נושא: PoKeMoN ~ The One!

סיפור הפוקימון בעל המוניטין הרב חוזר! מושקע הרבה יותר ומסודר הרבה יותר!
בואו הצטרפו למסע הפוקימונים ההזוי ביותר שתחוו!

מדריך פרקים:


פרק א': England

ספוילר

אנדרו דיוויס מסרב להכיר בדברים החיוביים שיש במסע הפוקימונים. הוא מתנגד להוריו ומבקש להשתמט מבית הספר. לאיזו צרה הוא הכניס את עצמו?

פוקימונים שנראו בפרק:

, , , ,

פרק ב': Home Field Battle!

ספוילר

אנדרו מגלה שהוא הפך לפוקימון. הוא מחליט להתעלם מעצתו של גראולייט ופונה ישירות אל ביתו. הוא לא תיאר לעצמו שהוא נכנס אל תוך מלכודת. מה כבר יכול לקרות לו שם?!

פוקימונים שנראו בפרק:

פרק א': England



"אנגליה, או יותר נכון הממלכה המאוחדת, נותנת לנו זווית אחרת לצורה שבה מדינה אמורה להתנהל, אף על פי שאנו מדינה מודרנית אשר הטכנולוגיה היא חלק בלתי נפרד ממנה, היא עדיין מולכת על ממלכתינו מלכה. אנו משלבים את חיינו לעבודה וגם ל-"
"אולי פשוט תגיע לקטע שבו אתה מסכם את השילוב של הפוקימונים בממלכה המאוחדת?" נזפה בי המורה בקול. לא התרכזתי הייתי עסוק בלקרוא מהדף שהכנתי רק היום בבוקר, ניסיתי למרוח כמה שאפשר כדי להרוויח קצת זמן עד לצלצול. כנראה שהפעמון קפא מהקור או שפשוט המורה הקפיאה אותו.
"אני צריך להרחיב קודם." ניסיתי את מזלי, אבל מבטה של המורה לא בישר טובות.
"אני מבינה שלא הכנת את השיעורים. שוב." מלמלה וניגשה למרכז הכיתה, הוציאה מהתיק שלה ספר עבה, וכתבה לעצמה משהו. מבטה היה קשוח והשתלב יפה עם האיפור הכמעט לא טבעי שלה, המון אפור ושחור מסביב לעיניה, פיה הקטן היה מכווץ תמיד כמי שבלעה חמצוץ, וגובהה הנמוך ומבנה גופה הרחב נתנו הרגשה שהיא לא יותר מאשר גמד רשע. זה בסדר, הורגלתי לכך שהיא עצבנית, מן הסתם תזמין את הוריי והכל יסתיים כרגיל. אז לא אצא למסע פוקימונים. תגידו? מי יירצה לצאת למסע כזה? אני יודע שאני נשמע מיושן וזה כזה ברור שבסוף אשתכנע, אבל בינינו תהיו אמיתיים. אפילו לא הרגשתי שהשיעור נגמר, לא שמתי לב שזרקתי את הילקוט על כתפי די מזמן ושכבר אני נמצא בחניית בית הספר, מחכה לאבי שיאסוף אותי. יש דברים מגניבים בפוקימון אני לא אשקר, הייתי רוצה לעוף הביתה על גבו של פיג'יוט או צ'אריזרד, אבל זה סתם פנטזיה רחוקה, אני לא בנוי למסע ולתפוס פוקימונים, זה לא ממש מתאים לי. לפתע הבחנתי במיאו קטן, פוקימון חתולי שלטעמי הרגיש יותר מדי טוב עם עצמו. הוא הביט בי במבט עצוב, הוא היה בודד. קצת ריחמתי עליו ונזפתי בעצמי מיד. אין לי עניין בפוקימונים. סופית. הפג'ו הלבנה של אבי נכנסה לחניית בית הספר ועצרה בסמוך אלי. פתחתי את הידית ברעש ונכנסתי בקולניות, כהרגלי.
"מה שלומך?" שאל אותי אבא, הוציא משקית וורודה חבילת צ'יפס שאני ממש אוהב. אתם מבינים, פה במנצ'סטר, זה הצ'יפס הכי טעים, צ'יפס בטעם חומץ אמיתי, אבל לא התחשק לי, חשבתי על מה שהיה היום בכיתה. "אנדרו?" שמעתי שוב את קולו של אבי, הוא אדם חכם, ישר הבין שמשהו אינו כשורה. הבטתי בו. היה לו את המבט הרגוע הזה מבעד למשקפיו. אני דומה לו. הוא אדם נמוך יחסית, אומנם מסופר ומהודר היטב, שיערו כהה ועורו בהיר, משקפיו תמיד נראו לי חדשות, למרות שאני יודע שהם כבר ישנות.
"לא הכנתי שיעורים." מילמלתי בבושה.
"לא נורא", חייך אבי כהרגלו והביט בכביש, "סך הכל מה שיש לי להגיד לך זה שתשתדל להכין פעם הבאה."
"אבא!" כעסתי, ציפיתי שיכעס שיציק לו שיתקוף, כל כך רציתי את זה, הוא לא מבין, אני לא מתחבר בכלל לפוקימונים, לא מבין למה בכלל צריך ללמוד אותם, "אתה לא מבין מה קורה פה?" הפג'ו חנתה ליד הבית, אבי הרים את הבלם יד, שחרר את החגורה ויצא במהירות. יצאתי אחריו בכעס.
"מה קורה פה?" חייך אלי בחיוכו המעצבן.
"אני עוזב את בית הספר ומתחיל לעבוד אצל ג'ו במוסך, הוא נותן לי יופי של כסף," צעקתי.
"מה?" שלוות רוחו נקטעה, הביט סביב לראות שאיש מדיירי הפרברים לא שמע "מה זאת אומרת?!"
"נמאס לי מפוקימונים, אין לי עניין בהם!" כעסתי נורא, הבנתי שהוא בכלל לא מבין, איך אוכל לסלוח להם אחרי מה שעשו לי. לא, איני מעוניין להכין שיעורי בית על דבר כל כך כואב, איני מוכן לצאת למסע שנהרס לפני שהוא התחיל! אין להם מושג, אין גם לאבא שלי מושג!
"אני לא סובל…" צעקתי ובעטתי בכוח ברטטה שעבר ליד "…פוקימונים!" אבי שתק, הוא לא ציפה לזה. הוא פשוט הסתובב ונכנס הביתה, הבטתי בכעס ברטטה שהביט בי בעצב, הוא רץ והסתתר מתחת לרכב, חושש שאבעט בו שוב, לא באמת התכוונתי לבעוט בו, טעיתי, נכנסתי הביתה, מאצ'וק ביקש לקחת ממני את מעילי, זרקתי לו אותו מבלי להודות לו. עליתי לחדרי בכעס והבטתי במראה: ילד רזה, שיער שחור ועיניים חומות, ידי מוצקות וגובהי נמוך יחסית, בדיוק כמו אבי. אבל הוא לעולם לא יבין, אני לא רוצה שום קשר עם פוקימונים. זרקתי את עצמי למיטה והבטתי בתיקרה. עיני כבדו ונרדמתי ממש מיד, כל מה שראיתי בחלום היה פוקימון נדיר שנראה לי שקוראים לו סלרי, היה ניכר שהוא הביט בי בכעס ונראה שהוא הזהיר אותי מפני משהו. בחלום הבנתי שהוא מזהיר אותי מפני כוחם של הפוקימונים, אם אמשיך בגישתי ייאלץ להעניש אותי. התעוררתי משנתי בבהלה, התנשפתי ורצתי להביט במראה. "חלום מטופש", מילמלתי בשקט ספק אם להרגיע את עצמי "סלרי עאלק."
"אנדרו!" קרא אבא, "ארוחת ערב!"
"אני בא!" ירדתי במדרגות ונכנסתי לפינת האוכל, חדר קטן וחנוק, הוא במרכז הבית וההסקה תמיד עבדה במרכזו, אמא שלי עיצבה את כל הבית, היא אדריכלית.
"מאצ'וק!" פקד אבי בקול, "הבא לאנדרו כיסא."
מאצ'וק שישב בפינה ללא נע לפתע קפץ והביא לי כיסא, כמובן לא הודיתי לו והתיישבתי.
"שמעת איווט?" החל אבי מיד, ללא הקדמה מעודנת, "אנדרו כבר לא מעוניין לצאת למסע."
"זה חדש לי", אימי פתחה את פיה והסתכלה עליי. מיהרתי לתקוע מבט במרק המהביל, הרגשתי איך נהיה לי חם, ולא בזכות המרק.
אבי המשיך, "תמיד מקשקש על כך שפוקימונים לא מסיבים לו תועלת. הוא מתחיל לעבוד במוסך של ג'ו", כף המרק של אימי נפל ברעש על צלחת החרס.
"סליחה?" לחשה וקפצה את פיה בכעס כבוש.
"די!" הרגשתי שכבר נמאס לי, "עזבו אותי בשקט! לא מעניין אותי פוקימונים!" זרקתי את הכסא בכעס, צלחת המרק שלי נשפכה על השטיח העדין ויצאתי החוצה בלי להביט פעמים. נמאס לי מאיך שכופים עלי דברים. אין לי רוצה להתעסק בפוקימונים המגעילים האלה.
"צ'וק!" שמעתי מישהו מאחורי, היה זה מאצ'וק, בטח רצה להחזיר אותי בכוח הבריון. הסתובבתי עליו והחטפתי לו אגרוף בכל כוחי, מאצ'וק היה בהלם, הוא נפגע בעינו וכיסה אותה עם ידו.
"הנה לך בחור גדול!" קראתי בבכי, "מה שווים כל השרירים שלך הא?" רצתי משם עד שהגעתי אל תוך סמטה ברחוב חשוך ומלוכלך. כשהגעתי, התנשמתי מרוב כעס, רציתי לבעוט במשהו והדבר הראשון שרגלי פגעה בו היה רטטה. מיד לאחר מכן, במהירות מטורפת, החלו להקיף אותי מספר פוקימונים: ספירו ורטטה מכל עבר. התחלתי לרוץ אבל הם ניסו לתפוס אותי. בשלב מסוים נפלתי על המדרכה וכאב חד עבר בכל גופי, ידעתי שמשהו רע קרה. הפוקימונים סגרו עליי, קרקרו ונהמו בקולות המפחידים שלהם. אני תפסתי את רגלי הפצועה והתכוננתי לגרוע ביותר. לפתע משום מקום הגיח לו גראולייט, הוא הביט בי ואז הביט בחבריו הפוקימונים, עיניו התקמצו בכעס ואז הוא רץ לעברי במלוא המהירות, עצמתי את עיני מפחד ובפעם הבאה שפתחתי אותן, ראיתי אותו תוקף את הפוקימונים האחרים, הוא הבריח אותם במתקפת להביור, הוא נגח, נשך וחבט בכל תוקפיי וממש הקריב את עצמו עבורי. לאחר מספר דקות כולם ברחו מלבד גרואולייט. הבטתי בו והוא התנשף. לא הבנתי מה הוא ניסה לעשות, האם הוא מנסה לעזור לי? הוא התקרב אליי והריח אותי ואז הסתובב במקום מספר פעמים ונשכב לידי. הבטתי מסביב, חשבתי שאם אצא מחוץ לסימטה אז אירטב כהוגן. שכבתי על הרצפה והנחתי את ראשי על גופו החם של גראולייט, הרגשתי עייף ומובס, נראה כי בפעם ראשונה בחיי שאשן בחוץ, ולמרות שלא רציתי להודות בזה, גראולייט גרם לי להרגיש די רגוע. עצמתי את עיני ופה בעצם מתחיל המסע שלי והסיפור כולו.

הדבר היחידי שאני זוכר מאותו לילה זה שסלבי עמד מולי כשהוא כועס, הוא מלמל משהו בשקט ואז איבדתי את ההכרה.

המשך יבוא...

O:::::::::::::::::::::::::::::
זה מה שאני חושב שזה O::::::::::::::::::::::?

מדהים!! אבל מצאתי כמה דברים שלא אהבתי:

1. אתה אומר המון את המילה "הבטתי"

2. זה רק אני או שזה ממש מתקדם מהר שניה אחת הוא מרצה שניה אכר כך הוא כבר בארוחת ערב בורח מהבית תנסה להאת קצת

3. הפעם האורך לא הפריע לי תשאיר אותו כך

4. את כתבת "אין לי רוצה להתעסק בפוקימונים המגעילים האלה." התכוות ב"רוצה" ל"רצון"?

אהבתי את הרעיון אני אעקוב

פרק ב': Home Field Battle

כאב ראש. זה הדבר היחיד שאני זוכר. הבטתי סביבי, אני שוכב ליד גרואולייט שפשוט הביט בי במשך כל הזמן שישנתי. הוא התנשף בכבדות עם לשון בחוץ, מריירת.
"קשה לי לשכוח שהצלת אותי אתמול, אז אני מודה לך." אמרתי בקור, לא מביט בעיניו. הזדקפתי והסתובבתי, פונה ללכת.
"אין בעד מה." נשמע קול.
"הא?" מילמלתי. ייתכן וגרואולייט דיבר הרגע?
"מה בדיוק עשיתי למענך צ'ארמנדר?" הוא שאל אותי באופן ישיר. הסתכלתי עליו במבט חשדני ונראה שהוא הפך ממש גדול, או שאני פשוט התכווצתי.
"אתה מדבר אלי?" חייכתי. הפתיע אותי שגרואולייט דיבר אלי. היה לו קול נעים. "לא קוראים לי צ'ארמנדר!"
"אז איך קוראים לך?" גיכח בטימטום. הוא כבר החל לעצבן אותי.
"אנדרו!" עניתי בכעס, "למה אתה קורא לי צ'ארמנדר, אתה לא רואה שאני בן אדם?"
"היי, היי, רגע אחד!" ענה גרואולייט ונראה באמת מבולבל. "ידעתי שלצ'ארמנדרים יש פתיל קצר אבל גם אמור להיות לכם שם משהו בקופסה!"
"אתה לא זוכר אותי?" ניסיתי להזכיר לו, אולי הוא נפגע בראשו בזמן שהגן עלי אתמול. "אני הילד שהצלת אתמול מהספירו האיומים האלה!"
"באמת?" נזכר גראולייט, "אז מה קרה לך?"
"מה קרה לי?" אמרתי חייכתי בעצב. "התעצבנתי על ההורים שלי ומאצ'וק רדף אחרי והחלקתי לרחוב הזה, אז כבר פגשתי אותך."
"אני לא מתכוון לזה, אני מתכוון לך". גראולייט פתח את פיו ופלט להביור ממש לכיווני, האש חלפה ולא חשתי בשום כאב. מפתיע. "נראה שהפכת לפוקימון בין לילה!"
הבטתי בשני הכפות הכתומות, מה שהיה פעם ידי. העפתי מבט לאחור לעבר זנבי הבוער והסתכלתי על גופי. שלחתי ידי לעבר פני העגולות, נגעתי בחוטם המוזר. לא היה ספק. הפכתי לצ'ארמנדר!
"מה זה?!" צעקתי בקול "איך זה ייתכן?"
גראולייט חייך ונעמד על רגליו, "אז אתה צ'ארמנדר עכשיו?! איזה קטע מטורף… מעניין איך זה קרה?! בוא, אני רוצה להראות לאחרים מה קרה לך".
"לא, תודה גראולייט!" קראתי אליו, "אני חוזר הביתה!"
"אתה יודע את הדרך?" הוא שאל והסתובב לכיווני. נראה שהוא היה מוכן ללוות אותי אם אצטרך.
"לא, תודה גרואולייט, אני אשמור על עצמי." עניתי בחיוך עצוב. העברתי את כף רגלי הקדמית על עיני על מנת להסתיר דמעה שחמקה.
עליתי לרחוב הראשי וצעדתי בנחישות. היה זה הרבה יותר קשה לצעוד בתור צ'ארמנדר. זה הרגיש כאילו יש לי שפשפת תמידית בין רגליי. לבסוף הגעתי לרחוב בו נמצא ביתי, שם פגשתי ברטטה פצוע ועצוב. "מה קרה לך?" שאלתי אותו, לא יודע מה הוא בכלל מעניין אותי, אבל כל המהפך הזה גרם לי לחשוב על הכל מזווית קצת שונה.
"תתרחק מהבית הזה, פוקימון יקר!" ענה רטטה, "מסוכן פה!"
"למה?" שאלתי, אבל ידעתי את התשובה, אני הרי בעטתי בו. "אל תדאג, רטטה. שום דבר רע לא יקרה לך עכשיו, אני הוא אנדר… אני מתכוון שאני הפוקימון ההתחלתי של אנדרו!"
"נתנו לבהמה הזה פוקימון?!" הוא צרח והשתולל כפי שמעולם לא ראיתי. הוא קפץ ימין ושמאל, תלש שערות וקימץ אגרופים. "אוי, הרחמנות שיש לי עליך, צ'ארמנדר!"
התעלמתי ממנו ונכנסתי לבית. הסתכלתי מסביב עד שהגעתי לסלון הבית. שם ראיתי את אבי. רציתי לרוץ אליו, לקפוץ לצדו על הספה ולספר לו על כל מה שקרה. אבל ברגע שהוא פתח את פיו, שמעתי את אבא מדבר בשפה שלא הבנתי מילה אחת ממנה.
"אני יכול לעזור לך?" שמעתי קול מוזר, זה היה מאצ'וק. "מה אתה עושה כאן?" הייתי בשוק טוטאלי. הרי אני זה שהיכה את מאצ'וק. מה יקרה אם הוא יגלה? האם הוא יסלח לי? האם הוא יתקוף אותי? השרירים שלו נראים לפתע מאוד גדולים ומפחידים.
"אני…" התחלתי לגמגם "…הפוקימון של אנדרו."
"לאנדרו אין פוקימון." מאצ'וק רכן אלי, "אתה בטוח שאתה שלו?"
"אני לא שלו," מיהרתי לתקן את עצמי, "אני פשוט מחבב אותו, הוא נראה לי נחמד ואני רוצה שהוא יאמן אותי.
מאצ'וק הסתכל עלי במבט מרחם, העיף מבט לעבר אבי ואז התכופף אליי ולחש: "לצערי הוא ברח מהבית, אני לא יודע איפה הוא, האמת היא שאני לגמרי מבין אותו, הוא סובל מאוד פה בבית, הוריו לוחצים אותו חזק לפינה בשנים האחרונות ולא נותנים לו לגדול…" אבל מאצ'וק לא הספיק לסיים את המשפט והוא העיף אותי לחדר צידי. "תיזהר! הגברת כמעט הבחינה בך!" קרא מאצ'וק "היא בטח תתפוס אותך. ברח מפה אם אתה רוצה להשאר בחיים. המקום שלך הוא לא פה, האמן לי!"
הסתכלתי על אמא שלי לכמה רגעים, היא נראתה כועסת ומיד ניגשה למעיל שלה על מנת להוציא את טוטודייל מהפוכדור שלה. ידעתי שטוטודייל הוא הפוקימון ההתחלתי שאמי קיבלה. הוא היה ברמה גבוהה מאוד, הוא גם היה צייתן נורא ואכזרי בקרבות. ידעתי שעליי להקשיב למאצ'וק ולצאת מהבית. רצתי אל עבר הדלת, להפתעתי גיליתי שהיא נעולה. אני חסום. טוטודייל כבר נעמד מולי, שיניו נוצצות.
מה אעשה?!

המשך יבוא...

טוב זה הפתיע אותי
אבל יש ל שתי תענות
הפרק ממש קצר לומרות שעצרת בקטע טוב, הייתי שמח אם תאריך את הפרקים הבאים
והכל קורה מהר מידי לדעתי, תאט את הקצב תתאר את המקומות לדוגמה או משהו דומה
אבל עדיין פרק טוב, מותח ומעניין

הסיפור פונה לקהל יעד קל. אני לא מעוניין להכביד על העלילה ביתר תיאורים כי גולשים פה מתעייפים בקלות.
אני כמובן מודה לך על ההערות הבונות. הסיפור נכתב לפני המון זמן וכעת מתפרסם שוב. אנסה מהפרקים הבאים להקפיד להאט את הקצב כיוון שאתה כבר הקורא השני שמבקש הרחבה והאטה.

פרק מדהים~!!

תמשיך לעשות את זה בעורך של זה

אני זוכר את הפעם הקודמת שפרסמת את הסיפור הזה
אני אשתדל לעקוב

פרק ג': Trainer, I choose you!

כמו שאני מכיר את אמא שלי היא לא תוותר. בזמן שחיי חלפו מול עיני לא יכולתי שלא חשוב עד כמה זה מעניין להיכנס לתוך פוכדור. האמת שזאת נראית לי כמו חוויה מפחידה. ניסיתי לפנות לטוטודייל שוב. "שמע טוטודייל, בוא נוותר על הקרב הזה ואני פשוט אברח לי החוצה".
"לא נראה לי, צ׳ארמנדר", לחש טוטודייל ברעות. הוא קפץ קדימה ושיחרר אקדח מים לכיווני. ידעתי שזה מסוכן לי, אז קפצתי קדימה והתחמקתי. הדלת חטפה את מיטב הזרם. הלחץ שהופעל עליי עשה רק טוב כי באותו רגע חשתי שיש לי רעיון.
"טוטו!" התגריתי בו לפתע, אפילו אני הודהמתי מהאומץ שאזרתי פתאום. לא האמנתי שהמשפט הזה יוצא מפי. "זה כל מה שיש לך?"
"ממש לא", אמר וירה אקדח מים נוסף לעברי, מסתבר שלצ׳ארמנדרים יש דווקא יופי של כושר. ניסיתי במיטב יכולתי לפגוע בטוטודייל עם הזנב החדש שלי. זה עבד, פגעתי בו. אני שולט בזנב שלי לחלוטין. זה הרגיז אותו ואת אימי עוד יותר, שוב נורה אקדח מים לעברי. הפעם התחמקתי ביתר קלות, כיאה לפוקימון אמיתי. זרם המים, שהוטח בדלת בפעם השלישית, גרם לי להיות בטוח בתוכניתי. אקדח מים נוסף שנורה לכיווני מצא אותי מופתע. חמקתי אך רק בקושי. מעולם לא תיעבתי ככה מים, סלדתי מהמגע הרטוב והקר הזה, הרגשתי חולשה עזה, ובסופו של דבר הדלת נפרצה. לא היססתי לרגע, זינקתי לעבר הדלת אך טוטודייל פגע בי בדחיפה, מיד לאחר מכן חשתי בשיניו, הוא נשך אותי בכל כוחו, והיה לו כח. לפתע ראיתי להבות מלהביור מוכר. גראולייט נכנס לבית ותקף את טוטודייל, שמעתי את אימי קוראת למאצ׳וק.
"מאצ׳וק!" קראתי בכל הכח, "תעזור לי!" באמת קיוויתי שמאצ׳וק יעזור לי, גראולייט וטוטודייל נלחמו ותקפו אחד את השני בנשיכות, הזנב שלי כאב, אומנם היתי צריך לברוח מפה, אך הייתי בטוח כי עלי לעזור לגרואולייט, שניה לפני שטוטודייל נושך אותו שוב, אז קפצתי עליו ושרטתי אותו בפניו, הוא התגלגל מופתע וכאוב. "בוא נברח, גרואולייט!" קראתי בקול ויצאתי מהבית, טוטודייל אחרי, גראולייט פלט להביור חזק ופגע בטוטודייל המופתע, טוטודייל ניסה להזדקף אך גראולייט דרך עליו ועילף אותו. כמעט ויצאתי מהחצר ומאצ׳וק עצר אותי. "בבקשה, תן לנו לברוח!" התחננתי אליו.
"אני לא אמנע ממך לברוח, אנדרו", חייך אלי מאצ׳וק, "אבל רציתי להגיד לך שאני לא התכוונתי להחזיר אותך הביתה אתמול, הבנתי שנמאס לך מהבית, ועכשיו אני רואה שהפכו אותך לצ׳ארמנדר קטן. אל דאגה, עכשיו אתה פוקימון חזק, עכשיו ברח!" הבטתי בו בהלם, רציתי להגיד לו כל כך הרבה, ידעתי שאין לי זמן ורצתי ביחד עם גרואולייט.
"אני ממש מצטער גרואולייט!", התנצלתי בזמן שרצנו לכיוון אותו רחוב שנפגשו לראשונה. לאחר כמה דקות שרצנו, עצרנו לנוח כשהבחנתי בפרופסור גורדון מסתובב באיזור, חשבתי שהדבר הכי טבעי בעולם זה פשוט לברוח ממנו, אך גרואולייט פשוט רץ לעברו.
"מה אתה עושה?" שאלתי אותו בכעס, נראה היה כי גרואולייט דאג שהפרופסור יהיה פה.
"עוזר לך להתחיל במסע שלך", חייך גראולייט, "אתה תראה, הוא לא יזיק לך, אני מבטיח".
"אבל גרואולייט, אני לא מבין בני אדם בכלל!" אמרתי לו, הבטתי בפרופסור המחוייך ששלף פוכדור.
"אל תדאג אנדרו, זה יבוא עם הזמן, בינתיים פשוט תתנהג כמו צ׳ארמנדר נחמד". חייך גראולייט "בהצלחה מקווה שניפגש יום אחד". הוא הסתובב ונעלם מהעין, הבטתי לעבר הפרופסור והבנתי שעכשיו אני הולך להתחיל את מסע הפוקימונים שלי.
בערך…


המשך יבוא...

פרק טוב! קצת קצר בהשוואה לקודמים אבל זה לא כל כך משנה...

במיוחד שאתה יודע שיש עוד מלא פרקים חח.