נושא: עטיפת סוכריה.

עטיפת סוכריה

הקדמה:
זהו סיפור מתח, עם זקיק קומדיה, רומנטיקה, ואימה.
הסיפור מספר על מר דיוויד ג'ונס, בלש מקצועי בגיל ה45 לחייו,
גר עם אשתו וילדיו עד לפני שנתיים, עד התאונה המצערת.
כעת גר מר ג'ונס לבד, בבית מספר 6 ברחוב 66.
אכן, זהו מספרו של מר שטן.
חברו הטוב הוא ג'ק לירור, פקד במשטרה, בן 30 ונשוי.
ג'ק מבלה את רוב היום במפקדה, בערב בפאב או בביתו של דייויד אך בימי שלישי וראשון, הוא בבית.
ג'ק יוצא יחד עם דיוויד להרפתקה מעניינת,
שכוללת התאהבויות משני הצדדים, מתח, רציחות, והרבה צחוק.

פרק מספר 1 – "אולי זה המספר בית שלך שמביא לך את המזל הרע.."
-
"אולי זה המספר בית שלך שמביא לך את המזל הרע" התיישב ג'ק לירור בכורסת העור החומה בסלון ביתי, שתה בירה והדליק את הטלוויזיה על המשחק של מנצ'סטר יונייטד.
"אני יודע שאתה לא מאמין ברוחות וכאלה, אבל למען השם דיוויד, אולי זה ככה?"
"ג'ק. תשתוק" התיישבתי לידו עם קערת צ'יפס ומטבל גבינה.
"אתה פקד במשטרה, אני בלש. שנינו יודעים שדבר כזה לא יכול לקרות"
ג'ק לקח לתוך ידו קצת צ'יפס, טבל בגבינה והכניס לפיו.
"אולי .. אחותה של לוסי היא מיסטיקנית. אולי תיגש אליה?"
הוא שטף את פיו בבירה.
"ג'ק, בפעם השניה היום, תשתוק"
בטלוויזיה נשמעו הפראות שבמשחק, לקחתי את השלט מידו הימנית של ג'ק שהייתה קרובה אליי, והעברתי לערוץ הבי-בי-סי ניוז.
"...ולידיעה מרעישה אחרת סמנתה, היום בשכונת רוק-הילס ברחוב 66 התרחש רצח"
אני וג'ק החלפנו מבטים, לקחנו את המעילים שלנו ורצנו למטה, מבלי לנעול את הדלת.
ראינו את המחזה המבעיט :
אישה בעלת שיער חום, עם עור לבן כשל ערפד, רכנה מעל גבר, שהיה כנראה בעלה, ובכתה. הגבר, בעל העור הכחול כעת, היה שוטט בדם, מראשו עד לרגליו.
אני וג'ק התקרבנו למקום האירוע, שבו היו לא יותר משלוש מצלמות וארבעה כתבים.
את השלושה הראשונים זיהיתי, אבל את הרביעית לא זיהיתי. היא הייתה אישה יחידה מבין הגברים.
"כולם לזוז בבקשה" ג'ק אמר לאנשים שמסביב.
הערב השחור והקודר לא עזר לאווירה הזו, אך כאשר הסתכלתי לתוך עיניה של הכתבת,
הכל כאילו האיר.
"דיוויד..זה לא הזמן לפלירטוטים"
הוא שם לב למבטיי, וניער אותי.
"כ-כ-כן. אתה צודק"
הסתכלתי על הגופה שהייתה מולי והסתכלתי על האישה שרכנה מעליו. הוצאתי פנקס רשימות מעור חום.
"שמך בבקשה?"
שאלתי את האישה.
"אירנה מלקוב" היא ענתה במבטא רוסי.
"הוא בעלך?" הצבעתי על הגופה באדישות, כמצביע על חיה. שנאתי את זה, שנאתי את עצמי ברגע ההוא.
"כן" היא פרצה בבכי.
"גברתי השתדלי להרגע" ג'ק ניסה להרגיע אותה, שם לב שהיא רועדת מקור ומפחד, ושם את מעילו עליה.
"את יודעת מה קרה לבעלך?" המשכתי כלא שם לב למתרחש בינה לבין ג'ק.
"לא" היא אמרה בקול חנוק.
"אבל הוא היה בעסקי השוק השחור" היא המשיכה.
"תמיד מכר רובים לאנשים שלא ממש הכיר, אבל היה בחובות ענקיים לאחרים" המבטא הרוסי שלה התחזק.
"פצ'ימו טי, איגור? פצ'ימו?" כנראה שדיברה ברוסית.
הבנתי את דבריה, היא שאלה את בעלה המת 'למה אתה, איגור? למה?'
הבנתי את הצער שלה.
לפני כחמש שנים, אישתי וילדיי נסעו במיני ואן שלה, בלונדון, ומשאית שהייתה קצת יותר גדולה מהואן, התנגשה בהם.
הבנתי את הכאב של אירנה, את כאב האובדן.
"ג'ק, קח בבקשה את האישה הצידה ותקרא לרונלד והחבר'ה מהמפקדה. תגבורת"
הוריתי לג'ק וכך הוא עשה, ניסה להרגיע אותה.
"אדוני, אתה יודע אולי מה קרה?"
האישה בעלת העיניים הכחולות-שקטות, התקרבה אלי.
"אוה גברתי, זו שאלה קשה. מה שמך?"
הייתי ישיר, לא רציתי לפנות אליה כאילו הייתה הגברת שלי, כי גברת הייתה לי רק אחת וזו אימי זכרונה לברכה.
"סנדי, ושלך?"
"דיוויד" עניתי.
עיניה התרחבו , הן נעשו יפות יותר ויותר מרגע לרגע.
"גברתי אני מבקש שתזוזי" אזרתי אומץ וביקשתי ממנה לזוז.
התגבורת הגיעה, לאחר כמה שעות כבר היינו בחדר ניתוחי הגופות.
נכנסתי לחדר שבו עבד חברי לעבודה, בילי.
"מה יש לנו כאן?" התקרבתי אל בילי.
"דיוויד!" הוא נבהל, נרתע אחורה, וחזר לגופה במבט עצבני קצת.
"הגופה, איגור כן?" הוא שאל.
"כן, איגור מלקוב" עניתי לו באדישות, התקרבתי אל הגופה המנותחת.
"תראה, הוא נרצח בדקירות סכין, ובאקדח, אך זה נראה כמו התאבדות בגלל שכדי לרצוח צריך סימנים שמקשים על התנהלות האדם. פה יש רק דקירות ויריות."
הוא הראה לי את הצוואר, בית החזה, והגב של איגור מלקוב.
"אז הוא התאבד. יש לך עוד משהו שיתן לי קצת, אני לא יודע.. פלפל?"
"מה דעתך על ... מאפה קלצונה עם פלפל חריף?" הוא הגיש לי שקית נייר של קפיטריות.
דחיתי את המאפה בגיחוך קל.
"אני מתכוון, מידע או משהו שטמון בו, בתיקו, במעילו. משהו כזה?"
בילי נרתע.
"יש את זה.." בילי הראה לי את אזור המרפק של איגור.
"אני לא מאמין. ז-ז-זה. אתה לא חושב שהוא?"
"לך תדע דיוויד עם מי אנחנו מתעסקים. לך תדע"
הוא החזיר את הסכין מנתחים למגש הכלים שלו, והתיישב.
"אבל זה לא אפשרי נכון? זה בסה"כ רחוב כזה שלא עשו בו יותר מדי דברים לאנשים שגרים שם.. דווקא שם?"
"אתה יודע, אתה צריך לעבור מקום מגורים. בדחיפות"
בילי שם את ראשו בין ידיו.
"ואני הייתי בטוח שהתופעה נעלמה."

-

~ סוף פרק ראשון ~
אהבתם ?
יש לכם הארות \ הערות \ הצעות \ שיפורים ?
תכתבו לי פה,
או בה.פ. ,
או למייל שלי :sam_9099@walla.com
או שנדבר במסן : sam_9099@hotmail.com

מה זה הסיפור הזה?
זה נראה כמו רשימת מכולת, לא סיפור.
מה זה מסן?
העלילה בינונית ביותר, רדודה מאוד.
מה זה CSI מיאמי? תיקי הX?

אני יודעת לקבל ביקורת טובה,
אבל אתה לא יודע להעביר אותה
וזה לא הCSI
זה 'עטיפת סוכריה'
תודה

אם לא הייתי יודע לבקר לא הייתי המנהל של סיפורים.
הבעתי את דעתי. אני מקווה שאת מקבלת את זה בהבנה ויודעת שהכל בא מכוונה טובה.

אבל זו לא עלילה רדודה ,
כבר 3 אנשים (מבוגרים,
אחד מהם הוא סופר דיי ידוע שעכשיו נמצא פה בבית שלי בגלל שהוא ואבא שלי חברים טובים)
אמרו לי שזו אחלה של עלילה,
קצת שגיאות כתיב,
אבל שזו עלילה טובה.

מי זה?
ומה את רוצה שאני אעשה עם זה שאני לא אוהב את העלילה. אולי בתור סדרה אמריקאית משנות ה80 זה היה מצליח. לא בתור סיפור. זאת דעתי. אני אחכה לראות לאן זה יתפתח. אולי זה ישתפר.

אין לי בעיה עם זה שאתה לא אוהב את העלילה,
אבל תסכים איתי שהיה אפשר להגיד :
'העלילה קצת רדודה ... לא ממש אהבתי את צורת הכתיבה'
במקום
'זה נראה כמו רשימת קניות! מה זה CSI מיאמי?'

טוב, אולי הניסוח שלי היה קצת פוגע.
העיקר שהבנת למה התכוונתי.

הבנתי,
תודה על הביקורת

קראתי את הסיפור מקודם,אבל לא יכלתי להגיב
יש קצת שגיאות כתיב שאמרתי לך אותך במסנ
העלילה יפה,אבל השורות קצרות מדיי,תנסי להאריך אותן

תודה רבה על הת"ב
התייחסתי כמה שיותר למה שכתבת במסן (:

תסבירי לי למה את לא ממשיכה! אחלה סיפור ! אני במתח ! אני אוהבת סיפורים עצובים ! מהר תמשיכי !

יעלה פה פרק עוד כמה שעות (או דקות XD)

עטיפת סוכריה

בפרק הקודם:
"לך תדע דיוויד עם מי אנחנו מתעסקים. לך תדע"
הוא החזיר את הסכין מנתחים למגש הכלים שלו, והתיישב.
"אבל זה לא אפשרי נכון? זה בסה"כ רחוב כזה שלא עשו בו יותר מדי דברים לאנשים שגרים שם.. דווקא שם?"
"אתה יודע, אתה צריך לעבור מקום מגורים. בדחיפות"
בילי שם את ראשו בין ידיו.
"ואני הייתי בטוח שהתופעה נעלמה."

-------------------------------------------------------------------------------------------

"סיציליאנים.. הם חזרו"

"אני יודע שחשבת ככה. גם אני. אבל, עדיין.. הרי הוא רוסי, איך הוא יכול להיות בכת שמקורה בסיציליה?"
הזדקפתי והסתכלתי בעיניו של בילי.
"אני לא יודע ממש דיוויד.. אתה יודע הרי שהכת הצליחה גם לפלוש למוסקבה ולסנט פטרבורג, הרי אין סיבה עם כל המותרות שהם התירו למאמיניהם, שכל אחד יצטרף."
הוא הסתכל עלי במבט מפחד, הצלחתי לזהות את אותו מבט מהר מאוד.
"בילי.. תזכיר לי שוב.. מה הרעיון של הכת?" שוב הסתכלתי על בילי במבט חודר, כזה שקשה להתעלם ממנו. בילי התחיל לקמץ אגרופים, דבר שלא הבנתי. הוא מיד הרפה אותם. "הסיציליאנים.. הם כת שפועלת לפי נתינת אהבה לאישה. ברגע שאתה מגלה שהיא בוגדת בך סימן שאתה לא אוהב אותה מספיק, ולכן אתה צריך להתאבד. הם מתאפיינים בזה שהם מענים את עצמם לפני ההתאבדות, והם עושים כתובות קעקע באזורי המרפק עם שם הרחוב שלהם ושם הרחוב שהם יתאבדו בו.. המקום שהם יתאבדו בו חייב לכלול" בילי בלע את הרוק שלו כסימן לפחד. "אנגלים".
"אתה יודע.. זה נשמע יותר כמו אגודה של הומואים שהם נשים לשעבר מאשר אגודה להתנגדות לשוביניזם שנבנתה על ידי גברים" גיחכתי. כנראה שהגיחוך שלי היה לשווא.
"פגעת בול" אמר לי בילי כשהוא נשען אחורה על כיסאו. "מייסדי ומאמיני האגודה הם נשים לשעבר.." הסתכלתי עליו במבט נחרד. "מ-מ-מה? אתה רציני?" התחלתי לגמגם, הרגל שהיה אצלי מאז שאני קטן והוא נזכר 'לצוץ' כשאני מפחד או מזועזע. לא פעם ההרגל הזה הרס לי פגישות רבות, אבל כנראה שלאנשים האחרים זה לא מפריע, אז גם לי לא.
"כן דיוויד, אני נשבע בגופה הזו" הוא הצביע על איגור. הסתכלתי עליו, כעת ריחמתי עליו. שמתי לב עוד מקודם שהחזה שלו מנופח אבל שהוא לא שרירי ממש, עכשיו הכול מובן.
"אני צריך ללכת דיוויד.. אני גם צריך לסגור את בית החולים" הוא קם וכיסה את איגור בשמיכה, לאחר מכן הוא הזיז את המיטה שעליה שכבה גופתו לכיוון חדרי הגופות.
"להת'.." אמרתי ויצאתי בשקט. ג'ק חיכה לי בחוץ, הוא ראה אותי ממשיך ללכת כאילו שלא היה שם, והלך אחרי. "דיוויד, מה קרה?" הוא זיהה ישר את הפחד שלי, רק הוא הצליח.
"הוא סיציליאני" אמרתי באותה פשטות שבה זורקים עטיפת סוכרייה.
"סי-סי-סיציליאני?" הוא עצר, לאחר כמה שניות גם אני. "כן, סיציליאני.. גם אני התפלאתי"
הסתכלתי עליו, ראיתי את הפחד בעיניו.
"זה אומר שאנחנו צריכים להיות חרדים לחיינו דיוויד, חרדים מאוד."
"כן.. ולמזל שלנו.." הוא המשיך ללכת וכך גם אני. הרגשתי כאילו הוא מכתיב לי מה לעשות, אבל זה לא הפריע לי. "דיוויד, אתה רוצה להיות אצלנו הלילה? ליתר ביטחון" ג'ק הוא אדם נדיב, הוא תמיד ידע איך לחלץ אותי מצרה- גם אם זה היה תלוי במשרה שלו.
"א-א-אני לא בטוח שזה יהיה נחמד כלפי לוסי.. אולי היא רוצה אינטימיות איתך.. אתה יודע.." ג'ק הסתכל עלי במבט צוחק. "היא לא מבייצת עכשיו. היא רוצה סקס רק כשהיא מבייצת" את המילה 'מבייצת' הוא אמר כאילו הוא נגעל. החלפנו מבטים וצחקנו. "נו טוב, אז אני אבוא אם אתה מתעקש.." צחקתי, שמחתי כל עוד יכולתי.
"אתה רוצה ללכת לפאב אולי?" ג'ק הסתכל עליי במבט מלא תקווה. "בטח" הסכמתי. אני מתגעגע כבר לטעם ולריח של האלכוהול.
לאחר כמה שעות שהיינו בבית ונסיעה לפאב המרוחק, הגענו. כאשר נכנסנו נדהמנו למראה עינינו. הדבר הזה, היה מחריד יותר מכל דבר אחר.
"אתה רואה את.. מה שאני רואה?" הסתכלתי על ג'ק במבט מפוחד, הוא כבר לא היה שם.

---------------------------------------

יצא לי פרק קצר כי היה לי חשוב לעדכן,
העיקר שיש פרק ושלא תשעממו D: