נושא: לי ולטל-פוקימון מעורבים

"בוקר" אמרתי לוונדי בקול מפוחד "אופק מה קרה?" היא שאלה אותי "כלום מה קרה לעיינים שלך הם בצבע חום יותר חזק מבדרך כלל" אמרתי לה" היא רצה למראה בחדר שלנו "אין לי מושג למה" היא אמרה "אופק האוזניים והזנב שלך נעלמו" היא אמרה לי "גם שלך וונדי" נבהלתי ישבתי מחובק עם הכרית שלי רעדתי מפחד החלום היה נורא "דארקראי" מלמלתי בעצב דמעה ירדה במורד פניי "אופק מה קרה?" וונדי שאלה אותי שוב

עם לא הבנת אז ניגודים כאילו אתה ברשת שמשדרת את הכח של קריסליה ואני של דארקראי אור וחושך
__________________________________________________
אופק החל לפתוח את פיו שלפתע צרחתי.
כאב הכה בראשי, מעולם לא חוויתי כאב כזה, הוא החל כדקירה קטנה בכתפי והתפשט בכל גופי ובעיקר בראשי.
נראה כי אופק לא חווה זאת מפני שהוא הביט בי בדאגה.
לפתע אופק נראה מופתע לשנייה והחל לצרוח בכאב גם כן, הרגשתי את ליבי פועם בחוזקה וראייתי היטשטשה אך עדיין הייתי בהכרה.
הכאב רק התעצם יותר ויותר.
''אופק? וונדי? אתם בסדר?'' נשמעו קולותיהם של הורינו שנכנסו לחדר.
הם ראו אותנו צורחים בכאב מכווצים על הרצפה והביטו בנו בדאגה.
לפתע רשת שחורה וזוהרת באור שחור וקר נפרשה מעליי ומשכה אותי אל מחוץ לחלון ''מה קורה פה?! וונדי!'' צרחו הוריי וניסו לתפוס את הרשת אך כבר לא הייתי בחדר.
ראיתי בטשטוש מהחלון את אופק גם כן נמשך החוצה ברשת זהובה בעלת זוהר חמים וזהוב.
מישהו זרק אותי אל תוך בגז' משאית שהפיץ את אותו אור שחור וקר, ראיתי בטשטוש מזווית עייני את אופק נזרק למשאית דומה שהבגז' שלה הפיץ אור זהוב וחמים.
כל הנסיעה שכבתי מטושטשת נאנקת וצורחת בכאב, בשלב הזה הכאב התפשט כבר לכל גופי.

עצמתי עיינים מכאב "אף פעם לא חשבתי שהחלום הזה אמיתי" מלמלתי בכאב עיוותי את פניי "אופק..." לחש לי קול "זה ג'ון זוכר אותי..." לחש הקול "ג'ון אף פעם לא שמעתי עלייך" אמרתי "אז כדי שתשמע..." הקול לחש פתחתי את העיינים מולי עמד יצור דמוי חתול הוא עמד על שתי רגליים היה לו שיער שמסורק לצד בצבע חום הוא היה בערך בגובה חצי מטר היה לו זנב דק עם שלושה פעמונים בקצו עיניו היו חומות ושילוב עם ירוקות בקצות ידיו היו טפרים מעוקלים הוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצה עם הציור של חמשת קמעות הארגמן "עכשיו אני נזכר אתה הקמע השלישי של קמעות הארגמן אולי התבלבלת אבל אני פגשתי את אח שלך הקמע השני ג'ים הוא הראה לי תמונות שלך שלו של ג'אז של ג'אם ושל ג'ו" אמרתי לו "אה נכון הוא אמר לי דבר כזה הבטחת לו לעזור לנו למצוא את הקמע החמישי את אחותנו ג'אז אני צודק?" הוא שאל אותי "כן אתה צודק ג'ון אבל רשת האנרגיה הזאת מכאיבה לי" אמרתי לג'ון

הכאב המשיך לפעום ולפעום לא הצלחתי להבין מה קורה.
''אופק.. איפה אתה? מה זאת הרשת הזאת?'' מלמלתי, האנרגיה האפלה שהרשת הזאת שידרה הייתה מוכרת לי, לקח לי קצת זמן להיזכר מאיפה וגם הרשת לא הקלה עליי ואז זה הכה בי- יום אחד, קריסליה החליטה להראות לי מה קורה כאשר מישהו עם נשמת קריסליה, כמוני (הרי אני היחידה בעלת נשמה זאת מלבד קריסליה כמובן) בא במגע ישיר עם האנרגיה של דארקראי, היא עשתה זאת רק ל10 שניות בכדי שאלמד להתרחק מדארקראי, אלו היו 10 השניות הגרועות בחיי.
לפתע המשאית נעצרה, ראייתי בגדה בי ולא הצלחתי להבין מה קורה כל מה שידעתי הוא שמישהו גורר אותי מן המשאית.
לפתע שמעתי קול במוחי ''שלום וונדי הכל בסדר?'', ''מה מי את?'' תהיתי במחשבותיי.
''אני ג'אזל זוכרת אותי?'' היא שאלה, דמות הצטיירה במוחי מולי עמדה יצורה דמויית חתול היא עמדה על שתי רגליים והיה לה שיער שיער ארוך עד אמצע הגב בצבע ורוד היא הייתה בערך בגובה חצי מטר והיה לה זנב דק עם שלושה פעמונים סגולים בקצהו עיניה היו סגולות ושילוב עם ורודת בקצות ידיה היו טפרים מעוקלים היא לבשה שמלה סגולה אשר הלמה אותה מאוד עם הציור של חמשת קמעות הארגמן.
''ג'אזל...'' השם צלצל לי מוכר, ''פגשתי אותך שהייתי בת שנתיים לא?'' שאלתי במלמול, ''כן אבל אני לא כאן באמת עכשיו אני מדברת איתך בטלפתיה'' הסבירה ג'אזל.
''אז..מה קורה כאן? למה הרשת הזאת מקרינה את האנרגיה של דארקראי? וחשוב מכך למה אני לכודה בא? למה אוזניי וזנב האיווי נעלמו?'' התחלתי לשאול אלפי שאלות ''כפי שאת כבר יודעת הרבה אנשים חושקים בכח האור והחושך, הדרך למנוע מכם לתקוף ולנטרל את כוחותיך היא להקרין מולך את הכח המנוגד לך כח האופל, דארקראי. בגלל שגדלת בצורתך האמיתית את מקרינה הילה חזקה של קריסליה, האנשים שחטפו אותך ינסו להוציא ממך את הכח הזה.
אוזניי וזנב האיווי נעלמו מפני שמיו-טו רצה שתנסי להגיעה לצורתך האמיתית ולהשתנות תמידית דבר שלא תוכלי לעשות עם אנרגיית איווי חלקת בתוכך, לאחר שתצליחי עלייך לעזור לתאום שלך לעשות אותו הדבר אל תשכחי כי לא היה יותר בכמה ררגעים בודדים בצורה האמיתית שלו והוא אינו יודע לשלוט בא כראוי מי יודע מה יקרה עם יעשה זאת ללא עזרתך, עליי ללכת עכשיו'' סיימה ג'אזל את דבריה ונעלמה.

"ג'ון עד עכשיו פגשתי שתי קמעות ארגמן אתה וג'ים ראיתי מה אתם מסוגלים לעשות אז תשחרר אותי מהרשת הזאת" אמרתי לו "אה... רשתות אנרגיה זה יותר הקטע של ג'ו" הוא אמר "מה?!" צעקתי בפליאה "כן ג'ים הוא קטע של היסטוריה ג'אז היא ריפוי ג'ו אנרגיה של ג'אם זה אוכל שלי זה טכנולוגיה" הוא אמר "ג'ים כנראה שכח להזכיר את זה לך לג'ו ותגיד לו שיבוא לעזור לי ותגיד לג'ים בדיוק מה שאני אומר לך עכשיו "ג'אז נמצאת ב..." התחלתי לומר רק שהמכונית עצרה ברעש קולני "לך תגיד לג'ו שיבוא לשחחר אותי" אמרתי לו בלחש "שמעתי את הנהג מדבר עם מישהו כנראה הנהג של וונדי "אוקי הם כאן עכשיו חסרים לנו רק ארבעת הקמעות האחרים של הארגמן ו שש חתיכות שעון הגורל והבוס יהיה מאושר" אמר אחד מהם "הם מתכננים לתפוס את הקמעות ג'אז כבר אצלם אני צריך לשחרר אותה אבל על שעון הגורל אף פעם לא שמעתי אולי וונדי תדע על זה משהו "היי חבר" אמר לי קול "הגיע הזמן להשתחרר "הוא אמר

בבקשה אל תשחרר אותי כבר בחלק הבא בוא ניפרד קצת ניתן לעלילה להתעבות ולקבל צורה
__________________________________________________ __________
''אח..'' מלמלתי כאשר מישהו סחב את הרשת בא הייתי.
''כדאי להוציא אותה מהרשת?'' שאל איש בעל קול עמוק, שערתי על פי קולו כי הוא אמ...לא רזה במיוחד.
''לא, זה מסוכן מידי קודם נחבר אותה ורק אז נשחרר, אני לא מאמין שכבר שניהם אצלינו רק תחשוב על זה, ארבעת הקמעות ושש חתיכות השעון הם הדבר היחיד שחסר לנו ואז הבוס ישמח!'' אמר איש בעל קול דק יותר.
''כבר אמרת את זה'' אמר האיש בעל הקול העמוק ''לא נורא'' השיב הרזה.
'נחבר אותה.. למה הם התכוונו?' תהיתי בראשי, נראה שלא הייתי צריכה לחכות הרבה זמן מפני שבמהרה מצאתי את עצמי קשורה ללוח מתכת עם יידים ורגליים קשורות בנפרד-החבלים ולוח המתכת הקרינו עוצמה הרבה יותר אדירה של דארקראי מהרשת, לא יכולתי לסבול את זה וצרחתי בכאב.
''תראו תראו... אני רואה כבר אחת ואיפה השני?'' נשמע לפתע קול מוזר, ''אה? בוס!'' נשמעו קולות השמן והרזה, ''הוא עדיין במשאית אדוני אלך להביא אותו'' נשמע קול השמן וקלות צעדים מתרחקים נשמעו.
''אוי אוי.. זה מכאיב לך? אני כל כך מצטער ורק עם חשבת על לברוח את או אחיך.. אתם תהיו כל אחד בחדר נפרד שמקרין עוצמה רבה של הניגוד שלכם וגם עם בדרך כלשהי תצליחי להתגבר על הכאב, החדר הזה כולו עשוי טיטניום אשר החדרנו לתוכו כמות אנרגיה עצומה של דארקראי'' אנר הבוס וצחק ברשעות ''ומאיפה... כל.. האנרגיה.. הזאת?'' הצלחתי לסנן, ''סודי ביותר'' אמר הבוס וחייך.
''עכשיו לכי לישון אני לא רוצה לשמוע אותך יותר'' הוא אמר בחיוך נבזי, הוא לחץ על כפתור מוזר והאנרגיה התחזקה בכל כך הרבה רמות, כאב כזה לא חוויתי מעולם גופי לא היה יכול לשאת זאת עוד והתעלפתי.

היצור השני היה חיקו של ג'ון רק שעל הזנב שלו היו ארבעה פעמונים "אתה בטח ג'ו אם כן תשחרר אותי אם לא תקרא לג'ו" אמרתי לו תרגיע אני ג'ו אמרתי שאתה צריך להשתחרר אוקיי בוא נראה מה יש לנו כאן" הוא אמר "אפשר יותר מהר למה כואב לי הגוף מהאנרגיה הזאת" אמרתי לו "אוקיי זה קצת יכאב" הוא אמר ולחץ על נקודה ברשת הרשת השתחררה אבל הרגשתי כאב חזק כאילו קריסליה עצמה נכנסה לתוכי "קצת כואב!" התפרצתי על ג'ו בצעקה "ג' ג' ג' ג'......." הוא צחק בחוק מוזר "ג'ו אמרו לך פעם שאתה משוגע?" שאלתי אותו "ירשתי את הגנים של קורק" הוא אמר "קורק?" שאלתי בפליאה "אופס" הוא אמר ונעלם יצאתי החוצה ראיתי את הבאגז' של המכונית השניה פתוח "אני יחזור אחר כך וונדי וגם את ג'אז אני מקווה שאתם תהיו בסדר אמרתי והשתגרתי ליער פוריל ביתם של קמעות הארגמן כדי לספר להם על המיקום של ג'אז

שקמתי הרגשי פחות כאב, אני משערת שהם הורידו מעט את הרמה של האנרגיה בכדי שלא אמות מרוב אנרגיה חס וחלילה או משהו.
''אומ... אני יכולה לנסות להשתנות לצורה האמיתית שלי אבל זה שווה את הסיכון בקרינת דארקראי כזאת?'' מלמלתי לעצמי בחשיבה בקול.
''נו טוב שווה לנסות'' החלטתי לבסוף במין החלטה משלי לאחר שיחה מוזרה עם עצמי.
התרכזתי חזק, אני חושבת שהיו מצלמות בחדר בגלל שמיד נכנס הבוס ואמר בלחץ ''מה את עושה?!'' למראה האור הזוהב והחמים שבהק ממני, כאשר הוא נרגע הופתעתי לכלות כי למרות האנרגיה הצלחתי לחזור לצורתי האמיתית! ולא הרגשתי את כוחי אוזל, האם הצלחתי סוף סוף לחזור לאני האמיתית?
חייכתי ''עכשיו אני צריכה ללכת'' אמרתי בחיוך, התרכזתי חזק ואור בוהק יצא ממני והמס את החבלים אשר קשרו אותי, עפתי בעזרת כנפיי אל התקרה ''שחכתי כבר איך זה לעוף'' אומרתי לבוס בחיוך ועפתי אל מחוץ לבניין.

היער היה שקט העצים היו בצבע חום וירוק האדמה הייתה מכוסה בדשא פוקימונים התרוצצו בשמחה "אין כמו היער" מלמלתי "ג'ים" קראתי "אני יודע איפה ג'אז" אמרתי "אני צריך את הכוכב" אמרתי ג'ים יצא מאחד העצים "בשום אופן לא הכוכב הזה הוא רק ברשות הקמעות" הוא אמר לי "למרות שהוא בעצמו" אמרתי "קמע כן אני יודע אבל זה קדוש לקמעות הארגמן בסדר"הוא קטע אותי "טוב אני לא אגיד לך איפה ג'אז ומי שמחזיק בה יהרוג גם אתכם בסופו של דבר אחריי שהוא ישתמש בכם כמובן" אמרתי לו טוב הוא אמר אני ילך להביא אותו אתה צריך עוד משהו?" הוא שאל כן אני צריך את ארבעתכם" אמרתי לו ראיתי פחד בעניו "אני יביא לך אותו ואז אקרא לאחרים" הוא אמר והלך חיכיתי כמה דקותעד שהם הגעיו "הנה הכוכב" אמר ג'ים והושיט לי אותו

''וואוו כבר עברה יותר מדעה ועדיין לא השתנתי לזיוף אני כל כך שמחה!'' אמרתי לעצמי בחיוך.
''מעניין עם הטלפתיה שלי עובדת....' חשבתי לעצמי.
''קריסליה? קריסליה?'' ניסיתי לתקשר איתה, ''וונדי?!' השיב קול מוכר ומופתע, נעצרתי באוויר לא ציפיתי שזה יעבוד ודמעות זלגו על לחיי ''אמא! כל כך התגעגעתי אלייך'' התחלתי לומר בבכי וסיפרתי לו כל מה שקרה.
''וונדי חמודה אני כל כך גאה בך אבל אמ...אני לא כל כך במצב רוח לדבר עכשיו'' מלמלה אמא שלי בחזרה.
''למה? מה קרה?'' שאלתי בדאגה, ''אני ודארקראי נלכדנו החדר הזה מקרין אנרגיה אפלה כל כך שלו..אני לא יכולה לזוז ואני בכאבים מתמידים'' אמרה אמא שלי בצער ורצינות, ''גם לי עשו את זה... זה כאב נורא והאנרגיות היו אדירות אני מפחדת לדעת כמה אנרגיה צריך בשביל שלך לא יכאב'' אמרתי בדאגה ''איפה את?'' שאלתי לפתע.
''אני מוחזקת בעיר שלכם למען האמת את מכירה את המפעל הישן?'' היא שאלה ''כן בטח'' השבתי בתמיהה.
''לכי לקיר המערבי, יש שם כפתור סוד שיוביל אותך למסדרון רחב והיזהרי כי מידי פעם עוברים בו שומרים, אני בחדר השני משמאל ודארקראי בשלישי שמאל את חייבת לקרא לאחיך-את יודעת שלא תוכלי לשחרר את דארקראי בלעדיו רק העמידה לידו תוכל להרוג אותך'' הסבירה לי אמא.
''בסדר'' השבתי בחיוך.
התרכזתי חזק בדמותו של אופק, ניסיתי לתקשר איתו טלפטית ולומר לו את התוכנית שלי- אני והוא נגיע למפעל הישן ונכנס למחבוא הסודי בגלל שאני כבר בצורה האמיתית שלי אחסל את השומרים, לאחר מכן אכנס לחדר של קריסליה ואופק לשל דארקראי אנחנו חייבים מאוד להיזהר כי האנרגיות הנגדיות שלנו שם חזקות מאי פעם ויוכלולאלף אותנו בשנייה עם לא נאבק.
נשחרר את קריסליה ודארקראי ונצא משם.
הצלחתי לתקשר עם אופק ולמסור לו את זה

תליתי את הכוכב על הצוואר "ג'ים אני מצטער יש לי משהו חשוב לעשות" חייכתי אליו "נתראה" נגעתי בכוכב שם הכוכב שאל אותי וונדי עניתי לו מיקום או מיקום עתידי שאל המפעל הישן עניתי הכוכב שיגר אותי לשם "וונדי" קראתי לה אין תשובה "היא אומרת לי לבוא למפעל והיא עצמה מאחרת אוף איתה" מלמלתי לעצמי ראיתי נצונוץ בשמיים "מה זה הדבר הזה?" שאלתי את עצמי הנצנוץ התקרב לעברי רצתי משם "רק שלא יפול עליי" מלמלתי המשכתי לרוץ זה נחת התקרבתי לזה לא האמנתי למראה עייני "היי" מלמלה וונדי

''מה לעזעזל?!'' הזדעק אופק, ''סליחה על האיחור היו המון פקקים אתה לא מאמין כמה פ'ג'ים עפו שם'' אמרתי כסליחה.
''את בצורה האמיתית שלך?!'' צרח אופק, ''ברור איך חשבת שדיברתי איתך טלפטית?'' שאלתי בתמיהה ''או..'' הוא השיב והביט בי בתמיהה ''אז זאת את האמיתית?'' הוא שאל ''כן'' השבתי בחיוך.
בוא נחפש את הכפתור'' אמרתי והלכנו לחפש את הכפתור.
לאחר כמה דקות חיפושים מצאנו אותו זה היה כפתור צהוב שנראה תמים אך טוב..הוא לא לחצנו עליו והוא חשף דלת בתקרה, מתחתינו היה מסדרון ארוך הייה לנו נקודת תצפית טובה עליה זיהיתי את החדרים של קריסליה ודארקראי אך לצערי הרב כחמישה שומרים פירטלו במסדרון.
''אמ...וונדי'' אמר אופק בקול מזועזע ''מה?'' שאלתי בתמיהה ''תסתכלי על ארבע הדלתות משמאל'' הוא מלמל.
על דלת אחד היה כתוב ''קריסליה'' הדלת הזאת הפיצה אנרגיה של דארקראי, על הדלת שליד היה כתוב ''וונדי'' וגם היא הפיצה אותה אנרגיה, הדלת שליד הייתה עם הכיתוב ''דארקראי'' והפיצה חמימות נעימה של קריסליה, הדלת שליד הייתה עם הכיתוב ''אופק'' והפיצה אותה אנרגיה.
''תישאר פה, שאסמן לך רוץץ לחדר של דארקראי תעשה את זה כמה שיותר מה העוצמות של קריסליה שם פשוט אדירות!'' הורתי לאופק.
קפצתי למטה ולמשמע הרעש מיד הסתובבו אליי חמשת השומרים ''רק רגע זאת לא..וונדי? תפסו אותה!'' צעקו השומרים.
''זה הזמן שטטעמו קצת מהכח שלי'' מלמלתי בחיוך.
'כמה טוב להיות שוב אני' חשבתי לעצמי 'אולי כדאי לי להשתמש בה...לא זה לא הזמן!' חשבתי.
''צוות כפול עם קרן אוררה! (Aurora Beam)*'' צעקתי והתרכזתי חזק, כעשרים או שלישים כפילים שלי הופיע והקיפו את החיילים, כל הכפילים התקיפו בקרן אוררה חזקה לחיילים לא היה סיכוי והם עפו לאחור מעולפים מכאב.
''סליחה'' אמרתי בהתנצלות, סימנתי לאופק לרדת ונכנסתי במהירות לחדרה של קרסליה.

*מתקפת קרח חזקה בעלת

"וונדי רגע" אמרתי "היא נכנסה לחדר ולא שמעה אותי הלכתי לחדר של קריסליה נכנסתי לתוכו "וונדי חכי!" צעקתי לה מאוחר מידי היא כבר נכנסה לרשת האנרגיה של דראקראי נכנסתי גם אני לתוך הרשת הרגשתי כאילו החדירו לתוכי אנרגיה טהורה גם לנוכחות של קריסליה הייתה השפעה עליי אבל האנרגייה של דארקראי עזרה לי להתגבר על זה.
"וונדי!" צעקתי החזקתי אותה על היידים שלי והוצאתי אותה מהחדר "וונדי לכי לדארקראי אם את יכולה" אמרתי נכנסתי לחדר וונדי הלכה אחריי "אתה תתצטרך את העזרה שלי ברגע שתוציא את קרסיליה מהרשת אתה תוכל למות אם תהיה לידה תוציא אותה ומשם אני ימשיך תישאר שם עד שהיא יוצאת מהחדר" היא אמרה לי "ואז נעשה אותו דבר עם דארקראי" היא אמרה נעגתי בקריסליה הרגשתי שאני נחלש "להיאבק בכאב" מלמלתי הגוף שלי כאב כאבים גדולים "אתה יכול אופק" שעמתי את וונדי מעודדת אותי העידוד שלה חיזק אותי בקצת.
הוצאתי את קריסליה מהרשת לעומתה אני נשארתי בתוכה "תודה אופק" קריסליה הודתה לי הקול שלה היה קול שלא שמעתי בחיי קול עמוק ומרגיע קריסליה יצאה מהחדר "קדימה לדראקראי" אמרתי לוונדי

לא הבנתי מילה ממה שכתבת אבל יאלה נזרום
__________________
חיבקתי חזק את קריסליה ונשמתי עמוק קריסליה לימדה אותי שהאוייב הטבעי שלי הוא דארקראי.. עכשיו אני עומדת להציל אותו.
נכנסתי לחדר האנרגיה של דארקראי פגעה ביעוד לפני שראיתי אותו אבל העוצמה שהחדש הקרין והעובדה שהייתי בצורה האמיתית שלי עזרו לי להתגבר ואז ראיתי אותו- הוא היה לכוד ברשת והביט בי בפרצופו האפל, נשמתי נשימה עמוקה וניסיתי לחתוך את הרשת, היד שלי צרבה אבל משום מה הרשת לא נחתכה!
לפתע הבנתי סכין רגילה לא תחתוך את הרשת מסתבר שאין לי בררה ''דארקראי... אני וונדי בעלת נשמת קריסליה המתקפתה המיוחדת שלי היא קרן שלווה זאת היא מתקפה שרק אני יכולה להשתמש בא- היא בעלת כח רב והיא דורשת המון אנרגיה שסביר להניח שתגום לי להתעלף בבקשה הוא אותי מהחדר והבא אותי לקריסליה'' אמרתי, דארקראי הנהן.
נשמתי עמוק ופערתי את פי קרן ורודה בעלת ניחוח מתוק יצא מפי הקרן המיסה את הרשת בלי לפגוע בדארקראי ואז ראיתי רק חושך

"היא נכנסה בלי לחכות לי ממש גאונה" מלמלתי נכנסתי לחדר ראיתי את דארקראי מתקרב אל וונדי "דארקראי אל תיגע בה!" צעקתי אל דאקראי "היא לא תעמוד באנרגיה שלך!" המשכתי להגיד לו אבל איחרתי את המועד הוא הרים אותה התקרבתי אליה בדקתי את דפיקות הלב שלה הם האטו "דארקראי אולי קריסליה תדע מה לעשות מהר" אמרתי לו הוא עזב את המקום "לשחרר את ג'אז" מלמלתי הלכתי לחפש את החדר של ג'אז הלכתי בדקתי כל דלת שריאיתי על אחת מהדלותות היו כתובות האותיות "קמעות הארגמן" נכנסתי היו שם חמישה תאים בתוך אחד מהם היה יצור כמו ג'ו ג'ון וג'ים רק כמה הבדלים השיער שלה היה יותר ארוך היצור היה גבוה יותר הערך שבעים וחמשיה סנטימטרים ובזנב היו חמישה פעמונים "את בטח ג'אז?" שאלתי אותה היצור הסתובב "כאן אני ג'אז" היצור אמר "מאיפה יש לך את הכוכב?" היא שאלה