7/1/11 - פרק 5 עלה! (פארק הפוקימונים של איידמון!)
עדכון נוסף : בכל סוף פרק בו הופיע פוקימון חדש, בסימון ספוילר, תופיע תמונת הפוקימון!
*לאחר כמעט שנתיים, החלטתי להמשיך את הסיפור. זה הנושא המקורי בפתחתי עוד ב 2009 עם פרק 1 של הסיפור וההודעה המקורית. ערכתי את הפרק הראשון.
אתם מוזמנים להגיב, בכל יום יפורסם פרק חדש. תהנו
* (אשמח לקבל ביקורות, הערות וכל תגובה אפשרית שתחשבו עלייה.
מדריך פרקים:
פרק 1 - הקדמה, חלומות- בהודעה הנוכחית.
פרק 2 - הגורל
פרק 3 – צ'יקוריטה במעבדה של איידמון
פרק 4 - חלומות
פרק 5 – פארק הפוקימונים של איידמון
קוראים לי אופיר.
פעם כתבתי סיפור בן 100 פרקים של פוקימון בפורום שכבר נסגר, אני לא מאמין שמישהו מכאן הכיר אותו אבל קראו לסיפור "פוקימון לנצח".
אז אני חייב להודות שכתיבת סיפורי פוקימון היא דבר דאני מאוד אוהב ובמיוחד כתיבה שונה ומעניינת לא סתם סיפור פוקימון עם מאמן שהולך לעבור ליגה ולהלחם בקרבות.
אלא סיפור הרבה יותר מורכב עם עלילה מרתקת ומותחת.
אז במיוחד בשבילכם, "פוקימון מסתורי הזמן"
כרגע לא ידוע מספר הפרקים של הסיפור...אבל תאמינו לי שזה לא סתם סיפור משעמם.
נתחיל עם מדריך דמויות שבכל פרק שתחשף דמות חדשה תתווסף לכאן:

ג'ון – נער בן 15. אמיץ, נחוש יודע מה הוא רוצה מעצמו. ג'ון הוא לא בדיוק חובב פוקימונים אך המשימה שהוטלה עליו מחייבת אותו להפוך למאמן החזק ביותר על מנת להשיג את המטרה.
ג'ון הוא בנאדם אמיתי וישר, אי אפשר לא לאהוב אותו. ג'ון הוא הנבחר ויהיה חייב להוכיח את עצמו בכל דרך!
מונה- מונה היא אמו של ג'ון, בסביבות גיל ה-40. מונה היא אשה קשוחה שתעשה הכל על מנת לגונן על בנה, ג'ון. מונה מסתירה מג'ון דברים רבים וזאת מתוך דאגה. היא לא מרוצה מההחלטה שיעשה לגבי המשימה שתוטל עליו ותנסה למנוע זאת בכל מחיר.
אלקסוס- אלקסוס הוא דמות מסתורית משנת 3020. פרטים נוספים יתגלו בהמשך.
ריצ'רד- חבר טוב של אלקסוס. גם הוא משנת 3020. פרטים נוספים יתגלו בהמשך.
פרופסור איידמון - חבר של משפחת ג'ונסון (ג'ון ומונה) פרופסור לפוקימונים בעל מעבדה בעיירה אלפגוד. לפרופסור איידמון תפקיד חשוב בעלילת הסיפור. (הופעה ראשונה - פרק 3)
פרק 1 : הקדמה, חלומות.
השנה 3020, במעמקי האדמה, בתוך בונקר שמעטים ידעו על קיומו הוא ישב. רבים מכנים אותו אלקסוס, לא יודעים מי הוא בדיוק, הגלימה הארוכה שכיסתה גם את פניו הוסיפה למיסתורין לשאלה מי הבנאדם שמאוחריה.
צעדים נשמעו מתקרבים ברקע, צעדים מוכרים... הוא הכיר כל צעד וכל זמזום בבונקר, אחרי הכל, הזמן ששכן שם עשה את שלו.
"חיכיתי לך" לחש לאדם שעמד מאחוריו.
"זה עומד לקרות אלקסוס, אין דרך חזרה.."
אלקסוס הסתובב, פניו מוחבאות בתוך הגלימה "אף פעם לא מאוחר מדי ריצ'רד, שכחת... עוד אז שהיינו מסתובבים בתור ילדים... לא ככה, לא שאני מתחבא בבונקר הזה ואתה מתחבא מחוץ לבונקר" אמר נחרצות אלקסוס.
"אני משתדל לחיות את החיים שלי מעולם לא נתתי להשערה שלך להפריע לי"
אלקסוס התעצבן למשמע דבריו "השערה?! אתה בעצמך אמרת שזה עומד לקרות, אתה אמרת שאין דרך חזרה"
"אני יודע אלקסוס אבל... אבל לא אני חי בבונקר הזה" קטע ריצ'רד את דבריו של אלקסוס.
אלקסוס החל מסתובב בחוסר נחת "החלום ממשיך. ממשיך ואני כבר לא מבין אותו... אני בטוח במה שאני עושה, לא סתם בחרתי לחיות כאן בשנתיים האחרונות!" אמר כאילו מתרץ את הקושי "אלקסוס הגענו עד לכאן, המלחמה תפרוץ וזהו..."
"אסור שזה יקרה ...פשוט אסור! אני מנסה להבין את החלום... לא אני יכול להציל את כולם! זה לא אני!" התעצבן אלקסוס
"אז מי זה?! מי מופיע לך בחלום?! מי יציל את כל הפוקימונים מהחורבן של לומוס?!" שאל ריצ'רד
"הילד... הילד שאני לא מצליח להבין מי הוא!" אלקסוס הביט בעיניו של ריצ'רד
"אז מה השלב הבא אלקסוס? תגיד לי אתה כי אני כבר הפסקתי לחשוב על זה. אם לא נמצא את הילד הנבחר מהחלום הארור שלך?!"
אלקסוס שתק וחשב... הכניס ידו למעמקי גלימתו והוציא פוקדור. "אתה צוחק!" אמר ריצ'רד בעודו מביט בפוקדור בהפתעה גמורה.
...
השמיים האדימו עננים שחורים התפזרו בהם, מביאים רעות...
המים התייבשו, האדמה נפתחה, הרי הגעש החלו מתפרצים. קרב ענקים התחיל...
כל סוגי הפוקימונים נלחמו אחד בשני ובינם ובין עצמם. פוקימונים אגדיים שלא נראו במשך מיליוני שנים החלו לתקוף, אף פוקימון לא ישרוד... להבות אש עצומות נראו מרחוק, תותחי מים שנורו ועוד עשרות מתקפות שונות אשר הביסו פוקימון אחר פוקימון.
...
השנה 2011, אלפגוד, עיירה מבודדת בהרים, בית משפחת ג'ונסון. ישב ג'ון, נער מתבגר בן 15, על ספת הסלון בוהה בטלוויזיה "...אנו נאלצים לקטוע את שידור הריאלטי הפוקימון הגדול במבזק מיוחד, בתאונה שקרתה כתוצאה מערבוב חומרים כימקליים במעבדה בעיר נפצעו שני מדענים ועשרות פוקימונים, גורלם יוודע בהמשך נשדר מהשטח..." לפתע הטלוויזיה כובתה. מונה, אמו של ג'ון, אשה בסביבות גיל ה-40, הסתובבה מהמטבח אל עבר בנה והביטה בו בחצי עין. "והם רק נפצעו...פוקימונים ארורים" אמר ג'ון בכעס ועלה במדרגות אל חדרו. ג'ון נכנס לחדר, התיישב על המיטה ומשידה קטנה הוציא תמונה ישנה והתבונן בה. בעודו מתבונן בתמונה נכנסה אמו "ג'ון..." אמרה בלחש בעודה עומדת בפתח הדלת ולא מתקדמת לעברו ולא צעד אחד. ג'ון המשיך להתבונן בתמונה "מה?" אמר בכעס. אמו הביטה בוב עצב "אני יודעת שעצוב לך אבל אתה לא יכול להמשיך בצורה הזאת. אנחנו חיים בעולם של פוקימונים, לשנוא אותם הוא אינו הפתרון" אמרה אמו ואז התקדמה לעברו, התיישבה על המיטה וחיבקה אותו. ג'ון התאפק לא להזיל דמעה.
"אמא... לא הכרתי את אבא שלי בגללם.. גדלתי בלי אבא בגלל פוקימון!" אמר כועס ומאפק עדין לא לבכות. אמו המשיכה לחבק אותו ולא אמרה מילה.
...
השעות חלפו והלילה הגיע. ג'ון נרדם על המיטה ותמונת אביו עדיין הייתה בידו...
ג'ון החל לחלום. בחלום ראה ילד קטן רץ, השמיים הבהירים והשמש הזורחת החלו אט, אט להעלם והתחלפו בשמיים קודרים שהחלו להאדים, הדשא הירוק בחלום התחלף לאדמה מפורקת, המים והנחלים התייבשו עשרות פוקימונים מכל הסוגים החלו נוהרים זה אל עבר זה, קרב, מלחמה החלה! להבות אש, מכות חשמל ועשרות מתקפות נראו באופק והילד בחלום המשיך לרוץ, רץ אל מעמקי המלחמה,ג'ון החל מזיע בשנתו ומנסה להתעורר מהפחד, הילד בחלום המשיך לרוץ עד שראה מרחוק את המטרה, ביצת פוקימון אדומה שהונחה בשטח הקרב, הילד רץ לעברה בכל כוחו, מוגן מהקרב, אף פוקימון לא הצליח לפגוע בו, הילד הגיע אל ביצת הפוקימון ותפס אותה בשתי ידיו, ג'ון החל לראות את פניו של הילד בחלום והוא ראה את עצמו. הילד היה ג'ון...
המשך יבוא...