לא הצלחתי לחשוב על מה להגיב לך כל הזמן הזה@~@ אבל ממש כבר נמאס לי לשבור את הראש- אני מחרבשת.
ואגב, זה שלא הצלחתי לחשוב לך על תגובה זה בגללי, לא בגללךxd התגובה שלך בסדר. הבעיה הייתה בי, שלא תכננתי יותר מדי><" אני בדרך כלל נוהגת להמציא קטעים לא עלילתיים על המקום, כי אני גם ככה לא זוכרת אותם גם אם אני מתכננת אותם מראש...
~~~
"כן, כן~ כבר התעדכנתי בהכל! אל תדאג, אתה בטוח עם מילי! נחצה את המדבר בצ'יק!" היא מודיעה לאחר שהיא מורה לרייהורן שלה להתחיל להתקדם.
"...וככה אני ולואי הבסנו את פוקימון האבן הענקי!" ווילי מסיימת לספר לך עוד סיפור על איך היא והקיובון שלה, לואי, הביסו פוקימון מתפרע. היא לא הביסה יותר מדי פוקימונים, שלושה בלבד. אבל היא סיפרה כל סיפור חמש פעמים. כבר איבדת את הסבלנות. אתה מתעסק בלבהות בחול האינסופי שמולך, מצדך ומאחוריך. מדי פעם אתה קולט איזה קקטוס קטן וצהבהב. אפילו הקקטוסים נראים חסרי חיים במדבר זה. אתם כבר בדרך יותר מחצי יום, השמיים מתחילים לקבל צבע כתמתם- כמו החול שסביבך. אתה מפהק משיעמום בזמן שווילי מתחילה לספר מחדש את הסיפור על איך שהביסה גליגאר משוגע. 'אני מעדיף שיתקיפו אותנו שודדים או פוקימוני פרא מאשר לשמוע עוד פעם את הסיפורים המשעממים שלה!' מחשבה זו מתעופפת בראשך המשתגע. אתה כל כך קרוב ללהחטיף לה אגרוף, 'למה נשים מדברות כל כך הרבה?!' הקול שלה כל כך מעצבן אותך והחום רק מחמיר את המצב, הראש שלך מתפוצץ. כאב הראש שלך נעלם למספר שניות כאשר ליבך קופץ וכמעט בורח דרך הגרון שלך, אחד הגלגלים של הכרכרה, הגלגל עליו אתה יושב, נתקע בתוך חור באדמה. ואם זה לא מספיק פתאומי כדי להביל אותך, מתווספת לנפילה זאת צעקתו המבוהלת של רייהורן.
"מ-מה?!" גם ווילי נשמעת מבוהלת, לפחות היא הפסיקה לחפור עם הסיפורים המשעממים שלה:"אה! אל תרד מהכרכרה, זאת מלכודת חול! אני אטפל בזה, בדרך כלל רק פוקימון אחד אחראי למלכודות האלו" היא מודיעה, קופצת מהכרכרה ומוציאה מהמושב האחורי חניט ארוך שלהבו מזכיר צלב.
קליק. היא מתקרבת בזהירות אל הגלגל הקדמי בצד שלך, מלטפת את רייהורן בדרכה ומרגיעה אותו מעט. היא מרימה את הנחיט שלה באוויר, מכוונת את הלהב שלו אל כיוון מלכודת החול שלאט לאט מושך לתוכו את הכרכרה עצמה. היא מכניסה בכוח את החינט שלה אל תוך מלכודת החול, מושכת אותו לאחר זמן מה. החניט לא יוצא לבדו מתוך המלכודת, הלהב מושך איתו פוקימון המזכיר בצורתו תנין, צבעו חום כהה הדומה לצבע החול מסביב. הצבע האדום מתווסף לגופו, יוצא מהחור הענקי שנוצר בגבו בצורה נוזלית

ווילי מצחקקת ומשחררת את החניט שלה בעזרת בעיטה בגופה של הפוקימון:"קרוקורוק... עוד סיפור לאוסף הסיפורים שלי! אני כל כך אמיצה~" היא מודיעה ומוציאה מתפחת מכיסה, הופכת את החניט שלה ומתחילה לנקות את הלהב מהדם:"בטח עדיין לא סיפרתי לך על הפעם שהבסתי אוסף של סאנדילים, אה?" היא סיפרה לך. היא שוב פעם הולכת לחזור על הסיפור הזה... היא לא עשתה כלום, רק נתנה לרייהורן שלה לבעוט בכולם כי לחוסר מזלם של הסאנדילים הם לא היו במקום נוח לחפירה. זה הכל רק עניין של מזל... אבל משו מה היא עדיין גאה בסיפור הזה. אתה יוצא ממצב ההתעלמות שלך בחוסר ברירה לצעקותיו של רייהורן. אתה מתכוון לשאול את ווילי מה עכשיו קורה כשאתה שם לב- היא איננה! לפני שנייה היא עמדה ממש מולך על חול המדבר, מנקה את החניט שלה ומברברת לך על שטויות טיפשיות ופתאום היא איננה...? אתה בודק את המושב לידך, את המושב מאחוריך. שום דבר. למרות שלארוויטאר וקיובון נראים לחוצים מאוד. אתה חוזר לבחון את המקום בו לפני רגע עמדה ווילי. רק רייהורן מקפץ במקום ומנסה להשתחרר מהכרכרה בכל כוחו תוך כדי שהוא מתחיל לאט לאט לשקוע אל תוך החול. יחד איתו גם קצה הלהב של החניט של ווילי, ממש כבר כמעט נעלם לגמריי אל תוך האדמה.