נושא: ממ''ת-משחק תפקידים שבועי

לפתע האיש קם , "איך זה יכול להיות?" שאלתי , רצתי לכיוון האיש , אבל התפרים שמריסה שמה לי בצוואר קצת השתחררו , צרחתי בכאב ונפלתי על הרצפה , לא מסוגל ללכת , "אתם חזקים יותר ממה שחזקתי , הגיע העזמן להראות את כוחי האמיתי." האיש אמר ולפתע נוספו לו 2 ידיים מתחת לידיים המקוריות , "אני עדיין יכול לעשות את זה!!!" צעקתי בכעס , ביד אחת שלפתי את החרב ודקרתי את האיש בבטן וחתכתי לו חצי ממנה , וביד אחת החזקתי את הצוואר , הבטן של האיש נפלה ולפתע האיש חיבר אותה מחדש , "זה לא הגיוני." אמרתי ונפלתי .

״די!״ צעקתי לפתע שנחתה עליי ההבנה שהסיכוי שלנו לנתח אבוד ״אם תעזוב אותם אני יבוא בשקט ולא אתנגד אני לואיז שמעתי אותך אומר שאתה רוצה אותי לא?״ אמרתי בהגנעה ופחד מפני הבאות רועי וניקוניסו להתקדם ״לא!״ אמרתי והם נעצרו

לכל אחד יש רק משו אחד, תזכרו את זה
------------
"עוד אחד באותו יום" אמרתי לו "האיש השני עם הרובים אמר לך שזה לא נחמד להילחם בי?". הוא התעצבן ושלף 4 גרזנים, נחוש להוריד אותי, "דרך אגב שימוש יפה בפורטלים לעצור את המתקפה איש מספר 3, אני מציע שתשלח אותו גם חזרה, אין לך למה סתם לגרום לו להילחם בנו". אמרתי והאיש התפוגג באויר תוך כדי הריצה.

''אוקי...'' מילמלתי בהפתעה ''אנדר מה הכוונה בלסמן אותי? ולמה שירצו ללכוד אותי בכלל?'' שאלתי את אנדר את השאלות שהציקו לי במשך כל הזמן.
''רועי'' פניתי לרועי בנוסף ''אתה טוב עם מתכת חושב שתוכל להכין לי קשת יציבה וחזקה?'' שאלתי את רועי בתקווה

"כן אין בעיה" אומר ללילי "את רוצה קשת שטוחה, שיורה חצים אנכיים או קשת שיורה חצים כלפי מלעה?" שאלתיאת לילי "אני לא יודעת... לא חשבתי על זה" היא ענתה "טוב כשתחליטי, תגידי. אני בנפחייה ואני אתחיל להכין את הבסיס, אתיח את המתכת ואכין גם נשק קטן בשבילי" אומר ואחשוב על גרזן הקרב שאני רוצה להכין. "נתראה אחר כך" אוסיף, אקח את המתכות ואלך אל הנפחייה כדי להתחיל לעבוד

"אין בעיה בואי" אמרתי ללילי ולקחתי אותה לצד, בזמן שניקו ורועי הלכו. "מסתבר שמגלים אנשים בעזרת היכולות, גם שהם לא מופעלות, אין לי מושג איך אבל תנסי לא להשתמש בה יותר מידי, תשמרי אותה למקרה שמישו מגיע שלא תהיי באמצע pelenty". היא הנהנה בהבנה והסברתי לה על האדם עם הרובים וכל מה שידוע לי, כולל המידע על האיש המשגר החיצוני. "עוד משו זה שיש גם אדם חיצוני שמראה לו את הכל, כנראה אין להם יכולות לחימה כי לכל אחד יש רק משו אחד, צריך למצוא אותם". התחלתי לצלוע למרפאה, הפעם הפצעים יתרפאו הרבה יותר לאט, שיצאתי ממנה התחיל כבר להחשיך

לאחר שעברתי דרך רועי ואמרתי לו שאני מעדפה קשת רגילה שיורה ישר ולא כלפי מעלה הלכתי לשוטט כהרגלי במבוך 'למה לעזאזל דווקא לי יש את הכוחות המוזרים האלו..?' הרהרתי 'אני אפילו לא יכולה לחתוך קוץ מסכן מבלי לסבול מכאב עז'.
''הכל בסדר?'' שאל לפתע רועי שהגיח מבין קירות המבוך ובידו צרור סמרטוטים ארוך ''מה זה?'' שאלתי רועי הסיר את צרור הסמרטוטים וחשף קשת כסופה ולידה אשפת חצים ''תודה רבה!'' אמרתי בהתלהבות ולקחתי את הקשת בידי

כבר היה חשוך אספתי את הדברים והנחתי את המכתב על השולחן, לקחתי איתי ברדס והלכתי לכיוון היציאה מהאחוזה, בדרך לא ראיתי אף אחד, שהגעתי לשער שמעתי קול מאחורי. "לאן את הולך?", זאת הייתה מרי "לחפש מישו, דרך אגב את שמעת על מישו עם מעין נשקים כאלה כחולים בצורה כזאת?" שאלתי והדגמתי רובים עם האצבעות. "כן שמעתי עליו, הוא גר בלונדון והוא ממש מסוכן".
"נשמע כמו האיש שלי, אז אני יוצא".
"חכה, אני באה איתך"
"למה? זה מסוכן, אני לא יכול סתם לגרור אותך איתי"
"אתה תצטרך אותי, המעמד שלי יעזור לנו מאוד בדרך"
"בסדר, בואי" אמרתי לה ויצאנו

לאחר שיצאתי מהמבוך נזכרתי בהכל ואז פגשתי את מריסה , "היי מריסה , מה קורה?" שאלתי אותה , בשלב הזה כבר יכולתי להזיז את הצוואר.
"הכל סבבה." היא אמרה בשמחה , לפתע הסתכלה בפרצוף רע למעלה , ראיתי שמישה עם חרבות נופל לכיווני , קפצתי הצידה ושלפתי את החרב שלי , "ניקו , השלישי בחבורה." הוא אמר בשמחה , "בדיוק מי שאני צריך." הוא המשיך בדבריו , "רגע , אתה , אני זוכר אותך , אתה הייתה." הוא אמר , "כן." הוא אמר , "אתה , אני אהרוג אותך!!!!!" צעקתי בכל רם כל כך שכל מי שהיה באחוזה , לא משנה איפה שמע את הצעקה שלי , מצאתי את החרב האחרת שלי על הרצפה , אז תוך כדי ריצה תפסתי אותה , נלחמנו חרב בחרב.

לאחר שהבאתי ללילי את הקשת שביקשה, חזרתי לנפחייה והמשכתי לעבוד על הגרזן שהתחלתי לעבוד עליו לפני זה. השחזתי את הלהב והכנתי את הידית, הרתחתי קצת אבן והמסתי אותה וציפיתי את הלהב כדי לחזק אותו. מירקתי את הלהב וחיברתי אותו לידית. 'נראה לי שגמרתי' חשבתי, מתפעל ממעשה ידיי 'עכשיו רק צריך לבדוק אותו' הירהרתי ולקחתי את הגרזן 'אני חושב שאמצא את ניקו ואבקש מימנו להתאמן איתי'. לאחר מיכן אלך לכיוון החדר של ניקו ואראה את האיש ואת ניקו נלחמים

בדיוק שוטטתי במבוך בדרכי לחדרי ששמעתי את הצעקה של ניקו.
התגנבתי בשקט לכיוון הצעקה והסתתרתי מאחוריי אחד קירות המבוך וראיתי את ניקו נלחם ואת רועי שבדיוק הגיע למקום ''אוי לא'' מילמלתי שזיהיתי את התוקף, קלטתי שהקשת אצלי ושאני בטווח ממנו אני יכולה לירות באיש, מתחתי חץ ועמדתי לירות שלפתע מישהו שם מטפחת לפני פי, הרגשתי איך לאט לאט אני מתחילה להתמוטט בידיעה שאף אחד לא ידע זאת מפני שהייתי מוסתרת מאחוריי הצמחים

האיש הזר לא ראה אותי. התקרבתי בשקט, יחסית. סומך על כך שהאיש עסוק בניקו, הנפתי את גרזן היד ותקעתי לו את הגרזן במותן לפני שהוא הצליח לעשות משהו. 'עכשיו בוא נבדוק אותו בקרבב פנים אל פנים' חשבתי והאיש הסתובב. החלפנו מהלומות, הנפות חרב וגרזן. הוא היה ביתרון כי החרב יכולה לדקור ולא רק לשסף. אחרי כמה מהלומות ניקו תקע לאיש את חרבו בגב והאיש קרס על הרצפה. קרתתי לו את הראש כדי לודא שהוא מת ולא יקום על הרגליים כמו האיש הקודם ורק לאחר מיכן פניתי אל ניקו ושאלתי "מי זה היה?" "אין לי שום מושג" הוא ענה לי "כל מה שאני יודע הוא זה שהוא חיפש אותי" הוא הוסיף. 'מסקנות מהקרב:' חשבתי לעצמי בזמן שחזרתי לנפחייה 'הגרזן מבקע עצמות בלי להיסדק או להיתכהות. הוא עומד טוב בקרב פנים אל פנים, אני צריך עוד גרזן...' במחשבה על המסקנה האחרונה שלי אזכר שנשאר לי עוד קצת מתכת ואז כשאגיע לנפחייה ותחיל להכין גרזן נוסף

'לא הייתה לי ברירה , אם הוא היה יודע שזה אחי הגדול שהרג את הורי , אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.' אני חושב לעצמי, רואה את אחי קם , "למה , אני עדיין לא מבין למה עשית את זה?" אומר בעצב ובבכי , הוא רץ לכיווני , חיפשתי את החרבות שלי , ראיתי שאחי מחזיק ארבע חרבות , לפתע מישהו עצר אותו , ראיתי שהוא מחזיק את לילי מחוסרת הכרה , לפתע הוא תפס אותי בצוואר , צרחתי , זה היה כואב , ולאחר כמה שניות הוא הפך אותי והחזיק אותי ברגליים .
"לטיפולך." האיש אמר , אחי נתן לי אגרוף בבטן והתעלפתי .

''אה?'' מילמלתי בטשטוש שקמתי כל מה שראיתי היה חושך, ידי ורגלי היו קשורות ושכבתי בתוך סוג של ארון מרופד ללא כל אור לא הייתי סגורה אבל היה לי ניחוש היכן אני ''בחייאת רבאק! די כבר עם הארונות קבורה האלה!'' רציתי לומר שלפתע קלטתי שגם פי חסום.
הארון נפתח וזוג ראשים הציצו אליי-אדם במעולם לא ראיתי בעל מראה די מרושע ואדון צעיר בעל פנים אשר מצביעות על אופי נחמד היה לו שיער שחור קצוץ ועיניים חומות, הוא לבש חליפה מהודרת ''כמה?'' שאל האדון הצעיר את בעל העיניים הזדוניות ''21'' הוא ענה '21 מה?!' חשבתי במוחי בעצבנות ''הנה'' אמר האיש בעל הפנים העדינות ותן לעיניים זדוניות שק קטן ומצלצל ''אוי לי... רק אל תגידו לי שהוא גם רוצה להרוג אותי ושהוא שכר את הטיפוס הזה כדי ללכוד אותי' חשבתי במוחי ורצף קללות ארסיות עלו במוחי, ידעתי שאולי זה דבר טוב שפי חסום כי באמת שלא רציתי לומר את קללות האלה.
הארון נסגר שוב ולפתע התחלתי לחוש שהוא זז

הכנתי עוד גרזן. זה לקח קצת זמן וכשסיימתי היה כבר מאוחר. לקחתי את מעשיי ידי והלכתי לכיוון המבוך כדי לקרוא ללילי. נכנסתי כמה צעדים לתוך המבוך וקראתי בשמה... היא לא ענתה לי. העמקתי עד כמה שהעזתי וקראתי לה שוב אבל שוב היא לא ענתה לי 'אולי היא כבר בחדר שלה, ישנה' חשבתי והתחלתי לעשות את דרכי לאגף המגורים. לפתע ראיתי את הקשת שנתתי לה זרוקה על הרצפה ולידה אשפת החצים וכל החצים בתוכה, אף אחד לא היה חסר. הרמתי את הקשת, מבוהל 'היא לא היתה משאירה את זה ככה' חשבתי והמשכתי לאזור המגורים. בדקתי את החדר שלה וכפי שחששתי הוא היה ריק. הלכתי לחדר של ניקו כדי לשאול אותו עם הוא ראה את לילי וגם הוא לא היה בחדר שלו. פתחתי את החדר של אנדר וגם הוא לא היה שם. "מה לעזאזל..." מילמלתי לעצמי בעודי סוגר את דלתות כל החדרים ומתכוון ללכת לחדרי, לחשוב על כל זה. לפתע איש אחד צץ מהצללים, מחזיק בידו חרב שרעל נוטף מימנה. "שלום רועי" הוא בריך אותי בחמימות אבל נדרכתי 'הוא חושה שאקנה את זה שהוא ידיד שלי. אולי הוא לא יודע שאני יודע שחברי נעלמו'. "שלום" אשיב בנימוס "מי אתה?". "השם שלי לא משנה" הוא אמר אבל אני רוצה שתבוא איתי בשקט, אחרת תצטרךך להיפגע ושנינו לא רוצים שזה יקרה. נכון?". "אני לא חושב שאני אלך איתך, לא משנה לאן" אמרתי בבוטות והוא נאנח. "על החרב יש רעל, לא מההורגים אלא רק מאלה שמעלפים אותך, חשבתי שתרצה לדעת את זה" הוא אמר ואז תקף בלי הזהרה