נושא: לי ולטל-פוקימון מעורבים

לאחר ששמעתי את נחירותיו של אופק והייתי בטוחה שלא ייפתח לי יותר את דלת האוהל פתחתי את הקובייה שלי ושלפתי משם כמה תמונות- של ההורים שלי, של ליזי ושל קריסליה.
''אני מתגעגעת אל כולכם, בעיקר אלייך קריסליה'' מילמלתי, כמעט הזלתי דמעה אבל שנים של העמדות פנים הקשיחו אותי.
החזרתי בעדינות את התמונות לקופסא והלכתי לישון.
אני חושבת שהרחתי בלילה ריח משונה אבל משום מה לא התעוררתי.
''וונדי! וו-נ-ד-י!'' שמעתי את יבבותיו של אופק.
פקחתי עיינים.
הייתי קשורה לעמוד בשלשלאות ברזל ללא כל יכולת לנוע, אופק עמד מולי, רק שלשלאת ברזל בודדת הייתה מחוברת לרגלו ובקצה השני לעמ' כך שהיה יכול לזוז בניגוד אליי.
''מה לעזעזל קורה פה?!'' אמרתי כרגיל בביטחון עצמי.
''אנשים באו באמצע הלילה, הם הרימו אותי וחסמו לי את הפה ואז שמו איזה גז מרדים בחדר שלך, הם אמרו שבגלל שלמדת כבר להשתמש בכוחות שלך ושאת חושבת מהר והכל הם צריכים לוודא שלא תוכלי לברוח בגלל זה הם קשרו אותך חזק ממני'' הסביר אופק בעצב.
''למה אתה פצוע?'' שאלתי והרגשתי את פעימות לבי מתחזקות, ''ניסיתי לשחרר אותך, אבל בכל פעם שניסיתי השרשראות חישמלו אותי''.
ניסיתי להשתחרר ומיד הבנתי על מה אופק דיברף זרם חשמלי אדיר עבר בגופי מה לעזעזל קורה פה?! הם מפחדים מילדה בת 6?

"לפחות הם לא לקחו את הקובייה" מלמלתי לוונדי "הם לא לקחו אותה?" היא שאלה בתמיה הם לא ידעו עליה למה שהם יקחו אותה אני יכול להשתמש בכוח שלה בלי לגעת בה אבל זה יקח הרבה זמן לפחות חצי שעה" אמתי לוונדי "שום דבר לא יקרה אם תנסה" היא אמרה "אני ינסה אבל את תצטרכי להיות בשקט" אמרתי לה היא הנהנה התכנסתי בתוך עצמי חשבתי על דארקראי הסתכלתי על וונדי אני יודע שהיא מתאמצת לא לדבר כמה זה קשה לקבל החלטות להיות האחראית עצמתי עייניםחשבתי על מה שעברנו ביום האחרון על הגיולוי של האוזניים והזנב על הגילוי של ההורים שנעלמו על האיווים על הפוקימונים על הקוביות על הכדור צל של וונדי על הפחד שבי "גלואריה יסאור נברום" מלמלתי השרשרת שכבלו אותנו נעלמו קראתי לקובייה לבוא אליי היא באה "בארסום" מלמלתי השתגרנו רחוק מהאזור שהיינו בו לקרחת יער אחרת זימנתי את האוהלים והמדורה והכיסאות עדיין היה חשוב ישבתי על הכיסא שלי מפחד ללכת לישון לבד "וונדי אני מפחד" אמרתי לה

תגובה אחרונה שלי להלילה והלכתי לישון אגיב שוב שאקום
______________________
''בוא אליי'' אמרתי וחיבקתי את אחי הקטן בדאגה.
מאז ומתמיד הרגשתי שאני חייבת להיות לו כמגן, ''אופק עכשיו שאני חושבת על זה.. שהתעוררתי הרגשתי דקירה ביד מה זה היה?'' שאלתי בפחד מפני התשובה שידעתי שהולכת להגיעה.
''הם הזריקו לי ולך משהו אני לא יודע מה זה היה זה היה נראה...'' הוא התחיל לומר וקטעתי אותו ''שבב קטן?'' השלמתי את המשפט ''כן! זהו'' אמר אופק, ''חייבים ללכת מפה! אלו שבבי איתור אוקיי..'' מלמלתי לעצמי והתחלתי לחשוב על תוכנית, שמעתי ריצות ''הם שם! המכשיר מראה שהם פה באזור תתפרשו'' צעקו נשמעו מכל עבר.
הוצאתי מהר את הקובייה שלי וכיוונתי אותה לאופק ''מה את..?'' הוא התחיל לומר ''קורדיה אוטול'' מלמלתי, עיניו נפערו שהבין מה אני עושה.
חור נפער באדמה מתחתיו והתכסתה במתחת, שולחן קטן עם אוכל ומים הופיע לידו, שנייה לפני שהאדמה סגרה את הפתח מעל וחסמה כל גישה לראות את המקום או למצואו באיתותים נעלמה, הצמדתי יד לחזי כאומרת בשפה שלנו ''בהצלחה במשימה אני סומכת עלייך''
אופק ידע שהמחסום יעלם בתוך שעה.
הקולות התקרבו, ידעתי שאני חייבת לשחק אותה בורחת, כאילו שאני חושבת שיש לי סיכוי כלשהוא לברוח, התחלתי לרוץ אל עבר היער, וכמו שציפיתי הם סגרו עליי, שיערתי שהם ישתמשו שוב בגז ההרדמה אך נראה שהם הלכו קצת יותר ב..כיוון הפיזי.
היה דחף אינסטינקטי להכניס את זנבי לבין הרגליים אך נאבקתי בו, הם גררו אותי מהשיער אל בניין מוזר וזרקו אותי לתא ברזל, למזלי הקובייה הייתה אצלי ולא הייתי קשורה, אך צפו בי דרך עדשת מצלמה.
בדקתי עד כמה הפציעות שלי היו חמורות-לא משהו מיוחד אני אשרוד.
בחור רחב כתפיים בעל עיינים מוזרות-סגולות נכנס לחדר וטרק את הדלת מאחוריו ''מה אתה רוצה?'' שאלתי בהפפגנת ביטחון, אך מבפנים שיקשקתי.
''אני חושב שאת יודעת מה..'' הוא אמר.

רעדתי לקחתי את הקובייה פתחתי אותה הוצאתי את התמונה של דארקראי וסגרתי את הקובייה הנחתי אותה על התמונה "פק ג'אסום" אמרתי חיכיתי כמה דקות דארקראי הופיע "דארקראי אתה חייב לעזור לאחותי לוונדי אתה זוכר אותה?" שאלתי אותו "הילדה שהייתה בגן שאמרת לי להשגיח עליה" הוא ענה לי הנהנתי "אני צריך שתבוא איתי אבל קודם..." אמרתי פתחתי את הקובייה והכנסתי את התמונה הוצאיתי משם תחבושת פינצטה ומספריים חתחתי את עורי במקום שהזריקו לי את השבב והצוצאתי אותו עם הפינצטה אחריי זה חבשתי את ידי "קדימה דארקראי בוא נלך" אמרתי לו הוצאתי מהקובייה כמה חלקי מחשב והכנסתי את כל שאר הדברים בניתי מכשיור איתור והלכתי לכיוון של השבב של וונדי שדארקראי מאחוריי שהגעתי היה שם בניין ענקי נכננסתי לתוך הבניין והלכתי לעבר וונדי "דארקראי תשחרר אותה" אמרתי לו

עם כבר עושים את זה ככה אתה תתפתח לאמבריאון ואני לאספיאון
__________________________________________________ _______
''אני לא יודע על מה אתה מדבר!'' הזדעקתי.
''וונדי וסטון.. זה לא שמך האמיתי נכון? וונדי הילדה שגולדה על ידי קריסליה כאם, ילדה קטנה בעלת כח חשיבה בלתי מוגבלת וחוכמה ענקית, כוחות לא נורמאלייםובוא לא נשכח את אחיך אופק וסטון גם הוא לא בדיוק האח שלך נכון? אתם תאומים מלידה כמובן אך כל אחד מכם גודל על ידי אגדי אחר'' הוא חייך חיוך שטני.
''על מה לעזעזל אתה מדבר?!'' צעקתי..
''אור ואופל, זוג תאומים שהוחדר בכל אחד מהן כח כל כך עוצמתי ומנוגד'' הוא חייך, הוא לקח סכין קטנה והתקרב אליי, הוא תפס את גרוני והצמיד אותי לקיר, הוא העביר את לאורך ראשי (מהמצח ואז ללחי עד הסנטר), סתמתי ידעתי שאסור לי לצרוח מפני שזה רק יסב לו הנאה אבל זה כאב.
לפתע הקיר נשבר.

"דארקראי מפה אני כבר יסתדר" אמרתי לדארקראי הוצאתי את הקובייה "אלקט רוב" אמרתי הקיר התנפץ ראיתי את וונדי יושבת שם עם חתך ענקי לאורך פנייה "וונדי!" צעקתי "אקטום" אמרתי כינוותי את הקובייה לעבר האיש הוא התעלף "לילה טוב" אמרתי לו בחיוך ובעטתי בו "וונדי קדימה בואי נברח" אמרתי לה "בארסום" מלמלתי השתגרנו שוב בפעם פתחתי את הקובייה השתדלתי להסתיר מוונדי את התמונות את התמונות הוצאתי את המספריים והתחבושת והוצאתי לוונדי את השבב והחזרתי את הדברים לקובייה וסגרתי אותה "וונדי את בסדר?" שאלתי היא הייתה עסוקה בלזמן את האוהלים המדורה והכיסאות היא לא ענתה לי דאגתי חזבתי מה קרה לה שם נכנסתי לאוהל שלי ושמתי שם את הקובייה יצאתי החוצה וונדי ישבה על הכיסא הגיע הזמן לספר לה את הסיפור ישבתי על הכיסא מולה "וונדי אני צריך לספר לך משהו" אמרתי לה

'אור ואופל..' המילים של האיש הידהדו במוחי.
כאשר הייתי בת שלוש, קריסליה, אשר גידלה אותי מאז שנולדתי אמה כי עליי לחזור להוריי הביולוגים ושם מחכה לי גם תאום.
לא רציתי לעזוב קריסליה היא האמא האמיתית שלי, ומעולם לא רציתי לעזוב אותה אך היא אמרה לי שעליי לחזור להוריי הביולוגים, ושם גם יחכה לי אח תאום, הוא יזכור אותי כאילו שתמיד הייתי בחייו וכך גם הוריי, שיחקתי את המשחק-ילדה קטנה שהיא תאומה של ילד שלא הכירה עד גיל שלוש, אך זה מה שקריסליה ביקשה ממני.
''וונדי אני צריך לספר לך משהו'' מילותיו של אופק קטעו את מחשבותיי הבטתי בו בסקרנות

"תמיד את הגנת עליי" אמרתי לה "חוץ מפעם אחת" המשכתי "אני מפחד מהפוקימונים הגדולים ומפוקימוני אופל ועוד כמה סוגים לפניי שנתיים הלכתי לטיול בגן על כל הגן הלכתי לאיבוד נכנסתי לאיזהשהו יער טיפסתי על אחד העצים ובטעות טיפסתי על אחד הענפים הדקים יותר הנפילה כאילו הייתה אינסופית ציפיתי שאני אשמע רעש גדול לא שמעתי כלום פוקימון אופל הופיע והציל אותי בשנייה האחרונה כנראה" אמרתי לה "בגלל שלא מצאתי את שאר הגן הייתי אצלו שנה הוא גידל אותי כמו אבא הוא הביא לי את הרעיון לבנות את הקובייה כדי שתחזיר אותי אליכם אז לא הייתי ממש אלוף בבניית דברים כאלה אז בניתי קובייה חד פעמית" אמרתי וונדי נראתה מופתעת "את לא זוכרת שנעלמתי לכם לשנה?" שאלתי אותה "לא אני לא, זוכרת מי היה הפוקימון?" היא שאלה אותי "הפוקימון היה..." התחלתי לומר

''דארקראי'' אמר אופק והביט היישר אל תוך עייני.
פערתי את עייני 'דארקראי.. האויב של קריסליה.. חושך ואור.. אז לכך התכוון האיש' חשבתי במוחי.
כל אותם שנים... הגנתי על בן דארקראי? הוא גודל אצל דארקראי ובטח חלק מהאפלות שבו והחשכה עברה אל אחי הקטן.
''למען האמת אופק גם לי יש ווידוי'' אמרתי והבטתי היישר לתוך עיניו, ''מה?'' שאל אופק בתימהון.
לא גרתי איתכם מאז ומעולם, אני לא יודעת איך ולמה אבל שהייתי תינוקת הופרדתי איכשהו מההורים שלנו, הייתי בת יום או שניים.
קרסליה.. פוקימון העל חושי האגדתית היא גידלה אותי כמו אמא, וכך גם תמיד קראתי לה-אמא... היא לימדה אותי כל מה שאני יודעת היום-לדבר, לבנות דברים, לחשוב מהר.. באותה תקופה גם לא נראתי כמו שאני נראת היום ויכולתי להשתמש בכמה וכמה מתקפות שקריסליה לימדה אותי אך יום אחד.. הייתי בת שלוש קריסליה אמרה לי שהגיעה הזמן שלי לחזור להוריי הביולוגים, היא סיפרה לי שיש לי שם תאום, שקטן ממני רק בחמש דקות ושאגיעה לשם כולם יחשבו שהייתי איתם כל השנים הללו, לא כאילו בתם האבודה הופיע פתאום על מיטה בחדרה.
בכיתי אך קריסליה הכריחה אותי ללכת, באותו יום שערי הבלונדיני הקצר הפך לחום ארוך, היהלום הסגול שהיה על מצחי והכנפיים 0כמו של קריסליה הצבעוניות האלו העיגולים) נעלו מגבי וכאשר קמתי בבוקר קמתי במיטת קומותיים, ירדתי ממנה וראיתי אותך, ילד קטן בן גילי ישן-אח שלי ובאותו יום לקחתי על עצמי את האחריות לדאוג לך-קמת, חייכת אליי כאילו לא הופעתי משום מקום, כאילו תמיד הייתי שם.....זאת גם הסיבה שאני לא זוכרת שנעלמת, כנראה שהגעתי בערך בזמן שאתה חזרת'' סיימתי את דבריי ועצרתי לנשום.
''אבל.. זה לא יכול להיות אני זוכר.. שהיינו בני שנתיים שיחקנו יחד כל הזמן במכוניות צעצוע ובנינו כל מיני דברים מצחיקים יחד'' אמר אופק ודמעות החלו לזלוג מעיניו ''מעולם לא קרה'' אמרתי והשפלתי את ראשי.
הבטתי באופק בציפייה לתשובתו

בכיתי כל הילדות שלי עם וונדי היא שקר "אני... אני... אני שונא אותך!" צעקתי עלייה הלכתי לאוהל שלי הסתכלתי על וונדי בעיניים עצובות בעודי סוגר את הדלת של האוהל הוצאתי את הקובייה מוכן לכל מקרה שיבוא "אני לא מאמין היא הייתה יכולה לומר לי לפחות שלא היינו ביחד כל השנים האלה שמעתי את הבכי של וונדי מבחוץ "ילדה מעצבנת" רטנתי "מה קרה אופק?" שאל אותי קול שעוד לא שמעתי "מי אתה? איפה אתה?" שאלתי את הקול "אני על המיטה שלך" אמר הקול "הסתכלתי על המיטה "איווי זה אתה?" שאלתי בפליאה "כן זה אני" הוא אמר "שקט מישהו מגיע" הוא הזהיר הסתכלתי על הדלת וונדי נכנסה

איזה חפירה משוxd
___________________--
''אתה יודע... זה לא משנה אנחנו עדיין אחים ואני אוהבת אותך מאוד תזכור את כל שלוש השנים האחרונות שלנו יחד, כל החוויות שלנו הן היו אמיתיות'' מלמלתי ויצאתי מהאוהל.
חזרתי לאוהל שלי, ''בקקטרום שוגר'' מלמלתי, האוהל נסגר רק אני יכולה לפתוח אותו, הרמתי את לואיז ואמרתי לה בעצב ''לא יכולתי לספר לו... ואני אוהבת אותו אחרי הכל הוא אחי הקטן, נשבעתי לדאוג לו וכל זאת.. אולי הייתי צריכה לספר לו מוקדם יותר?'' אמרתי ללואיז בעצב, ''עשית את המעשה הנכון שחיכית עד עכשיו, עכשיו היה הרגע המתאים ביותר'' אמרה לפתע לואיז ''כן אני יודעת'' השבתי, שלפע הבנתי מה קרה הרגע ''לואיז, את דיברת הרגע?!'' אמרתי בשוק ''כן די קצת'' היא אמרה לי בחיוך, ''אוקיי זה הדבר הכי מוזר שקרה לי'' מלמלתי לעצמי.
שמעתי את אופק בוכה מהאוהל השני, הוא אמר לי שהוא שונא אותי.. אחרי כל השנים האלה ''קריסליה!'' צרחתי בבכי, הייתי חייבת לשחרר קצת קיטור, לאויז הרגיעה אותי וליטפה את ראשי כאמא כאילו אני הפוקימון ולא היא.

לא אמרתי שאני יחפור
______________________
"היא צודקת אופק" לוק אמר לי "אזמה אני הולך הביתה תגיד לה את זה טוב?" שאלתי לוק הינהן "אני יראה אותך שם" הוא אמר השתגרתי הבייתה הבית היה רועש הטלויזיה הייתה דלוקה ריח בישולים עלה מן המטבח הלכתי לעבר המטבח "ליזי1" צעקתי בהפתעה מה את עושה כאן?" שאלתי אותה "אופק איפה וונדי?" היא שאלה "ומה זה האוזניים והזנב האלה" זה משחק שלי ושל וונדי אנחנו מתחפשים לאיווי" שיקרתי לה "אמא ואבא פה?" שאלתי אותה "בסלון חמוד" הלכתי לעבר הסלון "אמא אבא!" צרחתי כמעט שחכתי את הריב שלי עם וונדי "איפה הייתם?" שאלתי אותם "היינו בחופשה ליזי לא השאירה לכם פתק?" אמא שאלה אותי "לא סתכלי איזה תחפושת של איווי יש לי" אמרתי לה והראיתי לה את האוזניים והזנב "גם לוונדי יש כאלה" אמרתי לאימי "איווי" שמעתי קול "לוק צעקתי "הגעת" צעקתי "אמרתי לוונדי שאני פה?" שאלתי "כן" הוא אמר

הלכתי לאילת נתראה בראשון P:
_______________________

שמעתי קול מחוץ לאוהל ''זה אני לוק, אופק הלך הביתה' שמעתי קול אל מחוץ לאוהל ''אוקיי'' מלמלתי בתגובה וקלות צעדים נשמעו.
''רגע! לואיז אי אפשר לתת לו לחזור! אולי אורבים לו שם!'' הזדעקתי לפתע, לואיז הנהנה במטח, הרמתי את הקובייה ''שורנא ריטום'' והאוהל וכל הדברים שלי נעלמו, עמדתי בקרחת יער ריקה ''הומסוס'' מילמלתי והופעתי בחדרי הורתי ללואיז להישאר בחדר, רצתי למטה ונתקלתי במישהו ''וונדי חמודה לאן את רצה? איזו תחפושת יפה יש לך'' הרמתי את ראשי זאת הייתה גברת ליזי חיבקתי אותה חזק ''איפה אמא ואבא?'' שאלתי, ''בסלון חומד'' היא ענתה, הלכתי אל הסלון וראיתי את אופק משוויץ בפני הורינו ב''תחפושת'' האיווי שלו, ''היי אמוש היי אבוש'' אמרתי בשיא הטבעיות וגררתי משם את אופק ''השתגעת?! הם בטח שמו תפ=צפיות על הבית למקרה שנחזור! אתה שם את גברת ליזי ואת אמא ואבא בסכנה!'' צעקתי עליו, ''אני שונא אותך! אל תדברי איתי'' השיב לי אופק בבוז, ''בוא הנה'' אמרתי כאשר הרגשתי שליבי נקרע, גררתי את אופק לבסיס הסודי שלנו שהיה אטום לרעשים ''תשמע, אני יודעת שזה לא היה בסדר מצידי לא לספר לך כל השנים האלו אבל זה היה הזיכרון שלי, הזיכרון הפרטי שלי שלא רציתי לחלוק זה כמו שאתה לא סיפרת לי על דארקראי אותו דבר!''.
''אבל אופק יש דבר אחד שאתה צריך לדעת זה נקרא ''הצורה האמיתית'' כאשר בני אדם גדלים עם פוקימון אגדי, הם מקבלים משהו שנקרא הצורה האמיתית, בצורה הזאת הם יכולים להשתמש בכוחות פוקימונים כמו של האגדי שגידל אותם בתנאי שגם לימד אותם התקפות, אני מאז שאני זוכרת את עצמי ההייתי בצורה האמיתית שלי-ילדה קטנה בעלת שיער בלונדיני קצר- יהלום סגול על המצח כמו של קריסליה וכנפיים סגולות כשלה, הייתי לבושה בשמחה חצי צהובה וחי סגולה והייתי בקשר רגשי ונשמתי מעולה עם קריסליה-דיברנו אפילו בטלפתיה! הייתי עוצמת עיינים ומדיינת את קריסליה מאחוריי.
איך שאתה רואה אותי עכשיו זאת לא הצורה האמיתית שלי! אני יכולה להשתנות אליה אך רק לזמן קצר וזה לוקח ממני המון כח, התרכזתי חזק והרגשתי כאב חד במוחי אופק התנשף, השנתי לכחמש דקות לצורתי האמיתית, הסתובבתי לצד והחזקתי את ידיי מפני גופי, עצמתי עיינים חזק ואשליה של קריסליה הופיע מאחוריי ''זאת האני האמיתית'' אמרתי לאופק-
[IMG][/IMG]
חזרתי מתנשמת לצורה האחרת שלי, ''אופק זאת הצורה איתה גדלתי, אתה לא גדלת בצורה האמיתית שלך אלה במזוייפת ולכן יהיה לך קשה בהתחלה לקבל את זה ותוכל להשתנות לשניות ספורות.. מאז שהגעתי לבית הזה אני מנסה לאתר את קריסליה במכשירים שונים מפני שרק היא תוכל להחזיר אותי לצורה הרגילה האמיתית שלי, אני האמיתית שגדלתי איתה.
אופק נראה מתרכז, זה קרה בהבזק של שנייה ונעלם הוא חשף ממש לשנייה קטנה את האני האמיתי שלו ''זה אתה אופק'' אמרתי בחיוך
[IMG][/IMG]

עליתי למעלה לחדר וונדי עקבה אחריי נשכבתי במיטה שלי ''הרבה זמן לא ישנתי במזרון כזה" אמרתי לוונדי ''אופק קום מהמיטה אנחנו לא יכולים להתבטל" היא אמרה לי "אין לי כח לקום" אמרתי לוונדי "אופק!" צעקה עליי "אני לא יכולה איתך יותר!" היא צעקה עליי "היי אנחנו כבר ארבעה ימים הולכים ברגל אני צריך ללכת לישון נורמלי" אמרתי לה "אתה לא היחיד אבל מה הם יעשו אם הם יגלו שזאת לא תחפושת" היא צעקה עליי "אין לי מוששג מקסימום נספר להם את האמת" אמרתי "אופק!" וונדי אמרה לי בעצבנות "מה את רוצה ממני זאת אשמת מיו-טו לא אשמתי" אמרתי ברגע שאמרתי את השם החדר החשיך שהאור נדלק ראיתי את עצמי יושב בפינה של החדר שביד שלי איזה תליון מוזר היה תלוי עליו ריבוע נייר קטן שעליו היה כתוב בצבע אדום חזק שייך לוונדי "וונדי קחי זה שלך" אמרתי לה וזרקתי לה את התליון חזרתי למיטה "לילה טוב וונדי" אמרתי והלכתי לישון

הבטתי בתליון, לא הצלחתי לזהות אותו.
הבטתי באופק שנרדם ''מפגר><' '' מלמלתי לעצמי וענדתי את התליון בסקרנות, לפתע עייני זרחו באדום ושמעתי קול מוזר בראשי ''וונדי וסטון, אני הוא מיו-טו, את ואחיך חייבים להשיג את שש חתיכות שעון הגורל אשר מוחבאים ברחבי המחוז, מיקום החלקים יופיע בראשך לאחר השיחה הזאת''.
''מיו-טו? למה הפחת אותנו לכאלה? שש חתיכות שעון הגורל הן אמיתיות בכלל?'' אשאל כאשר אזכר באגדה.
''כן הם אמיתיות, אני זקוק לך ולאחיך-חושך ואור למספר משימות קשות ומסוכנות וזאת היא אחת מהן, בדרך תערוב לכן סכנות אנשים גילו עליכם, על הניגוד שבכם ויעשו הכל בשביל להשיג את הכל שלכם.'' בסיום משפט זה עייני חזרו לנורמאל והבטתי בתליון בבהלה.