פרק ראשון – פיילוט
"צ'ימצ'אר אני בוחר בך!" צעקתי בזמן הקרב "תשתמש עכשיו בגחלת על טרטוויג" הוראתי לו וראיתי את ניצוצות האש עפים מפיו של פוקימון האש הקטן לכיוון טרטוויג שהוא פוקימון עשב שדומה מעט לצב, הפגיעה הייתה קטלנית ועלפה את טרטוויג בשנייה.
לפתע,בלי שום הכנה מוקדמת אני מוצא את עצמי על הרצפה בחדרי, שעון הפיקאצ'ו שלי מצפצף בלי הפסקה ומהרגל ישן אני זרקתי עליו כרית והוא נפל והשתתק,קמתי מהרצפה והתלבשתי במהרה,חבשתי את כובעי האדום ואת מכנסי הג'ינס הכחולות ועוד חולצת T רגילה עם ציור של פיקאצ'ו עליה וירדתי למטה לארוחת בוקר.
"בוקר טוב אמא!" אמרתי בחיוך וחיבקתי אותה תוך כדי כך שאני מגניב איזה חטיף קטן מאחוריה "תוריד את זה מיד!" נשמע כל תקיף ומוכר מאחוריי, זה היה אבי וכרגיל הוא נראה לא מרוצה ממני "אתה לא מבין שזה לא בסדר לאכול כל כך הרבה ממתקים בלי רשות?!" הוא שאל בעצבנות "אתה עוד תשמין ותהיה חסר תועלת לגמרי!" הוא המשיך במופע האימים שלו וסיננתי לעצמי "בוקר טוב גם לך,אבא", הוא לא שמע את זה אבל את אמי זה הצחיק והיא שמה לי את החטיף ועוד כמה סוכריות בתיק "אל תתייחס אליו,קשה לו מאוד שריי רחוק מהבית" אמי אמרה לי בנחמדות והגישה לי את התיק למסע שלי, למעוניינים לדעת ריי הוא הכי הגדול,אני אוהב אותו באמת באמת והוא מאוד נחמד אליי אבל אני תמיד חייתי בצל של ההצלחה שלו ונהייתי למושה ללעג על ידי אבא שלי עקב כך, כיום הוא במחוז גו'טו במטרה להביס את כל זירות הקרב ולהפוך למנהיג זירת קרב בעצמו.
"נו אז כבר בחרת את הפוקימון שאיתו אתה הולך לצאת למסע שלך ג'ון?" שאל אבי ואולי זו העם הראשונה בחיי שמשהו שאני עומד לעשות מעניין אותו "ת'אמת עדיין לא החלטתי לגביי העניין הזה" עניתי לו והתחלתי לערער שוב פעם לגביי הבחירה שלי "אני מתלבט בין צ'ימצ'אר ובין טרטוויג, אני מאוד אוהב את שניהם!" אמרתי לו בהתרגשות "ולמה לא פיפלאפ?" הוא שאל אותי באכזבה מכיוון שהפוקימון הראשון שלו ושל ריי היו פיפלאפ ואני מסתדר טוב עם שני הפוקימונים האלה ואני רואה בהם כחלק מחבריי הטובים ביותר "אני רוצה להיות שונה במעט ממך ומריי" עניתי לו וראיתי את האכזבה על פניו.
ישבנו בארוחת הבוקר ודממת אלחוט הייתה בחדר האוכל אחרי השיחה הקצרה שלנו, אבי קרא את העיתון "פוקימון היום" בזמן שאמי החלה לפנות את הכלים, אני כמובן החלתי להתמלאות בהתרגשות מכיוון שאני עומד להתחיל היום את מסע הפוקימונים שלי,שלי!
"טוב אמא כבר מאוחר ואני צריך לצאת לכיוון העיר סאנג'ם לפגוש את פרופסור רואן ולקבל את הפוקימון הראשון שלי!" אמרתי בהתרגשות וחיוך קטן נמרח על פניי, אמי נשקה לי על הלחי ואבי בירך אותי לדרך צלחה,הוא ממש לוהט היום ומתייחס אליי כאילו אני מביא לו גאווה או משהו חושב, ויצאתי לדרכי ברחובות העיר טווינליף,העיר הייתה שקטה מאוד והיום היה יום אביבי ונעים, בדרך לכיוון דרך 201 ראיתי פוקימונים שונים ומגוונים ודמיינתי את עצמי לוכד כל אחד ואחד מהם.
"היי ג'ון!" שמעתי קול צועק לי מאחור והסתובבתי במהרה "חכה לי!" אמר הילד מרחוק אך ככל שהוא התקרב זיהיתי אותו, זה היה החבר הכי טוב שלי, שמו הוא ברנדון.
"היי ברנדון מה שלומך ביום יפה שכזה?" שאלתי אותו בדרכי נועם שידועות רק לי "אני בסדר תודה רבה לך על השאלה" הוא ענה לי גם כן בנימוס "גם אתה בדרך לפגוש את פרופסור רואן?" הוא שאל אותי בהתרגשות ואז נזכרתי שגם הוא מתחיל את מסע הפוקימונים שלו היום "ברור!" עניתי לו בהתרגשות "אז למה אנחנו מחכים?!" הוא שאל והתחלנו לרוץ בדרך 201.
"מה זה?!" שאל אותי ברנדון בהפתעה גמורה והוא נשמע מוטרד ביותר "מה קרה ברנדון?" שאלתי אותו בלחץ "תסתכל לשם!" הוא אמר והצביעה על סטארלי קטן ומפוחד המוקף על ידי שני ספירו"חייבים לעזור לו!" ברנדון אמר והתחלנו להבריח את הספירויים אבל מה ששכחנו זה שספירו הוא פוקימון נותר טינה ועד מהרה הופיע פירו שהוא הצורה המפותחת של ספירו וסביר להניח שהוא היה גם האבא של שני הספירויים ממקודם התחיל לרדוף אחרינו להכות אותנו עם המקור הארוך שלו.
"ילדים בוא לכאן מהר!" שמענו אני וברנדון צעקה מלפנינו ורצני לכיוון אדם מבוגר עם מזוודה בידומהר תבחרו פוקימון אחד מבין השלושה האלה ותלחמו בו!" האדם המבוגר אמר לנו במהירות,ברנדון בחר מהר ורק אני התחלתי להתלבט איזה פוקימון אבחר ועד מהרה שלפתי פוכדור אחד ואני וברנדון ניצבנו מול הפירו "זה זמן המופע!" צעק ברנדון וזרק את הפוכדור שלו באוויר, 'בבקשה תהיה פוקימון חזק!' התפללתי בליבי וזרקתי את הפוכדור בהיסוס. שני הילות לבנות בקעו מהפוכדור ויצרו צורה של שני פוקימונים שהיו נראים לי מאוד מוכרים! הסתכלתי על ברנדון והוא היה נרגש מאוד והאדם שהביא לנו את הפוכדורים הסתכל עלינו בבחינה מעמיקה ורק אני הייתי מהוסס וחסר ביטחון בזמן שאנחנו ניצבים מול פירו עצבני שזעם נשקף מעיניו.