נושא: לי ולטל-פוקימון מעורבים

התעוררתי בכאב וראיתי מולי את קריסליה ''אמא!'' קראתי בשמחה וחיבקתי אותה.
''אמא... אוכל לחזור לחיות איתך?'' שאלתי בתקווה, ''נדבר על זה אחר כך חמודה, דארקראי פצוע את יודעת מה לעשות נכון?'' היא שאלה אותי ''כן אמא'' אמרתי והינהנתי.
התקרבתי לדארקראי ופערתי את פי ''פעימת ריפוי'' כדור ורוד זוהר עף אל דארקראי ונכנס לגופו תוך רגע הוא הרגיש טוב יותר.
''אופק אתה בא?'' שאלתי ''כן אני פה!'' הוא ענה והופיע כאשר מאחוריו דמות מוכרת ''ג'אזל'' אמרתי בחיוך ''ג'אז למה היא קרה לך ג'אזל?'' תהה אופק ''ג'אז זה רק קיצור השם המלא שלי זה ג'אזל'' הסבירה ג'אזל לאופק המופתע.

"אבל, אויש באמת" מלמלתי "טוב לא חשוב ג'אז את צריכה ללכת לאחים שלך רחי את זה איתך" אמרתי לג'אז והושטתי לה את הכוכב היא לקחה אותו בזהירות ונעלמה "אופק לא לימדתי אותך כמה דברים?" שאל אותי דארקראי "אה לא" אמרתי לו "אז כדי שתלמד כי אתה בא איתי חוק ראשון..." דארקראי התחיל לומר חוקים על שמירה על הסדר אימוני כח והשתנות לצורה האמיתית חייכתי לוונדי היא חייכה חזרה דארקראי היה כזה מצחיק לפעמים נזכרתי לרגע מה קרה במדורה בריב שלי ושל וונדי "אפשר כבר ללכת שאלתי אני לא רוצה להיות ליד שקרנית" אמרתי לו "מי שקרנית?" שאלו דארקראי וקריסליה בפה אחד "הבת שלך קריסליה" אמרתי לקריסליה "עכשיו הולכים" אמרתי לדארקראי הוא החזיק בכתפי ולקח אותי משם "הבית הישן והטוב" מלמלתי "למה וונדי שקרנית?" שאל דארקראי "אני יספר לך מחר אבא אני צריך לישון" אמרתי לו ועליתי לחדרי לישון

השפלתי את ראשי ''אמרתי לך הייתי חייבת!'' צעקתי אחריו בזעם.
''מה קרה וונדי? למה הוא התכוון?'' שאלה אותי קריסליה בדאגה ''אסביר לך שנגיע הביתה...הביתה אני לא מאמינה שאני חוזרת לשם....'' אמרתי בחיוך.
אחרי ארבע שעות טיסה והמון פטפוטים והשלמות פערים הגעתי הביתה, בכיתי כל כך שעמדתי בפתח המערה.
היה חמים כל כך- מקום שליו שאף אחד לא יכול למצא אותו הרי הוא נמצא על האי הסודי רק אני וקריסליה מודעות לקיומו ומיקומו.
זה אי שליו ויפה עם המון פוקימונים שחיים זה עם זה בשלווה ועליו שדות פרחים, יערות, אגמים ומה לא.
נכנסתי למערה הכל היה בדיוק כפי שזכרתי ''אני לא מאמינה..'' מלמלתי ורצתי בין דבר לדבר שלפתע נעצרתי.
זה היה שם, בדיוק כפי שזכרתי החדר שלי, חלל רחב אחר של המערה אש גובהו עולה על חמישה מטרים הכל היה שם-
המיטה שלי שהייתה על עץ כמובן זכרתי איך שתלנו אותו זה היה שהייתי בת שנתיים וקריסליה לימדה אותי על החיבור שלי לטבע, ועל יופיו ותוך כשעתיים הצלחתי להצמיח עץ חזק יפה ובריא, הגזע שלו היה זהוב ועליו כסופים, בצמרת שלו נהגתי לישון עטופה בעלים כסופים ורכים יותר מכל עלה שראיתם אי פעם.
בצד הייתה הגינה שלי פרחים זהובים וכסופים, כחולים וירוקים עמדו בכל עבר (כן כן הכל במערה), בצד עמדה תמונה שציירתי לבדי אחרי הכל לא הייתה לנו מצלמה, אך הציור הזה נראה בדיוק כמו תמונה בגלל כשרוני לציור למרות שבביתי המזוייף קישקשתי דברים כמו ילד רגיל כדי לא להעלות חשדות, כמה התגעגתי לציור.
בתמונה הופיעו אני וקריסליה מחובקות במערה שלנו, כמה אהבתי את התמונה הזאת.
''עכשיו ספרי לי הכל'' אמרה קריסליה שישבנו בסלון (שלוש צמרות עצים בעלי עלים זהובים ורכים אשר מגיעים עד לגובה השמיים דרך חורים בתקרה (דרך שם אנו משגיחות על האי) סיפרתי לה הכל, על זה שסיפרתי לאופק על האמת ואיך הוא הגיב, בכיתי בחיקה ''אבל אמא... מה יכולתי לעשות?'' אמרתי בבכי וצעקתי ''די, די אני בטוחה שהוא יתגבר זה סתם הייתה מכה בשבילו הוא יהיה בסדר'' אמרה לי אמא בהרגעה.
''לכי לישון מתוקה מאוחר'' היא אמרה לי ''קיי'' מלמלתי וטיפסתי לצמרת העץ שלי ונרדמתי.