יש על הענף הזה שתי צפרדעים. אני עוקב אחריהן טוב טוב. יורד גשם חזק, ואני רוכן על מצע עלים שהכנתי במיוחד למאורע. אחת מן הצפרדעים, הירוקה יותר, עושה את הצעד הראשון. היא מושיטה רגל אחת, מתקרבת לעבר הצפרדע השניה, הבהירה. צעד צעד. הרמת רגל, ועוד אחת. שרירים מתאמצים, תחת המטר, ואני קולט את אצבעות הרגל האחורית שלה טיפה מחליקות. הצפרדע הבהירה נלחצת, ומלקקת את שפתיה עם לשון הגומי שלה.
הירוקה ממשיכה להתקדם, שפתיה רועדות ושרירי כתפיה קפוצים. הגשם רק מתחזק, והטמפרטורה רק יורדת. אבל אין חשש בפניה של הירוקה, ואף על פי שהענף הרועד והרטוב מתחיל להתנדנד, היא לא מתייאשת, וממשיכה להתקדם.
אני מסתכל בבהירה, ונזכר.
ישבנו בכיתה, היינו צעירים. אני ישבתי בשולחן שמול המורה גאולה, משתדל לשבת הכי קרוב לרינה. אבל רינה לא שמה לב אליי. היא עסוקה בטרריום שעל השולחן שלה. בכלוב הפלסטיק השקוף ישבו שתי צפרדעים. אחת בהירה, ואחת ירוקה. הבהירה מרוחקת, בוהה מחוץ לקירות הפלסטיק, בעוד שהירוקה מסתכלת למעלה, ומנסה לתפוס איזה זבוב שרינה דחפה פנימה.
המורה גאולה דיברה מעלינו, ואני זוכר את הרוק שלה ממטיר עלינו. אבל אותי זה לא עניין. אותי רינה עניינה.
גם את רינה זה לא עניין, את רינה הצפרדעים עניינו. והיא באמת אהבה אותם. היא הייתה משקיעה כסף, בקניית האוכל המשובח ביותר, והייתה ממש מחליפה להם יום יום את החול. ובכל הפסקה הייתה רצה למלא להם את כלי המים. והיא הייתה מנסה ללטף אותן, אפילו שהיא ידעה שהן לא מבינות. לא מבינות שהיא אוהבת אותן. והיא לא הייתה מתייחסת לידיעה הזו. והיא כ"כ התאמצה בניסיון להסביר להן שהיא- היא זו שמאכילה אותן ודואגת להן, שהיא לא שמה לב שיש גם כאלה שאוהבים אותה ומתייחסים אליה.
וכשהגיע החורף, והיה קר, וראיתי אותה מאכילה את הצפרדעים, רועדת מקור, הנחתי עליה במהירות את המעיל שלי. וגם כשהשתוללה בחוץ סופה, והיא שוב באה לבית הספר בחוסר ריכוז בלי סוודר, וכיסיתי אותה בסוודר העבה שלי, רועד מקור בעצמי,
גם אז, היא לא שמה לב.
יום אחד, כשהיא הלכה למלא מים, באחת ההפסקות החלטתי להיות מיץ. הסטתי את הכלוב אל מאחורי גבי, והכנתי בראשי את הנאום שלי. על כמה שהיא צריכה להכיר אליי טובה אחרי כל השנים, על כמה שאני אוהב אותה, ומצפה רק לקצת פיד-באק, משהו, שימלא אותי בעוד רצון לעזור לה ולפנק אותה.
והנה, היא נכנסת.
מהר, אני מתחיל לדבר, אומר לה את אשר על לבי, הכל. ועל איך שחטפתי דלקת ריאות כשיום שלם נשארתי בלי סוודר כשבחוץ ירד שלג, והכל רק בשבילה, רק בשבילה.
סיימתי לדבר.
חיכיתי.
משהו?!
חייבת להיות תשובה.
היא התחילה לפתוח את הפה.
"איפה הצפרדעים?" היא שאלה. רק את זה.
"הן מאחוריי", אמרתי מתוסכל. הושטתי את היד להגיש אותן.
והן החליקו מהשולחן.
בוםםם
הטרריום התנפץ על הרצפה.
שתי הצפרדעים מהר רצו וברחו למסדרון. אבל רינה לא שמה לב. היא הסתכלה רק עלי.
ואז היא הסתובבה, והתחילה לרוץ אחרי הצפרדעים. יצאתי גם אני אחריה מהכיתה, רודף אחריה.
היא עמדה שם.
מול שתי הצפרדעים שלה, מרוחות על הרצפה.
היא הסתובבה אלי. התקרבה, לאט לאט, ואני כבר חשבתי שאולי היא תבקש סליחה.
והיא דפקה לי סטירה. וברחה.
עברו מאז 17 שנים. אני כבר שכחתי את פרצופה של רינה. כבר שכחתי את אהבתי אליה. אני כבר נשוי, עם שני ילדים ואישה מדהימה. ושני הילדים כבר בעצמם מתעסקים בעסק שלי. וחנות בעלי החיים שלנו כבר הכי רווחית בכל העיר. במיוחד הצפרדעים, עם המבחר הכל כך גדול שבחנות שלנו.
אבל עדיין. כשאני נפגש בשתי צפרדעים, אחת ירוקה ואחת בהירה, עומדות יחד על ענף. אני נזכר בכיתה, ילדה יפה, דלקת ריאות, ושתי חלאות קטנות שמיררו את חיי התיכון שלי.
הירוקה מחליקה מהענף. קול התנפצות עלים נשמע על ריצוף העלים היבשים.