*יום עשרים על האי*
''הוא גדל די הרבה יחסית לעשר ימים'' אמרה מיילין בזמן שליטפה את לאקי אשר למרבה הפלא הכפיל את גודלו.
''לאקי לא! שב!'' מילמל מקס בעודו משרבט משהו על רצפת המערה עם אבן גיר ולאקי צייד והתיישב ככלבלב מחונך.
''מה אתה עושה?'' שאלתי את מקס בעודי מלטפת את רין וטין זוג הלסוטוזאורים כפי שכינה אותם מקס אשר בקעו מן שתי הביצים הנוספות, רין הייתה נקבה בעוד טין זכר. ''אני ממפה את האזור, כל פעם שנגיע למקום חדש כדאי שנמפה אותו'' ענה מקס ''זהו!'' הוא אמר בחיוך וקם.
על רצפת המערה נפרשה מולם מפה לבנה ומדוקדקת שבמרכזה מפל המים, מסביב המפל נראו סרטוטים רבים של אי אשר רק רבעו מצוייר ובשאר חלקו אין כלום.
''אויי! אני זוכרת את המקום הזה כאן מצאתי את לאקי'' אמרתי בחיוך והצבעתי על נקודה ספציפית במפה.
''אוקיי שמעו האוכל מתחיל להיגמר לנו אנחנו צריכים להתחיל לאסוף עוד אוכל, חוץ מזה לאקי אוכל בכמויות שיספיקו לעדר פילים בוגר לשבועיים'' אמר מקס בהחליטיות.
''בסדר, בסדר אנחנו באות'' מילמלנו.
מיילין לקחה את אשפת החצים שלה בזמן שאני קשרתי בגפן את רין, טין ולאקי לסלע במערה בכדי שלא יברחו ''נתראה בקרוב'' אמרתי והשלושה נעצו בי מבטי כלבלב, או מבטי דינוזאור עם נדייק.
''אז לאן הולכים?'' שאלה מיילין את מקס ''אני חושב שכדאי לנו לנסות ללכת לחלקים באי שעוד לא היינו בהם, במקום ממנו אנחנו לוקחים מזון בדרך כלל מסתובבים יותר מידי טורפים''.
התחלנו ללכת לכיוון צפון-צפון-מזרח מכיוון שבחלק זה שבאי עוד לא היינו.
אט אט עם הליכתנו הצימחייה הירוקה גוועה והתחלפה בצימחייה חומה ונואשת למים, צמחים שנראו כמו האבהות הקדמוניים של הקקטוסיםנראו בכל פינה, הם היו ענקיים בצבע חום מנומר בירוק וקוצים כסופים אשר גודלם לא היה מבייש שנהבי פיל עם לא ממותה.
''אני לא רואה איך אנחנו הולכים להשיג מזון כאן'' התלוננה מיילין ''חכו רגע.. שמעתם את זה?'' מלמל מקס ונראה כמרוכז.
''שמענו מה?'' שאלתי וניסיתי להשיב ''...הצילו..הצילו'' נשמע עמום ממעמקי סבך שיחים חום ומפותל הוא נשמע עמום וחלש.
''בואו! מהר'' זעקתי בעוד מקס ומיילין רצים אחריי נכנסנו אל סבך השיחים שלפתע נעצרתי ובהיתי כהמומה מהמראה המוזר שלפניי, זה לא היה מצחיק זה פשוט היה עצוב.
נער שמנמן ונמוך בעל תסרוקת אשר סבלה מיתר ג'ל אשר לבש חולצה כחולה משובצת במשבצות כחולות יוקדות ובעל מכנסיים כחולות הנסגרות מעל החולצה כאוברול ישב על הרצפה מבועט בזמן שחתיכת ענף חומה ויבשה כרוכה מסביב לרגלו ''ה..הצילו יש לי..נחש על הרגל!'' הוא צעק מבועת.
''...'' אני, מקס ומייליין הבטנו במחזה בשעשוע קל ''אני יטפל בזה'' אמרה מיילין ונאנחה היא התקרבה אל הילד ושברה את הענף אשר התפורר מיד כאילו לא היה אלה פיסת נייר קטנה.
''אתה בסדר?'' שאלתי את הילד, משתדלת לא לצחוק ''אהמ...כן תודה'' הוא אמר מכחכך בגרונו ''קוראים לי אוגוסטוס צ'ייס השביעי'' הוא אמר לאחר שקם, מקס נראה כעומד להתפקע מצחוק.
''אמ..נעים להכיר אני קסיה אבל אתה יכול לקרא לי קס, זאת מיילין וזה ששם ההוא מקס'' הצגתי את שלושתינו.
''איך הגעת לכאן?'' שאלה מיילין ''כל מה שאני יודע זה שהייתי על ספינת תענוגות יחד עם שותפיי לעסקים ואז זה! כבר שלושה ימים הנני תקועה כאן!'' ושוב הבטתי בו מופתעת משתדלת לא לצחוק 'הנני..? כבר שלושה ימים הוא יושב כאן עם ענף מסכן מתפורר על הרגל?' חלפה המחשבה בראשי.
''חח..טוב פרצוף-תחת בוא איתנו למחנה שלנו אחרי שנסיים להשיג קצת אוכל'' אמר מקס מתפקע מצחוק ''איך קראת לי?!'' צעק אגוסטוס צ'ייס ''אמ..פרצוף תחת זה השם לא?'' ציחקק מקס ''לא! זה אוגוסטוס צ'ייס השביעי בשבילך!'' צעק אוסטוס צ'ייס כאשר פניו מאדימות, הוא נשם נשימה עמוקה והתקרב אליי ואל מיילין ''אבל אתן גבירותיי יכולות לקרא לי אוגוסטוס'' הוא אמר וחייך חיוך מוזר ''אמ..'' מילמלתי וכך גם מיילין מתאפקות שלא לצחוק מן הנער המוזר.
''טוב קדימה בואו!'' מקס אמר.
המשכנו ללכת בחיפוש אחר מזון ''מקס..חשבתי אולי שנתחיל למצא מקומות עם דינוזאורים קטנים ונצוד אותם\ אנחנו לא יכולים לחיות לנצח על פירות וירקות'' אמרה מיילין בחיפזון.
''למען האמת את צודקת גם אני חושב ככה'' ענה מקס, מתחיל להתעניין.
''ל..צוד?! אתם לא רציניים! הם יוכלו אתכם חיים, כאילו אתה לא אכפת לי אבל לתת לבנות המושלמות האלה להאכל על ידי דינוזאורים!?'' הזדעק אוגוסטוס ''אוי נו סתום פרצוף תחת'' השיב מקס בגלגול עיניים ''מ..'' התחילה מיילין לומר ''בואי לא נתערב ביניהם'' השקלתי אותה.
''זה מקום די יבש, בלי טורפים אז זה מקום מעולה להדרוזאוריים, יש כאן צימחייה בשפע גם עם לא רואים אז סביר להניח שנמצא כאן כאלה.
''הדרוזאוריים? זה..זה נשמע מסוכן לא?W' מלמל אוגוסטוס ''ממש לא, הם צימחוניים אבל גם די גדולים כך שאחד יספיק לנו לתקופה די ממושכת שלא לדבר על זה שצריך להאכיל את רין,טין ולאקי''
''רין, טין ולאקי? מי הם?'' שאל אוגסטוס ''אמ..אתה עוד תראה'' אמר מקס בתמימות.
ואכן, לא עבר זמן רב עד שראינו אותם.
הם היו גדולים, רובם הגיעו כמעט לגובה השלושה-עשר מטר בהערכה ראשונית, צורת ראשם הייתה שונה אחד משל השני לכל אחד מהם הייתה צורת ראש וכרבולת ססגונית שונה ''מה הכרבולות האלה?'' שאלתי את מקס ''ככה מדענים הניחו שהם מתקשרים'' הסביר מקס.
''אוקיי, אני לא יודע עד כמה העור שלהם חזק אבל צריך לנסות למצא דרך להרוג אחד מהם'' מילמל מקס ''אני יכולה לשלח חץ אל אחד, הבאתי את אשפת החצים שלי'' הציעה מיילין ''אבל השאלה לאן לכוון את החץ, עם חץ אחד לא ימית אותו הוא והעד שלו עלולים לתקוף או שנגרום למוות בייסורים לדינוזאור המסכן'' ענה מקס.
''אולי הצוואר יהיה המקום הכי טוב לפגיעה?'' הצעתי ''החץ יחצה את קנה הנשימה שלו והוא ימות'' המשכתי.
''אמ... זה נראה לי רעיון טוב אבל כדאי שנבחר באחד די גדול'' אמרה מיילין ''מה עם זה ששם?'' שאל מקס והצביעה על דינוזאור גדול ביחס לשאר בעל צורת ראש משונה אך יפה ''לא! תראו'' הזדעקתי, לצעד הדינוזאורים בצעדים מסורבלים התהלכו שלושה הדרוזאוריים קטנטנים בעלי כרבולות כשל אמם.
''אוקיי..אמ מה עם זה ששם? הוא די מתבודד'' שאלה מיילין, במרחק מה מן העדר ישב עוד הדרוזאור עם כרבולת קטנטנה, על על פי גודלו הוא חי כבר שנים רבות ''בסדר'' עניתי ''אוקיי מיילין אבל אסור לך להחטיא!'' מלמל מקס ''אין לחץ בכלל'' מלמלה מיילין ואוגסטוס רק שתק והביט בציפייה בחץ הנמתח בקשת המאולתרת של מיילין.
זה היה כמו הילוך איטי, החץ השתחרר ועשה את דרכו היישר אל צוואר הדינוזאור המנמנם רוב העד הבחין ושמע את החץ החוצה בשריקה את האוויר והחל להתנהג בעצבנות ולהתכונן למנוסה, אך לדינוזאור המנמנם לא היה מספיק זמן להבין מה קורה, הוא בקושי פתח את מחצית עיניו והחץ חדר את צווארו.
זרזיפי דם רבים נראו יוצאים ממקום הפצע, השתדלתי שלא להקיא ונשמתי באיטיות בכדי לעצור את עצמי מהקאה.
מיילין ומקס נראו מאושרים וכך גם אוגוסטוס ''אני והבנות נקבל את החלקים הגדולים, אתה תקבל את השאר פשוט-עם'' אמר אוגוסטוס כמלך ''אוגוסטוס צ'ייס כולם כאן מקבלים את אותו חלק בדיוק שלא לדבר על זה שיש גם את רין,טים ולאקי'' נזפתי בו.
''אמ..לא חשבנו על דבר אחד'' אמרתי ובלי רצוני נכנסתי להתקף ציחקוקים קל ''איך לעזאזל ניקח אותו למערה?'' שאלתי ''האמת שחשבתי על זה אבל אמ..נצטרך סכין'' אמר מקס ''מה? אוי איכס מקס אתה לא מתכוון לקחת אותו ב..'' בחלק הזה ממש הייתי חייבת לעצור את עצמי מלהקיא ''לקחת אותו בחלקים, כן עם זה מה שהתכוונת לומר'' ענה מקס.
''הנה'' אמר אוגוסטוס והוציא סכין אשר הוחבאה היטב בנעלו ''אמ.. תודה פרצוף תחת'' ענה מקס והלך אל הדינוזאור, שאר העדר כבר ברח מזמן.
התהליך ערך כשלו שעות בהן לא הסכמתי להביט אחורה ''סיימתי '' ענה מקס סוף סוף, הסתובבתי והפעם באמת שלא יכולתי להתאפק, הקאתי.
הדינוזאור היה חתוך לכעשר חתיכות דביקות ומסריחות מדם ''קס! אין זמן עוד מעט אוכלי נבלות יגיעו בעקבות הריח ניקח עכשיו מה שאנחנו יכולים וזהו'' זעף מקס.
''ב..סדר'' עניתי בעודי משתדלת לא להקיא מריח הדם המזוויע.
אני ומקס הרמנו חתיכה אחת מהצוואר ומיילין ואוגוסטוס הרימו חתיכה אחת ''זה יספיק לנו כולל רין,טין ולאקי לשבוע בערך נצטרך לפעם הבאה למצא דרך לקחת בשר בכמויות גדולות יותר'' אמר מקס בדרך.
''אז..איפה אתם גרים?'' שאל אוגוסטוס ''במרכז כל האזור הזה יש נהר עם מפל, מאחוריי המפל יש מערה נסתרת אנחנו גרים שם'' ענתה מיילין.
לאחר כארבע שעות הליכה סוף סוף הגענו למקום המיוחל, כבר הסרחתי מדם אשר נזל עליי ולא רציתי להקיא שוב, כי לא היה לי מה.
''תכניסו רגע את החלקים לנהר'' ציווה מקס וכך עשינו, מיד הנהר נצבע אדום ''זה יסווה את הריח שלנו במערה'' הסביר מקס, לקחנו שוב את החתיכות שריחן מעט השתפר כרגע ונכנסנו למערה ''אההה!'' נשמעה צווחה של נערה, הסתובבתי, לא הייתה שום נערה זה היה אוגוסטוס ''מה קרה?'' שאלתי אותו בחוסר סבלנות ''יש..כאן דינוזאורים! אל תזוזי'' הוא ענה בקוצר רוח ''אוי תירגע אלה רין, טין ולאקי'' השבתי בחיבה והתרתי את קשרי הגפנים, השלושה מיד קפצו עליי בשמחה.
*יום עשרים ושש על האי*
''אה? מה זה'' מלמלה מיילין ''מה קרה?'' שאלתי בעודי מאכילה את רין,טין ולאקי ''יש כאן.. מעטפה'' השיבה מיילין בסקרנות מפתח המערה.
''מעטפה!?'' שאלתי בהלם ואכן בפתח המערה על רצפת האבן הקשה ניצבה לה מעטפה בצבע שמנת ללא כל כיתוב עליה.
פתחתי את המעטפה בזמן שגם אוגוסטוס צ'ייס ומקס הגיעו אלינו, המעטפה הכילה דף בצבע אדום בוהק עם כתב בעט כחולה.
''לכבוד יושבי המערה שמאחורי הנהר.
כל הכבוד על הישרדותכם עד היום העשרים ושש על האי! כבר עשרים ושלושה שורדים מתוך החמישים מתו ונפסלו מן המשחק, עם תשרדו עד היום אלף תוכלו לצאת מן האי!
כל עשרים ושישה יום תקבלו עדכון על מצב המשחק, אלה עם כמובן תמותו.
בהצלחה לכם
ומי ייתן שהשורדים הטובים ביותר ינצחו''
בסוף המכתב נראה איור של שתי חרבות מוצלבות.
''מה.. זה אומר?'' שאלה מיילין לאחר כמה דקות של הלם ושתיקה ''עשרים ושלוש מתוך חמישים... זאת אומרת שאנחנו חלק מעשרים ושבע הנותרים? ועשרים ושלושה מתו? מה קורה אן?!'' היא צעקה.
''אלף יום על האי?! זאת אומרת שהספינה לא הייתה תאונה? רק רגע.. היינו מאה איש על האי אז מה קרה לחמישים הנותרים?'' שאל מקס נפחד ''היינו חמישים תיירים וחמישים אנשי צוות ואנשי אבטחה זה אומר ש...?'' השלים אוגוסטוס את המשפט.
''אנחנו לא נשארים פה אלף יום! שישכחו מזה בהזדמנות הראשונה אנחנו יוצאים מכאן!'' צעקתי בזעם.
''וגם ככה.. אנחנו צריכים למצא כמה שיותר שורדים, להתאחד איתם ולצאת בקבוצה כמה שיותר גדולה לכאן לא נוכל להפקיר אנשים אחרים על האי, צריך לנסות ולחלץ כמה שיותר ושנקים יחדיו תוכנית בריחה'' אמר מקס בהיגיון.
''אבל תחשבו על זה... אנחנו בקושי שורדים עד עכשיו... ויש עוד המון זמן אני בעד שנקים בסיסונים'' אמרתי.
''בסיסונים?'' שאלה מיילין ''כן, נבחר מערות נטושות ברחבי האי, כמובן שקודם כל נמפה את כולו, בכל בסיסון נשאיר הודעה ומפה איך להגיע למערה שלנו ובטוח שלפחות שניים—שלושה שורדים ייתקלו במערות ובטח שאנחנו לא הקבוצה היחידה כך נוכל לאתר אחד את השני בקלות'' אמרתי.
''עם כך זה הוסכם נתחיל ביום השלושים'' אמר מקס בהחלטיות.
דינוזאורים שהופיעו בפרק:
הדרוזאוריים-
לסוטוזאור-
משתמשים
הרשם
תאריך הצטרפות: Jul 2011
תודה שקראתם
ספוילר
אני אוהבת את שניהם ממש
הרשאות
