נושא: החצוצרן הטוב ביותר בהיסטוריה!

לואיס דניאל ארמסטרונג, שנולד בשנת 1901 ונפתר בשנת 1971, ידוע גם בכינוי "סצ'מו", היה זמר ונגן חצוצרה שעסק בעיקר בסגנון הג'אז. ארמסטרונג הוא ככל הנראה מוזיקאי הג'אז המפורסם ביותר במאה ה-20. נגינתו הכריזמטית, יכולת הביצוע החדשנית שלו ואישיותו המזהירה הפכו את הג'אז ממוזיקת ריקודים פרובינציאלית לצורת אמנות פופולרית.ארמסטרונג נודע בתחילה בעיקר בזכות נגינתו בחצוצרה, אולם הוא גם היה אחד מזמרי הג'אז המשפיעים ביותר, ולקראת סוף הקריירה שלו היה מפורסם בעיקר בשירתו.



הכינוי "סצ'מו" (Satchmo או "סצ'") הוא קיצור של Satchelmouth (פה-ילקוט). מוקדם יותר הוא היה ידוע בכינוי Dippermouth (פה-אוניה). כל אלו הם כמובן התייחסויות לפיו הגדול. "פופס" (Pops), היה השם שארמסטרונג קרא בו לחבריו ועמיתיו המוזיקאים (פרט לפופס פוסטר, שלו קרא ארמסטרונג תמיד "ג'ורג'").
הוא נולד לעולם עני, כאשר אימו עבדה בזנות, הוא ואחותו גדלו לסירוגין אצל אמו ואצל סבתו ג'וזפין‏.
את כלי הנגינה הראשון שלו, קורנט (אחד מסוגי החצוצרה המוכרים ביותר, שהיה פופולרי בקרב מוזיקאים בניו אורלינס) הוא קיבל ממשפחת שכנים יהודים, שהעסיקו את הילד בעבודות שונות ושהיו היחידים שנתנו לו בילדותו אהבה. ארמסטרונג התארח בביתם במשך שנים באופן קבוע ובגללם גם דיבר יידיש שוטפת. עד סוף ימיו הוא נהג לשאת על צווארו שרשרת עם מגן דוד, לזכרה של אותה משפחה, שהייתה בעצם משפחתו היחידה‏.
הלהקה הראשונה אליה הצטרף כנגן קורנט הייתה להקת "בית האסופים הכושים" (Negro Waif's Home), או בשמו הרשמי בית המחסה לאסופים צבעונים של ניו אורלינס (New Orleans Home for Colored Waifs). הוא נשלח למקום זה כשהיה בן 12, לאחר שנתפס יורה באקדח בחגיגה בערב ראש השנה האזרחית.
ארמסטרונג נהג לעקוב אחרי תהלוכות תזמורות כלי נשיפה שעברו בעיר לעתים קרובות, כשהוא מאזין למוזיקאים ותיקים כמו באנק ג'ונסון, באדי פטיט, ויותר מכולם "המלך" ג'ו אוליבר, שהיה המורה ודמות האב של ארמסטרונג. לאחר מכן ניגן בתזמורות כלי נשיפה ובספינות נהר בסביבות ניו אורלינס, והתחיל לנוע בדרכים עם התזמורת המפורסמת של פיית מאראבל, ארמסטרונג תיאר את התקופה בתזמורת של מאראבל כ"ללכת לאוניברסיטה", שכן הזדמנות זו אפשרה לו לרכוש נסיון רחב עם עיבודים כתובים. כשג'ו אוליבר עזב את ניו אורלינס בשנת 1919, תפס ארמסטרונג את מקומו בתזמורת של קיד אוריי, שנחשבה לתזמורת הג'אז המובילה בעיר.
בשנת 1922 הצטרף ארמסטרונג לנדידה לשיקגו, שם הוזמן על ידי "המלך" ג'ו אוליבר המודל לדוגמא שלו) להצטרף לתזמורת הקריאול-ג'אז שלו. התזמורת של אוליבר הייתה החשובה והמשפיעה ביותר בשיקגו בתחילת שנות העשרים, תקופה בה שיקגו הייתה המרכז של הג'אז. ההקלטות הראשונות של ארמסטרונג, מנגן קורנט שני בתזמורת של אוליבר (כולל כמה סולואים) נעשו בשנת 1923.
ארמסטרונג שמח לעבוד עם אוליבר, אך אשתו, הפסנתרנית ליל הרדין ארמסטרונג, האיצה בו לחפש שכר גבוה יותר. ארמסטרונג ואוליבר נפרדו כידידים בשנת 1924 ועבר לניו יורק כדי לנגן עם התזמורת של פלטשר הנדרסון – התזמורת השחורה המובילה באותה עת. אז גם עבר ארמסטרונג לחצוצרה כדי להשתלב טוב יותר בקרב שאר הנגנים במחלקת כלי הנשיפה. באותו זמן, הוא גם ביצע הקלטות רבות אותן ארגן עבורו ידידו הוותיק מניו-אורלינס, הפסנתרן קלרנס ויליאמס. הקלטות אלו כללו להקות ג'אז קטנות (שהטובות שבהן זיווגו את ארמסטרונג עם אחד מיריביו לטכניקה ולרעיונות, סידני בשה) וסדרה בה ליווה זמרי בלוז.
הוא חזר לשיקגו בשנת 1925 והחל להקליט תחת שמו עם להקותיו Louis Armstrong and his Hot Five ו-Louis Armstrong and his Hot Seven להיטים כמו Potato Head Blues, Muggles (רמיזה למריחואנה) ו-West End Blues שקבעו את הסטנדרט וסדר היום של הג'אז לשנים רבות.

(השיר West End Blues שמופיע בוא גם שירת הסקאט שהיה מפורסם בה)
[YOUTUBE]4WPCBieSESI[/YOUTUBE](השיר West End Blues שמופיע בוא גם שירת הסקאט שהיה מפורסם בה)


בשנותיו הראשונות, ארמסטרונג נודע בעיקר בזכות הווירטואוזיות שלו בנגינה בקורנט ובחצוצרה. ניתן לשמוע את נגינת החצוצרה הטובה ביותר שלו בתקופה המוקדמת בתקליטיו עם ה-Hot Five וה-Hot Seven. האלתורים שביצע בהקלטות אלו, של סטנדרטים מניו-אורלינס ושל שירים עדכניים (לאותה תקופה), נחשבים עד היום לגאוניים. הדור הקודם של המוזיקאים מניו-אורלינס התייחסו לאלתורים שלהם כ"וריאציות על המלודיה"; אבל האלתורים של ארמסטרונג היו נועזים ומתוחכמים לאותה תקופה, אך שמרו על עידון ומלודיות. הוא נהג למעשה להרכיב מחדש מנגינות פופולריות שניגן, הופך אותן למעניינות יותר. נגינתו של ארמסטרונג מלאה במלודיות שמחות ומלאות השראה, קפיצות יצירתיות, ומקצבים מעודנים רגועים או נמרצים. הגאוניות של פסקאות מוזיקליות אלו היא בת-לוויה לטכניקת הנגינה של ארמסטרונג, שהושחזה באימון מתמיד, שהרחיבה את רוחב היריעה, הצליל והיכולות של החצוצרה. בתקליטיו ארמסטרונג יצר כמעט לבדו את תפקיד סוליסט הג'אז, הופך את מה שהיה מוזיקה עממית קבוצתית לצורת אמנות עם אפשרויות בלתי מוגבלות לביטוי אינדיבידואלי.
ארמסטרונג חזר לניו יורק בשנת 1929, ואז עבר ללוס אנג'לס בשנת 1930, ומשם לסיבוב הופעות באירופה. לאחר שנים רבות בדרכים, הוא השתקע בקווינס שבניו יורק בשנת 1943. למרות שהיה קורבן לתהפוכות של עולם המוזיקה האמריקאית בתחילת המאה ה-20, ולעסקי המוזיקה בהם התערבו גם הגנגסטרים, הוא המשיך לפתח את המוזיקה שלו.
ביצירתו של ארמסטרונג בשנות העשרים הוא מותח את יכולותיו לשיא. בתקליטי ה-Hot Five בעיקר ניתן להבחין בפספוסים קלים ובתווים שלא נוגנו, שאינם פוגעים בחוויית ההאזנה שכן האנרגיה של ההופעה הספונטנית מצליחה לעבור לשומע. באמצע שנות השלושים ארמסטרונג הגיע לרמה נאותה של ביטחון עצמי, כשהוא יודע בדיוק מה הוא יכול לבצע ומיישם זאת באופן מושלם.
ידידו הקרוב ביותר של ארמסטרונג החל מסוף שנות העשרים היה גנגסטר יהודי משיקגו, ג'ו גלייזר, אשר הפך החל מ-1935 למנהל עסקיו‏.
ככל שהמוזיקה שלו התפתחה והפופולריות שלו גברה, שירתו הפכה חשובה גם כן. ארמסטרונג לא היה הראשון להקליט שירת סקאט, אך היה רב אמן בסוגה זו ועזר להפוך אותה לפופולרית. אחד מלהיטיו בהם נודע, היה כאשר ניגן ושר סקאט בקטע Heebie Jeebies ושר "I done forgot the words" באמצע הקלטת "I'm A Ding Dong Daddy From Dumas". תקליטיו אלו היו להיטים ושירת סקאט הפכה לחלק חשוב בהופעותיו. אולם הרבה לפני כן שיחק ארמסטרונג עם קולו, מקצר ומאריך משפטים, משלב אלתורים, כשהוא משתמש בקולו ביצירתיות לא פחותה מאשר בחצוצרתו.
{אגדה אורבנית מספרת שלואי ארמסטרונג היה זה שהמציא את שירת הסקאט בהיסח הדעת כאשר בזמן הקלטה נשמט דף המילים מידיו והוא נאלץ לאלתר הברות חלופיות, אולם לסיפור זה אין כל ביסוס ואמני ג'אז קודמים לארמסטרונג כבר נהגו להשתמש בסגנון זה. עם זאת, ארמסטרונג אכן הירבה לשיר סקאט ותרם לפופולריות הסגנון בחשיפתו בפני קהל רחב. הירבו להשתמש בשירת הסקאט גם אלה פיצג'רלד, שרה ווהן, בובי מקפרין, האחים מילס ורבים אחרים.}


(השיר המפורסם ביותר שלו What A Wonderful World עם קטע דיבור מיוחד בהתחלה)
[YOUTUBE]2nGKqH26xlg[/YOUTUBE](השיר המפורסם ביותר שלו What A Wonderful World עם קטע דיבור מיוחד בהתחלה)



בשלושים השנים הבאות, ארמסטרונג ניגן ביותר משלוש-מאות הופעות בשנה. רוב מסעות ההופעות שלו החל משנות הארבעים היו עם קבוצה קטנה ויציבה בשם Louis Armstrong and his All Stars, שכללה את בארני ביגרד, ג'ק טיגרדן, ארל היינס, טרומי יאנג ובארט דימס. במהלך תקופה זו הוא ביצע הקלטות רבות והופיע ביותר מ-30 סרטים.
במהלך הקריירה הארוכה שלו הוא ניגן ושר עם הנגנים והזמרים החשובים ביותר. ביניהם עוזר-הקטר המזמר ג'ימי רודג'רס, בינג קרוסבי, דיוק אלינגטון, פלטשר הנדרסון, בסי סמית, וכמובן אלה פיצג'רלד. ארמסטרונג הקליט שלושה אלבומים עם פיצג'רלד: Ella & Louis, Ella & Louis again, ו-"פורגי ובס" עבור חברת Verve Records. תקליטיו Satch Plays Fats, שהורכב כולו מקטעים של פטס וואלר, ו-Louis Armstrong Plays W.C. Handy בשנות החמישים היו, ככל הנראה, אחרונות שבהקלטות היצירתיות הגדולות שלו, אבל אפילו להקלטות אנקדוטליות כמו Disney Songs the Satchmo Way יש את רגעי הקסם שלהן. עם זאת, רוב ההקלטות המאוחרות שלו זכו לביקורת על היותן פשטניות מדי או משעממות.
ארמסטרונג התמיד בלוח ההופעות העמוס שלו עד מספר שנים לפני מותו. בשנותיו האחרונות, הוא לפעמים ניגן בהופעותיו המרובות באופן שגרתי, אך לעתים היה נתקף מרץ והופך הופעה סתמית למדהימה בזכות נגינתו החיונית, לרוב להפתעת הלהקה שלו. הוא גם יצא להופעות באפריקה, אירופה ואסיה תחת חסות משרד החוץ האמריקאי בהצלחה מרובה ונודע כ"השגריר סאצ'".
הכינוי "סצ'מו" ואישיותו הדרומית החמה של ארמסטרונג, יחד עם אהבתו הטבעית לבידור ולעירור תגובה מהקהל, הביאו ליצירתה של אישיות ציבורית – החיוך, הזעה, הממחטה – שהפכו אולי אפילו לסוג של קריקטורה גזענית בשנותיו המאוחרות. הוא גם ספג ביקורת על שהסכים לקבל את התואר "מלך הזולו" כחלק מקרנבל המרדי גרא של שנת 1949. (בקהילה השחורה בניו-אורלינס זהו תפקיד מכובד כראש קרנבל ה-Krewe, אך נחשב מביך ואף פוגעני בקרב אנשים מבחוץ, הרואים אותם לובשים תלבושות של שמלות קש ואיפור פנים שחור כסאטירה על הגישה של הלבנים בדרום לשחורים).



לארמסטרונג היו להיטים רבים כמו "Stardust", "What a Wonderful World", "When the Saints Go Marchin' In", "Dream a Little Dream of Me", "Ain't Misbehavin'", ו-"Stompin' at the Savoy". הוא אפילו הדיח את להקת הביטלס מראש מצעדי הפזמונים עם השיר Hello, Dolly. להיטו האחרון של ארמסטרונג היה השיר הסנטימנטלי What A Wonderful World, שיצא בשנת 1968. (השיר זכה לעדנה מחודשת כשהופיע בפסקול הסרט "בוקר טוב, וייטנאם" בשנת 1987. הוצאתו המחודשת שוב כבשה את מצעדי הפזמונים ברחבי העולם.)
ארמסטרונג נהנה מסוגים רבים של מוזיקה, מהבלוז הארצי ביותר עד לעיבודים המתקתקים של גאי לומברדו, שירי עם מאמריקה הלטינית, סימפוניות קלאסיות ואופרה. ארמסטרונג שילב השפעות מכל המקורות הללו בהופעותיו, לעתים מבלבל את מעריציו שרצו שהוא יישאר בקטגוריות צרות ומוגדרות. ארמסטרונג גם נכנס להיכל התהילה של הרוק נ' רול כ"השפעה מוקדמת". כמה מהסולואים שלו משנות החמישים, כמו גרסת הרוק אנד רול ל-Saint Louis Blues מהאלבום משירי WC Handy, מראים שההשפעה הייתה דו-כיוונית.
חוסר הרגישות הגזעי של ארמסטרונג בכך שלקח את תפקיד מלך הזולו נחשב לחלק מכשל גדול יותר אצלו. בעוד חלק ראו בו אישיות חברתית וחברותית, אחרים סברו שהוא מנסה למצוא חן בעיני הקהל הלבן והופך לקריקטורה של זמר נודד. מוזיקאים כמו סמי דייוויס ג'וניור, דיזי גילספי ומיילס דייויס מתחו ביקורת על ארמסטרונג על כך שהופיע בפני קהלים מופרדים גזעית, ושלא נקט עמדה תקיפה מספיק בתנועת זכויות האזרח, כמו הדמות מהספר אוהל הדוד תום. בילי הולידיי ענתה למבקרים – "of course Pops toms, but he toms with class." (מובן ש"פופס" נוהג כדוד תום, אך הוא עושה זאת עם סגנון).
ארמסטרונג היה למעשה אחד מהתורמים הגדולים למרטין לותר קינג ולפעילי זכויות אזרח אחרים, אך העדיף לפעול מאחורי הקלעים, כשהוא שומר על הפרדה בין הפוליטיקה לעבודתו כאמן-מופיע. בשל כך, דווקא התבטאויותיו החריגות בנושא זה זכו לתהודה: הביקורת של ארמסטרונג על חוסר הפעולה של נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר במהלך המאבק על האינטגרציה בבתי הספר בליטל רוק ארקנסו בשנת 1957 זכתה לחשיפה ברמה הלאומית.
ארמסטרונג מת מהתקף לב בשנת 1971 בגיל 70.

נאמרו על לואיס המון דברים אך הדברים העיקריים הם:
"הוא היה המוזיקאי היחיד שאינו בר תחליף." ~ בינג קרוסבי
"אתה לא יכול לנגן בחצוצרה משהו שלואי לא ניגן קודם." ~ מיילס דיוויס
"הוא נולד עני, מת עשיר, ולא פגע באף אחד לאורך הדרך." ~ דיוק אלינגטון



תודה שקראתם.
כמו תמיד.עמיטריד.

וואו, אתה כתבת את זה?! פשוט אדיר! (גם הסיקור וגם לואי)
ישר כוח

תודה על התגובות!
זה באמת עוזר לי להמשיך!

מי הייתם רוצים שאסקר?