נושא: Plan 67| התהילה האסורה.

Originally posted by Voodoo@Feb 17 2009, 02:20 PM
דניאל הארדקור
אתה מצליח להתקרב אל החריץ המזערי שבקיר אך השומר מכה בך שוב עם אלת הברזל שלו. מרוב הכאב שאתה מרגיש בגבך, אתה מאבד כל יכולת לזוז ולהתרומם. 'אני לא יכול למות ככה, אני פשוט לא יכול לאפשר לזה לקרות!' אתה אומר לעצמך ובעזרת כוח הרצון שבך אתה מצליח להתרומם על שתי הרגליים שלך.
"לא יתכן! אני הייתי בטוח שאתה גמור! אתה מסוגל להרגיש את רגליך?!" נדהם השומר והניף את אלת הברזל שלו לעברך על מנת לחסלך. לפני שהאלה פגעה בך, האור הנוצץ שנראה בחריץ המזערי של הקיר פרץ החוצא וסינוור את השומר...והודות לזה, הצלחת להתחמק בשניה האחרונה. כשהאור המסנוור פסק, נראו זוג כפפות עור שחורות שמונחות על הרצפה בצורה אלגנתית ועליהן חרוטות אותיות וסימני חרטומים עתיקים וחשודים. השומר מרוב האור המסנוור שחדר אל תוך עיניו איבד את יכולת הראייה שלו. הוא התעוור לחלוטין.

I love you, motherfucker
D:
--

לאחר התבוננות בת דקה +- בזוג הכפפות, אני מחליט ללבוש אותן על הידיים שלי. "על החיים ועל המוות" אני אומר בחיוך רחב.

Originally posted by Voodoo@Feb 17 2009, 02:35 PM
דניאל הארדקור
אתה לובש את זוג הכפפות על הידיים שלך. "שום דבר לא קורה...טוב, לפחות השומר התעוור ואיבד את הכרתו" אתה אומר בשמחה אך לפתע הכפפות החלו לזהור ואדי חום החלו לנדוף מן הכפפות.
הרגשת שהכפפות עולות באש...התחלת לחשוב שהידיים שלך נמצאות בתוך בריכת מגמה, הכפפות גדלו מעט והכבידו על ידיך.
ניצוצות של אש עברו סביב הכפפות. נראה שזה קרה כאשר זוג הכפפות היו קרובות אחת לשניה.

D:
--
'נחמד...אז אם אני אקריב את זוג הכפפות עוד יותר אחד לשני, תווצר להבה?' אני חושב לעצמי ומקריב את שתי הכפפות אחת לשניה. משאיר 1-2 סנטימטרים מרחק מאחת לשניה.

Originally posted by Voodoo@Feb 17 2009, 12:06 PM
בראיין גולדמן
"מצוין, בחורים, תעלו אותו" פקד המדען הראשי אל החיילים שהביאו אותך לעלות אותך על סוג של מיטה. כשהחיילים העלו אותך על המיטה המוזרה, הם חיברו על כל גופך מספר רב של אזיקים ומתכות בשביל שלא תוכל להשתחרר. אתה מוצלב על המיטה אשר עלתה למעלה, איזה 10 סנטימטרים למעלה.
"בראיין גולדמן, אני אתן לך לבחור את סוג הויטמינים שננסה עליך...מה אתה יותר מעדיף שננסה עליך?
ויטמין Plazma XYZ, ויטמין VBorg או ויטמין X ?" שאל אותך המדען הראשי.
איזה ויטמין אתה רוצה שהם ינסו עליך?

"אה... נסו עלי את VBorg " אני אומר בפחד מוות ומקווה לטוב

Originally posted by Voodoo@Feb 17 2009, 01:36 PM
בראיין גולדמן
"ויבורג אמרת? אתה אמיץ, ובכן, בחירה שלך אדוני הצעיר" אמר המדען והחל לצחוק בצחוק מרושע ומטריד במקצת. 'איזה סיוט' חשבת לעצמיך ועצמת את עיניך על מנת לא לראות את התמונות הקשות.
...
...
...?!?...
אתה פוקח את עיניך. כנראה שנרדמת בעת תהליך הניסוי.
"שלום לך בראיין גולדמן, הניסוי עבר בהצלחה רבה. אתה רשאי לחזור לתא שלך" אמר המדען והוריד אותך מן המיטה המוזרה. החיילים ששמרו עליך החזירו אותך חזרה לתא.
עכשיו ערב...אתה קיבלת מגש חדש של אוכל. אתה רעב.

אוכל את האוכל ביאוש. תוך כדי אכילת האוכל אנסה לראות אם יש בי או בסביבה שלי משהו חדש שנגרם עקב הויטמין.

Originally posted by Voodoo@Feb 17 2009, 03:06 PM
דניאל הארדקור
אתה מקריב את זוג הכפפות...ניצוצות והבזקי אש קטנים נוצרים סביב הכפפות...אתה מרגיש שהטמפרטורה מתחילה לעלות ברמות מטורפות. לפתע, במרכז המתרחש, בנקודת המפגש של שתי הכפפות...נוצר כדור אש קטן ומזערי...נראה שהוא חלש. כנראה שאתה עוד לא מספיק מיומן להשתמש בכפפות הללו.

'לא נורא, עם הזמן אני אצליח ליצור להבה בעזרת הכפפות המסתוריות האלו, מה שחשוב כרגע הוא לברוח כמה שיותר מהר מן המבצר הזה' אני חושב לעצמי ויוצא מן התא, מחפש את היציאה מן המבצר.
*הכפפות עלי, אני לא מוריד אותן*

Originally posted by Voodoo@Feb 17 2009, 12:06 PM
טורי ג'ונס
"תעשי מה שבא לך, אני לא אבא שלך" השיב לוגאן בעוקצנות ושתף את פניו במים המתוקים של נווה המדבר שבו אתם נחים.

אתה מודע לזה שבקומיקס הוא אומנם לא הכי חברותי, אבל הוא גם לא מגעיל =____=
וולברין היא דמות מוערכת ומסובכת.
בגלל העבר שלו הוא באמת יותר מופנם XD וחזק XD ולפעמים גם יהיר ועצבני,
אבל הוא מאוד חכם, אסטרטג, מתחת לעור שלו (הוא חיה, אבל מתחת לזה-) הוא אדיב, ושוקל את הצעדים שלו בזהירות רבה. וגם את המילים.
למה אתה חושב שיוצאים לו משפטים כאלה טובים XDDD
---------------------------------

"לילה, וולברין." ~מדגישה את הוולברין~

------------------------
~Hope ~
פליז תבין אותי XDD
~תבין לאן אני חותרת.. דבר במסן XD ~

כינוי בפורום:
Lazy Koala
שם מלא:
מייקל דמיאן הוקינס, דמיאן על שמו של אחיה של אימו שנפטר.
גיל:
17
רקע:
אני מיקל, מיקל סביאן. נולדתי למשפחת סביאן, משפחה נוצרית דתית הדוקה. זה אומר שכל יום ראשון הולכים לכנסיה, מברכים על האוכל ומברכים גם ולפני שהולכים לישון. זה לא ממש הפריע לי כשהייתי קטן, אפילו שמחתי ללכת עם ההורים כדי לשיר בכנסיה. אבי- ג'וליאן הוא שען, הוא מתקן שעונים מיוחדים של אספנים. הוא עובד בחנות שעונים ישנה שירש מסבו המנוח, והאספנים משלמים לא רע בכלל. אני מאוד אוהב את המקום, אני יכול לשבת שעות ולהקשיב לצלילי התקתוקים. אימי- סילביה לא עובדת, היא נכה וחייבת להיעזר בכיסא גלגלים. היא מקבלת קצבת נכים. הכול התרחש שהייתי ממש קטן, בן שנתיים אולי אפילו פחות. אימא השאירה אותי בחנות של אבא ואמרה שהיא נוסעת לקנות מצרכים לארוחת חג ההודיה. כשאימא לא חזרה, אבא החל לדאוג. לבסוף הוא קיבל שיחת טלפון מבית החולים, הפקידה הודיעה לו שאימא עברה תאונה. אני זוכר כמה נסער היה אבא אחרי השיחה, אז לא באמת ידעתי שזה מה שקרה. אבא סגר במהירות את החנות ונסענו במונית לבית החולים. אני זוכר שראיתי מצידו השני של חלון החדר את אימא מחוברת למכונות הנשמה.פרצתי בבכי, הדבר היחיד שרציתי לעשות הוא לרוץ ולחבק אותה. אך אבא החזיק אותי חזק, הוא אמר לי שאימא צריכה מנוחה.כעבור כמה שבועות, אימא התאוששה והחלה להתרגל לכסא הגלגלים החדש שלה. הוא היה אוטומטי אפילו!. כשהייתי בן חמש, שלושה חודשים ויומיים נולדה לי אחות קטנה, אימא קראה לה מריה- על שמה של הקדושה מריה. אני מאוד אוהב את מריה. למרות שאומרים שבין אחים יש מריבות אני לא זוכר שרבתי איתה אף פעם, היא החברה היחידה שיש לי. כשעליתי לבית הספר היסודי ההתעניינות שלי בשעונים גדולה. ביליתי יותר בחנות שח אבא בפרוק שעונים והרכבתם מאשר בלימודים ובחברה. הבנתי מהר מאוד איך השעון עובד, אבא תמיד אומר לי שיש לי תפיסה מדהימה ואני יכול להבין איך הדברים עובדים במהירות. הציונים שלי בבית הספר היו מצוינים. לא ממש ניסיתי ללמוד, זה פשוט בא בקלות. בגיל שמונה שבעה חודשים ו24 ימים בערך הרכבתי את השעון הראשון שלי. שעון כיס קטן מפלדה, מחוגיו זהובים והמספרים כתובים באותיות רומיות. זה מה שהצלחתי לעשות מהחלקים שאבא הביא לי. הוא לא היה הכי מושלם אבל הוא היה שלי ומאז אני שומר אותו איתי כל הזמן. בבית הספר היסודי לא היו לי הרבה חברים, אולי כי לא ניסיתי להתחבר לאף אחד. למרות ציוני הגבוהים לא הרגשתי שאני יותר טוב ממשהו אחר. את משך ימי ביסודי העברתי בחנות של אבא בהרכבה ופירוק שעונים. סיימתי את בית הספר היסודי בלי חברים, משהו שלא ממש הפריע לי. בחופש הגדול אבל לקח אותי ללונדון, הוא קיבל תפקיד של שופט בחיר בתחרות שעונים בינ"ל. רצינו לקחת את אימא איתנו, אבל היא התעקשה להישאר בבית אם מריה. למרות שאבא דאג לאימא נסענו. היה ממש כיף לראות את כל השעונים המופלאים, וגם בית המלון ששהינו בו היה כיפי. שבועיים לפני סוף החופש חזרנו הביתה. בגלל התחרות אבא קיבל לקוח חדש, אספן שעונים גדול שהיה מוכן לשלם הרבה מאוד לתיקון השעונים שלו. עליתי לחטיבת הביניים השכונתית. אחד המורים- סמואל ריק, שלימד היסטוריה משך אותי לכיוון תחום הפסיכולוגיה והרחיק אותי מהדת. סמואל היה מורה שדגל בשיטה מיוחדת, לא היו בשיעור שלו מבחנים. היה אפשר לצאת מהשיעור שלו ואם מישהו הפריע לו במהלך השיעור הוא הוצא מחוץ לכיתת הלימוד. סמואל היה פסיכולוג אסירים בכיר, הוא עזב את העבודה שלו ולמד הוראה, הוא האמין שאפשר לחנך את התלמידים לטוב עוד לפני שיגיעו לבית הסוהר. התעניינתי מאוד בדרך הלימוד שלו, הוא ידע לקרוא כל תלמיד ולדעת באיזה מצב חברתי, כלכלי ומשפחתי עוד לפני שהוא דיבר איתו. אחרי שניגשתי עליו הוא הסכים להעביר לי שיעורים בפילוסופיה ופסיכולוגיה אחרי הלימודים ללא תשלום. בשהותי בחטיבה ציוני ירדו מעט חוץ מהציונים בשיעורו של סמואל. אולי הציונים ירדו מכיוון שהחומר נהפך לקשה יותר וביליתי את רוב זמני בחנות, אבא העסיק אותי, ועם סמואל בשיעורים הפרטיים. בכיתה ח', אימא החלה לדאוג ממצב החברתי הירוד. היא ביקשה שאלך לתנועת נוער, דבר שהתנגדתי אליו כי זה היה מצמצם את הזמן שלי עם סמואל. בכל זמני בחטיבה אנשים לא יחסו לי תשומת לב, הייתי כמו רוח רפאים שהולכת במסדרונות בית הספר. כשהייתי בן 16 חודשיים וארבע עשר ימים עליתי לתיכון האזורי. תיכון שידוע ברמתו הגבוהה. יישמתי את הידע שקיבלתי מסמואל והמשכתי לקרוא על פסיכולוגיה. לימודי עם סמואל הרחיקו אותי מהדת מאוד ובשנים אלה כבר הפסקתי ללכת לכנסיה, דבר שהעציב את אימי. הלימודים עם סמואל והקריאה שלי עזרו לי לקרוא אנשים, לא כמו ברמה של סמואל אבל ברמה גבוהה מאוד.
אופי:
מיקל הוא אדם מאוד מאוד דיקן, אולי זה קשור לחיבה שלו לשעונים. אפילו פעם אחת לא קרא שהוא איחר, או הקדים. הוא יודע לתכנן לוח זמנים באופן מושלם, הוא חוזה את כל העיקובים ומכניס אותם ללוח הזמנים גם כן. הוא כישרוני עם דברים מכאניים. מיקל יודע לקרוא אנשים באופן מושלם, בלי אפילו לדבר איתם. מיקל הוא קר רוח ומאוד קשה להלחיץ אותו, אולי בגלל שהוא מעולה בזמנים והוא יודע בדיוק איפה הוא עומד ביחס לזמן. מיקל שונא אנשים צבועים ושקרנים, זה נוגד את האמונה שלו ופילוסופית החיים שלו. כמה שזה נשמע טיפשי, מיקל מפחד מלהיות מחוץ ללוח הזמנים ולא לדעת איפה הוא עומד. הוא מצטיין במתמטיקה.
מראה:
מיקל הוא נער גבוה מאוד[1:88]. מבנה גופו רזה מאוד, לא משנה כמה הוא אוכל הוא לא משמין[64 ק"ג]. מבנה פרצופו ארוך מעט ואפו עגלגל. שפתיו קטנות ועיניו בצבע ירוק בהיר. שיערו בצבע חום אגוז מפוזר, הוא לא מנסה לסדר את שיערו המבולגן. הוא נוהג ללבוש ג'ינסים פשוטים, חולצות ארוכות שחורות ונעלי Op שחורות. הוא אף פעם לא ילבש ורוד, לא משנה באיזה אביזר בלבוש.
הערות/בקשות:
הוספתי קטגוריה של אופי לטופס.

Originally posted by Voodoo@Feb 13 2009, 05:06 PM
ההתחלה לרשומים
אחרי הליכה בת שעתיים +- במדבר הגדול והלוהט אתם לבסוף מוצאים סימן חיים. מולכם ממוקם בסיס צבאי גדול ורחב אשר תופס מקום גדול ומכובד בשטח המדבר. הבסיס מצופה כולו בפלדה ומוקף בגדר גדולה וחשמלית אשר מקיפה את כולו מכל כיווני הרוח.
בצדדים ממוקמים מספר עמודי בטון גבוהים אשר משמשים לתצפית. אתם שמים לב למספר רב של מצלמות מעקב אשר זזות ומצלמות את המתרחש בשידור ישיר.
לפתע אתם מרגישים נגיעה קרה ומבהילה בעורף. מאחוריכם עומד חייל אשר מצמיד את הפיה הקרה והמתכתית של אקדחו הישר אל העורף שלכם.
"הזדהה מיד!" אומר החייל.

"אני הולך שעות במדבר, ללא מים ואתה מתנהג אליי באגרסיביות. התנהגות לא הומנית בכלל..." אני אומר בחוצפה ומנסה להתעלם מהצמרמורת שעוברת בגופי בתגובה לנשק הקר שנוגע בצווארי. "אני רק מנגב את זיעתי." אני אומר ומרים את ידי באטיות כדי לנגב את טיפות הזיעה הרבות שניגרות מאפי. "הגרון שלי קצת יבש, אולי יש לך מים לשתות? אחר כך אני אענה על כל מה שתרצה." אני אומר לו בקול מלא בטחון עצמי, לא נותן לו להרגיש שאני מפחד.

Originally posted by Voodoo@Feb 17 2009, 05:37 PM
טורי ג'ונס
"וולברין? קראת לי הרגע וולברין?
אבל איך? את? אני..אנחנו נפגשנו בעבר?" הופתע לוגאן והתקרב אליך. "מה את יודעת עלי?" הוא שאל אותך ונעץ בך מבט עמוק.

עשית לדני כמו בבסיפור שלו XDDD
------------------------
ידעתי שתבין את קו המחשבה שלי
אני יותר חשבתי לכיוון שהוא מהר ירים אותי ויאיים עלי עם הטפרים : "איך את יודעת?"
XDD

אבל.. איך שבא לך O:

-----------------------
"as i told" אני אומרת בקול שלו ומסתכלת לתוך העיניים שלו בלי פחד. "חברה שלי כל היום חופרת עליך."
~אניח שהוא מהסס ~
~כמה שניות של דממה~
"חוברות קומיקס." אני אומר מסתכלת על הידיים שלי כבוחנת את הציפורניים. "שמעת על המושג? אתה מפויע בהרבה מהם. בתיאור מדויק."

Originally posted by Voodoo@Feb 17 2009, 06:06 PM
טורי ג'ונס
"חוברות קומיקס אמרת?" מלמל לוגאן והביט בידיו. "מה עוד מסופר עלי בחוברות הקומיקס האלו של חברה שלך?" של אותך לוגאן בעודו מביט בידיו. הוא נראה רציני, כנראה שהוא חושב על משהו...מעניין מה עובר כרגע בראשו.

"אני לא ממש יודעת." אני אומרת ומנסה להזכר. "היא כל הזמן באה ואומרת:' אתה לא יודעת מה קרה הפעם באקס-מן, ג'ין גריי מתה ואז חוזרת לחיים בגלל פיניקס' או משהו, וכל מיני שטויות כאלה."
אני מסנה להזכר.
"אגב, יוצא עליך סרט עוד מעט." אני אומרת ברצינות גמורה. "ראיתי תטריילר, משהו שעשו עליך ניסוי, עם הברזל הזה... ואיזה קפטן או משהו..."

אני מגרדת את הראש.
"נו אני לחוצה."אני אומרת "אל תצפה ממני לזכרו הכל עכשיו " אני אומרת במבט של: ><"