנהרה חבוייה אשר מובילה אל מחוץ לבית.
רצנו במהירות ונכנסנו למחבוא התת קרקעי, הבטנו בתקרה, ''תתקדם!'' מעקתי לאופק ונעלתי את הדלת(שלוש פסי סלוטייפ) עם מנעול הסלוטיים שלנו ''נקווה שזה יעקב אום'' מילמלתי לעצמי ורצתי אחרי אופק.
רצנו במהירות אל עבר המחילה וחסמנו גישה אליה, התחלנו לטפס ויצאנו החוצה, הבטתי סביבי בתקווה לגלות שאף אחד לא שם.
היה ריק ברחוב, אחרי הכל היה בוקר, התחלנו לרוץ אל עבר הפארק.

"אופק שכחתי את לואיז!" וונדי אמרה לי בדאגה "לא את לא" אמרתי לה "למה אתה מתכוון אני לא לקחתי אותה" היא אמרה לי "את לא אבל אני כן" אמרתי "את זוכרת שתמיד היה לנו במחבוא כמה תיקים אם אוכל אז לקתי שלושה תיקים שתים מפוצצים באוכל ואחד" אמרתי לה "עם זה" אמרתי והוצאתי את לואיז מהתיק "אופק מתי הספקת לקחת אותה?" היא שאלה "בזמן שדיברת עם הפוקימונים" עניתי לה הבאתי לה את התיק של האוכל ואת לואיז הראתי לוונדי שתי אצבעות, עוד סימן "נו תגידי את זה" אמרתי "אוף בסדר אופק אתה גאון יופי לך עכשיו אני מקווה שהבאת את הקובייה שהכנו" היא אמרה לי "את רצינית שאני אשכח דבר כזה באמת וונדי" אמרתי והוצאתי את הקובייה הוצאתי גם קצת כלי עבודה שהספקתי לקחת "אני מקווה שאת זוכרת איך בנינו אותה כי אנחנו הולכים לשפר אותה" אמרתי לוונדי

''אופק זוז!'' צרחתי ודחפתי את אופק.
ספגתי את מלא עוצמת ''כח על'' של הפוקימון השני שהופיע בביתנו, כח על הייתה מתקפת מסוג לחימה עוצמתית ביותר, קראתי בספר שיש לה במושגי כח 120 כח.
אבל זה אופק הייתי חייבת, 'למה אנחנו, אנחנו רק בני 6 לכל הרוחות' מלמלתי בכאב וקמתי.
סימנתי לאופק- הרמתי שלוש אצבעות וכיסיתי את עייני הימנית בידי השנייה, ''לא!'' הוא מלמל, הנהנתי.
''אתה כל כך חלש'' אמרתי בחיוך נדוש וללא כל כאב אל הפוקימון, אחרי הכל העמדת פנים היא המומחיות שלי.
''מה?!'' הוא צעק בזעם, הוא החל לתקוף ברעל וקפצתי הצידה ''זה הכי טבו שלך? משעמם'' פיהקתי.
מזווית עיניי ראיתי את אופק הולך בשקט ובורח לבית הבטוח שבצד השני של הרחוב.
''עצור!'' נשמעה צעקה רמה והפוקימון הראשון חסם את דרכו של אופק, 'אוי שיט!' חשבתי בצער במוחי, לא הייתי מרוכזת ונפגעתי ממתקפת הכנף של הפוקימון, הוא היה עוצמתי אך עדיין קמתי, ידעתי שעם אופק לא היה שם הייתי נכנעת ומתעלפת כבר מזמן, קרצתי לאופק ''רואה שאני יכולה להתמודד עם הכל! לא הרגשתי אפילו שריטה'' אמרתי בחיוך.

ראיתי שהיה קשה לוונדי אבל ידעתי שהיא תצליח אולי כדי בכל זאת "וונדי רק תדעי שאני חייב לעשות את זה" אמרתי לה והרמתי את הקובייה בשתי ידי התרכזתי בכח שלה "אונר אריקה קבצלר" אמרתי הקובייה שיחרהה שתי מטחי אנרגיה לעבר הפוקימונים והם נפגעו ונפלו על הקרקע "ידעתי שאני יצליח ראשון את חייבת לי גלידה" צעקתי לוונדי מחייך "אופק את לא מבין מה היה יכול לקרות אם הייתה טועה" היא כעסה עליי "אני עדיין הצלחתי ראשון" אמרתי לה "אופק!" היא אמרה "טוב הצלחת ראשון בוא אנחנו צריכים לברוח לפניי שהם יקומו כבר מחשיך" היא אמרה "הזמן עובר מהר, לאן נלך?" שאלתי אותה

אחד מהפוקימונים, הראשון החל להתעורר ''חכו כבר אני רק רוצה לעזור... אתם לא רוצים לדעת למה הפחתם לכאלה?''
הוא מלמל.
''אופק תן את הקובייה'' אמרתי בביטחון והוא הושיט לי אותה ''שונה שונירק קבצלר'' אמרתי, מטח חבלים זינק מהקובייה וקשר את הפוקימון, גררתי אותו איתנו, הוא היה כבד אבל כרגיל לא הפגנתי את זה.
''בוא אופק, זאת במילא השעה החופשית שלנו'' אמרתי בחיוך וצבטתי את לחיו במטרה לציק לו ''צ'יפס קטן'' אמרתי בקול שמתייחס אליו כאילו הוא תינוק, שאופק היה בן שלוש הוא כל הזמן אכל רק צ'יפס ולא הסכים לאכול שום דבר אחר ולכן אמא תמיד קוראת לו צ'יפס, הוא שונא את זה אבל כיף לקרא לו ככה.
''טוב דבר אחד טוב יצא היום'' אמר אופק מנסה להתעלם מהעקיצה, הסתכלתי בו בשאלה ''לא היינו צריכים לאכול כרוב ניצנים'' הוא אמר בחיוך, ''טוב יש משהו במה שאתה אומר אבל מצד שני לא אלנו כלום היום'' מלמלתי וביטני קרקרה.
עצרנו בקרחת יער ביער שעל יד ביתינו, ''אוקיי עכשיו דבר מה קרה לנו? למה אנחנו? אנחנו רק בני 6!'' אמרתי לפוקימון בכעס כאשר אני מכוונת אליו את הקובייה באיום.

"נכון אתם רק בני שש אבל אתם מיוחדים" הוא אמר "מיוחדים על מה אתה? מדבר קדימה תגיד את הכל" וונדי אמרה לו "אני לא יודע כלום אני רק דובר פשוט של מי שיודע הכל" הוא אמר בפחד העיניים שלו היו מכוונות אל הקובייה הוא ראה רק טיפה ממה שיש בדבר הזה "למי אנחנו צריכים ללכת כדי לדעת מקרה לנו?" וונדי שאלה אותו "אתם צריכים ללכת למיו-טו" הוא אמר "וונדי תשחררי אותו" אמרתי לה וונדי הסירה את החבל מהגוף של הפוקימון הוא עף משם "וונדי תביאי לי את הקובייה" אומר לה היא נתנה לי את הקובייה "תחזיר רותה אחר כך" היא אמרה לי "אריוס טריום וקאון" אמרתי קרן אחת אדומה השתחררה מהקובייה שהיא פגעה בקרקע היא יצרה מדורה עוד שתי קרניים נורו מהקובייה הפעם חומות שתי אוהלים הופיעו מצידי המדורה ליד המדורה הופיעו גם שתי כיסאות "הנה הקובייה וונדי" אמרתי והבאתי לה אותה "בואי נישב רק תיזהרי על הקובייה יש לי דברים חשובים בתוכה יש לי מזל שהיית בחוג שהגעתי לחק של הפתיחה שלה" אמרתי לה

''נחש מה'' אמרתי בחיוך.
''מה?'' שאל אופק בחיוך למראה הבעת פניי, ''זוכר שהתחלנו לעבוד על הקובייה הורודה? אתה זוכר הקובייה שיש לה אותה פעולות כמו זאת רק שהיא תהיה רק שלי וזאת רק שלך?''
''נו? לא סיימנו אותה בסוף'' אמר אופק בעניין ''אנחנו לא אבל אני כן'' אמרתי ושלפתי קובייה ורודה.
''יש!'' אמר אופק בחיוך, ''אופק אני רוצה לנסות משהו'' אמרתי לאופק והלכתי אל מול עץ, הושטתי יידים קדימה, ''מה את עושה?'' שאל אופק ''ששש'' אמרתי לו, ריכזתי כח בידי, למרות שהייתי בעיינים עצומות ראיתי את גופי, ראיתי תמונה תלת מימדית של גופי בשחור, ונקודות זהובות פזורות בו, ניסיתי להתמקד וגררתי בעדינות את כל הנקודות הזהובות אל יידי ''מה לעזע..?!w' זעק אופק ששיחרתי כדור צל על עץ.

"וונדי מה לעזעזל עשית עכשיו?" שאלתי אותה "כדור צל מה לא ראית?" היא שאלה "טוב וונדי תביאי את הקובייה אני הולך לאוהל שלי" אמרתי והיא הביאה לי את הקובייה הלכתי לאוהל הוא נראה מבפנים בדיוק כמו החדר שלי ושל וונדי אצלה זה גם ככה באוהל "מורקה" מלמלתי הקובייה נפתחה היו שם חמש תמונות וגם שתי אייפונים חלקי מחשב כלי עבודה ועוד כמה דברים היה לקוביה הזאת תא אחסון מדהים לקחתי ארבע תמונות וסגרתי את הקובייה בשלוש תמונות היו את ההורים שלנו ואת ליזי ברביעית שלקחתי היה אותו את הפוקימון את דארקראי בחמישית הייתה תמונה של וונדי "אני מתגעגע אלייך דארקראי" מלמלתי דמעה ירה על פניי פתחתי את הקובייה ושמתי שם את התמונות ואז סגרתי את הקובייה "וונדי אני הולך לישון" קראתי ונשכבתי במיטה