אני הולך ברחוב.
זו כבר הפעם השלישית היום שאני הולך ברחוב. הפעם אני הולך ברחוב בשביל לקנות גלידה.
אבל אני בעיקר אוהב ללכת ברחוב, כי זה מעורר בי זכרונות
זכרונות על צינורות.
אני ושילת גרנו בביוב באותה תקופה, שנינו בני 12. היה קר, והרוח הייתה מקפיאה ממש בלילות.
והיו צינורות.
והם היו זוחלים מכל מקום.
והם היו מקיפים אותנו.
ואוהבים.
ומחממים.
וכשגדלנו, ויצאנו מהביוב, ושילת התחילה לעבוד ולפרנס אותנו, ואני הייתי ממשיך לצוד צינורות. וגם כשכבר היה לנו בית, הצינורות היו באים. והם היו עולים לי למיטה, והייתי מספר להם את כל הסיפורים. את איך שאני מאוהב בשילת, ואיך שהדובים בדובוני איכפת לי די מרושעים, וגם סיפרתי להם על הקונספירציה של המוות של אלביס פרסלי. והם היו יושבים ומקשיבים.
ולא היו להם פנים. רק חור שחור גדול. ובכל זאת, הם היו שמחים מכל סיפור שלי.
וכשביבי נבחר, ואני סיפרתי להם שהוא מניאק, הם ממש הסכימו איתי, ויום אחרי הם כבר הביאו פוסטר של ביבי וקשקשו עליו. והכל היה ממש מיוחד.
וביום שבו הצעתי לשילת נישואים, והיא הסכימה, קראתי לצינורות לדירה. והם הגיעו וסיפרתי להם הכל.
והם לא שמחו.
הם נעלבו
החתונה התקיימה שמונה חודשים לאחר מכן.
הצינורות לא באו.
חזרתי לביוב, למקום ההתחלה.
הם היו שם. שוכבים על הרצפה. צרים, מרופטים ומטונפים. והידיים שלהם היו צרות. והפנים שלהם עטורי זיפים ועיניים כבויות.
שילת אמרה לי שכשצעצוע מתקלקל, אז זורקים למים.
והצינורות הסתכל עלי. והוא התחיל לצעוק כמה שאני מפגר, ושהמפץ הגדול בכלל לא הוכח מדעית, ושביבי הוא קונספירצייה מעצמו.
ואז
צינורות קפץ למי הביוב.
עברו 19 שנים מאז.
אני עדיין רועד בלילות.
עכשיו אני כבר שוכב על הרצפה ברחוב.
אני כל כך מתגעגע לצינורות.