נושא: הג'וק השקדן

סיפור שמצאתי בפייסבוק שהותר בהפצה:


הג'וק החכם / שרה אהרונוביץ קרפנוס, בית ספר לנמלים, 2004

כידוע, הג'וקים אינם יצורים אהובים עלינו. בדרך כלל אנו נבהלים מהם, נגעלים מהם, ואפילו קופצים או צורחים בבהלה, כאשר אנו נתקלים במקרה ביצורים הללו, שהם מכוערים בעינינו.
והנה, עוד מעט קט, תשמעו סיפור על ג'וק חכם.
כן, כן, ג'וק חכם. בדיוק מה שאתם שומעים.
ובכן, לג'וק החכם שלנו קוראים – נכון – ג'וק או ליתר דיוק – מקק.
מקק לומד בבית ספר למקקים בוגרים. ומדוע? מפני שמנת המשכל שלו גבוהה לגילו (הוא בן חודש ואפילו המשושים שלו צעירים וקצרים עדיין). לכן הוקפץ הג'וק החכם לשכבת הביניים וכיום הוא לומד בכיתה ט'.
כל חבריו לכתה היו מקקים כשרוניים מאד, ציוניהם היו גבוהים מהממוצע והם לא היו מביישים אפילו תלמידים באוניברסיטאות.
מיודענו הג'וק אהב מאד ללמוד.
מדי יום היה חוזר הביתה ומספר לאחיו הצעיר ולהוריו על חויותיו מבית הספר של הבוגרים ועל הצלחותיו בלימודים.
כך חלפו ועברו עליו ימיו בנעימים, ללא ארועים מיוחדים.
יום אחד, בשלהי שנת הלימודים, הודיע המורה בחגיגיות, משושיו נוקשים וכפופים כלפי מטה:
"תלמידי החביבים, בעוד שבוע, יערך מבחן סיכום בנושא 'חומרי הדברה'. הנכם מתבקשים לעבור על החומר שלמדנו השנה ולהיות מוכנים. אורך המבחן – כשעה וחצי." סיכם המורה את דבריו, הוריד את משקפיו מאפו, הביט בחומרה מרובה על תלמידיו הקשובים קשב רב והוסיף:
"לתלמיד שיקבל את הציון הגבוה ביותר – ינתן פרס", הביט המורה בפניהם המופתעות וחייך לעצמו מתחת לשפמפמו הדק.
"אבל המורה", שאל אחד הג'וקים ומשושיו פונים כלפי מעלה בתמיהה, "מעולם לפני כן לא הוצע לנו פרס, מה שונה הפעם?" ופניו הביעו מבוכה רבה.
"חכו ותראו ולא תצטערו", ענה המורה ולא הוסיף; נטל את תיקו ופנה לצאת מהכיתה.
שניה לאחר מכן פרצה מהומה בקרב המקקים הנרגשים.
"מה אתם אומרים? מה יהיה הפרס?" קרא נרגש אחד המקקים ומשושיו זעים כברוח סערה.
"נראה לי שסוף השנה הזה יהיה שונה לגמרי מסוף השנה שעברה", הצטרף להתלהבות ג'וק נוסף.
"נכון", אמר ג'וק ממושקף, "אני חושב שהוא מכין לנו פרס כזה, שכלל איננו מנחשים מהו", והנהן בראשו בידענות, משקפיו כמעט נשמטים מאחיזת משושיו הדקים.
ובכן, אצו רצו כולם לביתם. חברנו המקק התפרץ לביתו, צועק לחלל האויר את החדשה המרעישה, ומשושיו מתפרעים ברוח:
"אמא, אבא, שמעתם? המורה אמר שמחכה פרס לתלמיד שיקבל את הציון הגבוה ביותר!" הוא נשם בקושי, בגלל ריצתו המהירה לספר להוריו.
"מה אתה אומר", אמרה אמו בתדהמה, כשהיא מנגבת את ידיה במגבת קטנטנה, "הוא אמר לכם מה יהיה הפרס"? שאלה בסקרנות.
"לא, הוא פשוט השאיר אותנו בניחושינו", ענה מקקנו הנרגש.
"אם כך, התחל כבר עכשיו ללמוד. כדאי שאתה תהיה הזוכה", המריצה אותו אמו ואביו, שהניח את עתונו, הצטרף להתלהבותה.
הלך ג'וקנו לחדרו ומיד החל לעבור על החומר שלמד במשך כל אותה שנה – חומרי הדברה.
השבוע חלף לו באטיות מעצבנת, כאילו בכוונה.
הגיע יום שלישי, יום הבחינה. כל התלמידים הגיעו לכתה נרגשים ומלאי מרץ להתחיל במלאכה.
התישבו בכסאותיהם, מצפים למורה בחרדה מהולה בהתרגשות.
אם מישהו מכם היה צופה באותו רגע בנעשה בכיתה, היה רואה יער של עצים שחורים ודקים, שצמרותיהם מתנועעות ברוח חזקה. אלו היו המשושים של כולם.
והנה, נכנס המורה, כולו חשיבות ורצינות, הניח את תיקו על השלחן, לקח בידיו ערימת דפים והחל מחלקם בין השולחנות.
"שימו לב, ברגע שאתן את האות, תהפכו את הדפים ותתחילו לענות על השאלות. יש לכם ארבעים וחמש דקות ללא הפסקה. התלמיד שיסיים ראשון, יקום בשקט רב מכסאו, כדי לא להפריע לתלמידים האחרים וימסור לי את המבחן", הסביר המורה ברצינות רבה.
התלמידים ישבו שקטים כל כך, עד כי אפשר היה לשמוע קול זבוב במעופו באויר החם.
"התחל", ציווה המורה.
כולם הרימו את עטיהם והפכו את הדפים.
הביט מקקנו בשאלות ולא ידע נפשו מרוב שמחה. היו אלו בדיוק השאלות עליהן התכונן במשך כל השבוע. היתה לו הרגשה טובה.
הוא החל לענות על השאלות, אחת אחרי השניה. התשובות זרמו ממנו בקצב מהיר והוא לא חש אפילו לרגע בזמן שעובר.
סיים מקקנו להשיב את תשובותיו, הרים ראשו וראה כי נותרה עוד כמחצית השעה.
קם אט אט מכסאו, ניגש אל שלחן המורה, הניח עליו את המבחן ויצא בשקט מהכיתה.
בחוץ, המתין בקוצר רוח לחבריו, עד שיסיימו גם הם את המבחן.
פתאום נפתחה הדלת וחבריו החלו זורמים בהמוניהם החוצה, ומחליפים בהתרגשות חויות על התשובות שנתנו.
"איך סיימת כל כך מהר"? שאלו אותו חבריו בהתפעלות, "זה היה כאילו ידעת מראש את השאלות", הוסיפו בעוקצנות.
"תגידו מה שאתם רוצים", ענה מקקנו נעלב, "אני פשוט התכוננתי כל השבוע, כשאתם ודאי שיחקתם בלהפחיד אנשים תמימים", אמר והלך לדרכו, מנפנף בעלבון במשושיו הארוכים והשחורים.
הפנה להם את גבו והלך לבדו לביתו, שם המתין בחוסר סבלנות לתוצאות הבחינה.
בבוקר יום שישי, נכנס המורה כשבידיו דפי המבחן ואמר:
"רובכם עניתם על מירב השאלות, אך רק אחד מכם ענה על כולן וכל תשובותיו היו נכונות", אמר, והעיף מבט לעבר מיודענו.
הוא החל לחלק את הדפים כשהוא חולף בין כולם.
כל אחד מהג'וקים העווה את פניו כשקרא את ציונו ומשושיו נטו חסרי חיים כלפי מטה.
לבסוף הגיע המורה לשולחנו של מקקנו, ואמר:
"אני מוכרח לציין לשבח את חברכם הצעיר. מבחן כזה לא ראיתי מעודי ואני כבר שנים רבות מורה", טפח לחברנו על שכמו, החליק על משושיו והחזיר לו את המבחן.
במשושים רועדים פתח ג'וקנו את מבחנו. בצד שמאל של העמוד, התנוסס הציון - 100 – שנכתב באותיות אדומות ומודגשות.
מרוב התרגשות, פתחו משושיו בריקוד פראי.
"ועכשיו" אמר המורה, מסלסל במשושיו בחשיבות מרובה, "כפי שהבטחתי - הפרס".
ניגש המורה אל מאחורי שולחנו, התכופף והוציא חבילה מוארכת עטופה בנייר צבעוני, קרא למקקנו ואמר:
"הנה הפרס אתה בהחלט יכול לחוש גאה על כי זכית בו", והגיש לו את החבילה.
רץ מקקנו במהירות לביתו, גורר אחריו את החבילה, שהיתה גדולה יותר ממנו.
בחוסר סבלנות נכנס הביתה, אץ רץ לחדרו, וקרע את העטיפה. ומה גדולה היתה תדהמתו כשראה כי הפרס שבו זכה הוא תרסיס נגד ג'וקים.
בעיניים קרועות לרווחה ובמשושים מתוחים לאחור כמיתר,
הביט הג'וק במיכל, ולא הבין מה רואות עיניו.
גם אמו, שהיתה סקרנית לראות באיזה פרס זכה בנה, נכנסה לחדרו. כשראתה במה מדובר, פלטה צעקה וצוותה עליו לשמוט מיד את התרסיס מידיו.
הג'וק האומלל פרץ בבכי גדול. אמו ניסתה להרגיע אותו, כשבראשה חולפות מאות מחשבות והיא אינה מסוגלת להבין מה קרה.
אספה את בנה הג'וק בזרועותיה המשושיות, חיבקה אותו חזק אל חיקה וליטפה אותו לטיפות ניחומים.
"מחר בבוקר אגש למנהל לברר מה קרה. איך יתכן שהמורה, שהוא בעצמו ג'וק, יתן תרסיס נגד ג'וקים כפרס?" כעסה אמו של ג'וקנו, כולה נרעשת.
למחרת הלכה האם עם בנה לבית הספר.
הוא פנה לכיתתו והיא המשיכה למשרדו של מנהל בית הספר.
בראש מורם ומשושים זקופים, צעדה לכיוון משרד המנהל, כולה רותחת וזועמת.
פתחה בתנופה את הדלת וראתה את המנהל יושב בכסא גבוה ומרופד, וסביבו עשרות ספרים בנושא חומרי הדברה.
"שלום גברתי, במה אוכל לעזור לך"? שאל המנהל, מניח מידיו את הספר שבו עיין.
"בני קיבל במבחן על חומרי הדברה ציון 100. כפרס הוא קיבל מהמורה שלו תרסיס נגד ג'וקים", פתחה ואמרה האם, ללא הסברים מיותרים.
"מה, מה? את מוכנה לחזור על כך שוב?" ענה המנהל הנדהם, מיטיב את מכשיר השמיעה על אזנו. רק אז, הבחינה אמו של מקקנו שהמנהל היה כבד שמיעה.
"אדוני המנהל", צעקה, "אתמול קיבל בני תרסיס נגד ג'וקים כפרס. מה יש לך לומר על זה? האם זה המנהג בית ספרך? האם היה זה באישורך?" זעמה אמא מקקית, משושיה נרעדים וזעים בפראות מצד לצד.
"אני כל כך מופתע והמום", אמר המנהל כשהוא מזיע קשות, "תני לי לבדוק את הנושא. לא ממני באה ההוראה לתת תרסיס נגד ג'וקים כפרס, ואני מבטיח לך שאפעל בנדון", המשיך ואמר בהחלטיות ובכעס.
"בסדר. אני אמתין עד מחר, ואצפה לתשובה ברורה. אם לא, אפנה לועדת המשמעת הגבוהה הממשלתית של המקקים", אמרה האם בקרירות, נטלה את תיקה, היטיבה את משושיה שהתפרעו ויצאה בגאון ממשרד מנהל בית הספר.
המנהל, שהופתע לא פחות מג'וקנו החביב, המשיך לשבת בכסאו ולא ידע בדיוק מה לעשות.
חלפה לה שעה קלה, שבמהלכה הגיע להחלטה והורה למזכירה לזמן ללשכתו את המורה הסורר.
אחרי כמה דקות נשמעה נקישה בדלת.
"יבוא", הרעים המנהל בקולו. אל תשכחו שהוא דיבר בקול רם באופן טבעי, כי היה כבד שמיעה.
הדלת נפתחה באטיות והמורה נכנס למשרד המנהל, בלי שידע בכלל במה מדובר.
"כן אדוני, קראת לי, מה אוכל לעשות למענך?" שאל, כשמשושיו מגולגלים כשבלול נפחד.
"שב", אמר המנהל בשקט, "והסבר לי בבקשה מדוע זה נתת תרסיס נגד ג'וקים כפרס על הציון הגבוה ביותר במבחן על חמרי הדברה?" שאל והטה ראשו לצד ימין כדי להיטיב לשמוע את תשובתו של המורה.
המורה, נדהם ונבוך, הרים ראשו ובקול קטן הסביר:
"אני מבקש שלא תכעס. לא עשיתי זאת מרוע לב. כשהייתי ילד קטן, הורי ושניים מאחי מתו בגלל תרסיס שהותז עליהם. חשבתי כי מאחר שאנו לומדים על חמרי הדברה, יהיה נכון להכין את תלמידינו הג'וקים לקראת העולם הגדול, ולסייע להם לזהות את ריח התרסיס ולהזהר ממנו. זו גם הסיבה שצרפתי מסכה נגד גאזים. התלמיד כנראה לא ראה אותה, משום שהיתה ארוזה בתוך הפקק של המיכל", ענה המורה בתמימות ובצער.
הביט בו המנהל ולא ידע אם לכעוס עליו או לרחם עליו.
"היית צריך לספר לי", אמר בעדינות. "איך לפי דעתך הרגיש התלמיד, כשפתח את החבילה וגילה שהפרס בו זכה הוא תרסיס נגד ג'וקים? הרי הוא אינו יכול ליהנות ממנו. בעצם, הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, זה למות מהתרסיס. איני חושב שהוא ידע כי ישנה שם מסכה", כך אמר המנהל, בקול כה רם, עד שגם המזכירה בחדר הסמוך שמעה את דבריו ומשושיה האפורים מזקנה הופנו לכיוון דלת משרד המנהל, כדי להיטיב קלוט את כל הנאמר שם.
"הו, אני כל כך מצטער. לא הספקתי להסביר לו מהי הסיבה לפרס שניתן לו, עשיתי טעות," ענה המורה כולו נסער ומשושיו נפתחו ונפרשו כמניפה סביב ראשו.
"בסדר, חזור לתלמידיך והסבר להם מיד מה פשר הפרס המוזר", הורה המנהל למורה בסבר פנים חמור, אך לא כעוס עוד.
מיהר המורה לכיתתו ובמסדרון כבר שמע את המולת התלמידים.
פתח את הדלת בעזרת משושיו הארוכים, צעד אל שולחנו, פנה אל תלמידיו, הורה להם לשבת ופתח בהסבר:
"תלמידים יקרים. כשהייתי קטן, בערך בגילכם, גרנו, אני ומשפחתי, בין הסדקים בבית משרדים גדול ומפואר. תמיד היו לנו דברי מאכל שנותרו על שולחנות העובדים, וחיינו בטוב".
"יום אחד השתעממתי מאד ויצאתי מהבנין. כשחזרתי בערב, לא מצאתי אף אחד מבני משפחתי במקומם הרגיל. התחלתי לחפש אחריהם ולקרוא בשמותיהם, אך לשוא".
"חשבתי שאולי הם נרדמו באחד הפתחים הרבים בקירות, ומחר בבוקר לבטח אמצא אותם".
"וכך הלכתי לישון".
"בבוקר, כשהתעוררתי, התברר לי מה רב היה האסון. הורי ושני אחי שכבו על הגב, ניסיתי להעיר אותם, אך הם כבר היו מתים מספר שעות".
"ישבתי ובכיתי מרה על משפחתי שנספתה ורק אז הבחנתי בריח מוזר שעמד בחלל החדר".
"רחרחתי שוב ושוב וכשהתקרבתי אל משפחתי שוב, הריח התחזק מאד".
"אז הבנתי, שכאשר הייתי בחוץ, ריססו את הבנין בתרסיסי נגד מקקים, וכך רק אני ניצלתי".
"אתה מבין, רציתי להכיר לך" ובאומרו זאת, פנה אל תלמידו הטוב ביותר, שזכה בתרסיס, "את ריח התרסיס, כדי שתהיה מוכן ותוכל לזהות אותו. וכך, תוכל להציל את עצמך ואת בני משפחתך. מה שלא ידעת הוא, שצרפתי מסכת גאז, כדי שתוכל לחבוש אותה ולהריח את ריח התרסיס מבלי שיקרה לך דבר. לא הספקתי להסביר לך זאת, ועל כך אני מצטער צער רב".
מותש ורועד סיים המורה את דבריו, התיישב בכסאו וביקש מאחד התלמידים שיביא לו מים לשתות.
כשחזר התלמיד עם הכוס, לגם המורה והמשיך, כשמשושיו מרעידים:
"לא היה בכוונתי לפגוע בך תלמידי היקר, להיפך, חשבתי שבבוא הזמן, הפרס יוכל להציל את חייך וחיי ג'וקים נוספים. ופה המקום לגלות לך את המשך ההפתעה, בזה הרגע הריני ממנה אותך כמדריך ראשי לחמרי הדברה לכל הג'וקים בבית ספרנו.
הרים מקקנו הנבוך את מבטו לעבר מורהו, והודה לו. בלבו הבין את משמעות הפרס וגאווה רבה הציפה אותו.

הסוף.

מה אתם חושבים על הסיפור?

וואוו אף פעם לא חשבתי על זה ככה ם:

~נפעמת~
סיפור ממש יפה