נושא: פוקימון - עלילותיו של מקס

פרק 6: תחנת כוח חלק א'

היום כבר היה ה11 לחודש, ארבעה ימים מאז הפגישה של מקס עם ברט, הוא עדיין הסתובב באותו יער, לן באכסנייה של מרכז הפוקימונים התאמן ולמד עד שיגיע ה14 לחודש, הפגישה עם בארט נראתה לו כדבר המעניין ביותר שיעשה, אך ברגע זה ממש הוא עמד מול מבנה אורכי עצום מימדים ונדהם מאיך שעצי היער הסתירו אותו, חוץ הבניין היה בנוי מאבני רחוב בצבעי חום בהיר וכתום, וכשהוא מוקף ביער ירוק הבניין נראה יפהפה, למרות עיצובו הישן מקס הבחין בשני דלתות חשמליות ממתכת שקופה אך קשה, קשה מספיק כדי למנוע פריצה של כל פוקימון, ולצד הדלתות היו שני פסלים, אחד לכל צד, כששני הפסלים היו בצבעים תכולים בגוון בדולח של מתכת יפה, וצורת הפסלים היו הפוקימון החמוד והעדין פסיצ'יריו, מקס צחק בליבו מהעובדה שלפוקימון כל כך קטן יש פסל כל כך גדול ומכובד, ולא היה בטוח איך פוקימון זה, שהוא חשמלי, ובכלל לא מקומי קשור למקום כמו מחוז ג'וטו, אך הבניין תפס את סקרנותו.

פסיצ'יריו

ובכן, כעת היה ברור לאותו מאמן צעיר שהוא רוצה להיכנס לבניין, לאותו בניין מסתורתי ומוגן שהיה מוסתר כל כך עמוק ביער, אך מה היה צריך לעשות? לא הרבה, הוא ראה אישה בעלת לבוש סטרילי - חלוק לבן של רופאים ומדענים עושה דרכה לבניין והבחינה שפתחו עבורה את הדלתות החשמליות, אז הוא פנה אליה לפני שהספיקה להיכנס, "תסלחי לי", היא הפנה כלפיו את מבטה הסקרן, "כן?", "את עובדת פה? מה זה הבניין הזה?", אך לה היו שאלות משאלה שרצתה עליהן מענה, "מה ילד בגיל שלך עושה כאן? איך הגעת לפה?", מקס התחיל להתעצבן "אני לא ילד, וסתם חקרתי לאן כל דרך עפר מגיעה והגעתי לכאן" ואז העצבים שלו החלו להתחמם מעט יותר "אם ילד בן 10 הצליח להגיע לכאן אז זה לא מקום סודי כמו שאתם חושבים שהוא בכל מקרה" הוא אמר זאת וזעף, אך בניגוד לציפיותיו זה דווקא הצחיק אותה "זה לא מקום סודי" היא אמרה וחייכה, "בעצם יש לנו אפילו מרכז מבקרים, בוא אני אעשה לך סיור".

הם נכנסו לבניין, שבניגוד לעיצוב המיושן שלו מבחוץ, מפנים היה מודרני ואסתטי כשכל דבר במקומו, לאחר שעברו את חדר הקבלה מקס המשיך ללכת אחרי האישה במסדורונות המבנה, ועדיין היו לו שאלות "מה זה הבניין הזה? איך קוראים לך?", בניגוד להתנהגות של מקס, היא הייתה רגועה ונחמדה, הם עצרו במשרד וישבו שם "הבניין הזה בעצם מכיל תחנות כוח שונות, יש לנו כאן דודי שמש, קוורות של דבורים שעברו מוטציות ויודעות לייצר דלקים שונים, יש לנו פה גם כור גרעיני" "וואו אתם מייצרים פה המון חשמל" האישה אישרה וחייכה "כן אבל לא רק, יש לנו פה גם מכון תרופות, מפעלי מזון שונים, מעבדות מחקר ודברים אחרים, חומרי בניין שונים ועוד", מקס תמהה "איך זה אפשרי? למי הבניין הזה שייך? בשביל מה אתם מייצרים כל כך הרבה חשמל? ואיך קוראים לך בכלל?", חיוך עלה על פניה שוב "הבניין הזה לא שייך לבעלים פרטי אלא לקהילת היערות, ועבורם אנחנו מספקים חשמל חינם, בעצם רובם הגדול של אנשי הקהילה עובדים פה חוץ ממקרים חריגים, אבל אנחנו גם מוכרים חשמל ומוצרים שונים כדי לכלכל את עצמנו ולתמוך כלכלית במחוז ג'וטו עצמו", "קהילת היערות?" מקס שאל בסקרנות.

השיחה נמשכה, מקס היה סקרן שוב, סקרן כמו שלא היה כבר המון שנים מאז המסע שלו עם אש בתור ילד, והוא התגעגע לתחושה הזאת, "קהילת היערות? את מדברת על האנשים שחיים בשכונות הקוטג' ביער הקרוב? אדם בשם בארט שמתמחה בתרופות עובד פה גם?", "אני אחזור להתחלה, בעקבות האסון האקולוגי שקרה במחוז הואן הגיעו למחוז שלנו המון מהגרים, מה שיצר צפיפות בערים, קיבלנו הרבה ידיים עובדות אבל זה רק גרם לצמיחה של מספר המפעלים שזיהמו עוד יותר עיר אחר עיר, במחוז ג'וטו היו המון מקומיים שסבלו מבעיות בריאותיות בגלל זיהום זה, והיה ברור שהם צריכים לצאת מהעיר אם הם רוצים לחיות, אחריהם באו אנשים שחיפשו שקט, ואחריהם אנשים שפחדו מהפשיעה המתרבה, אנשים החלו להתאסף תחת פרוייקטים קהילתיים בכל אזור במחוז ולתכנן את יישובן של היערות, רובם אנשים משכילים מאוד, הם ארגנו כספים, אספו תרומות והחלו להקים את הקהילות האלו, בקהילות אלה האנשים כפופים למסגרת שדואגת לכולם, במקום מאות מפעלים מזהמים יהיה מפעל אחד שתוככנן ליעילות מירבית, במקום ערים צפופות אנשים שפרוסים על שטחים נרחבים שלא מיושבים בכלל, במקום מאות אלפים של מובטלים לכולם נמצאה תעסוקה, ומי שלא רוצה לעבוד מוזמן לחזור לעיר, בכל עיר יש מאות אלפים ובחלקן מליונים, בכל יער תמצא כמה אלפים לכל היותר, ובכל זאת כל יער מכלכל את תושביו ומעבר לזה, הוא תורם למצב הכלכלי העגום של העיר".

"אז היער הוא מפלט?" שאל מקס, "לא, בערים עדיין יש שפע, אבל יש אנשים שזה פשוט לא בשבילם", "וקהילות הערים סגורות?", "לא בדיוק, יש אנשים שאיננו מוכנים לקבל, אבל זה רק במקרים חריגים", והשיחה נמשכה, אך התוצאות שלה ישפיעו על מקס לנצח.