נושא: פוקימון - מיסתורי הזמן

ממש יפה. מעניין אותי לדעת איך זה יתפתח.
הדבר הפחות טוב היחיד זה שבפסקה הראשונה קשה לדעת אם אלקסוס מדבר או ריצ'רד מדבר. צריך לסדר את זה שזה יהיה יותר ברור. חוץ מזה הכל בסדר.
אתה מוזמן להכנס לסיפור שלי ולהגיב (כי אנשים לא ממש אוהבים להגיב לסיפורים בפורום הזה. אבל מי אני שאדבר, גם אני לא ממש עושה את זה הרבה).
וסתם שאלה - באיזה פורום כתבת את הסיפור של המאה פרקים?

פרק 3 – צ'יקוריטה במעבדה של איידמון

ג'ון התעורר מהדפיקות של אמו, מונה, על דלת חדרו.
"ג'ון! ג'ון! תפתח את הדלת בבקשה!" זעקה מונה מדאגה מעבר לדלת.
ג'ון קם מהמיטה ופתח את הדלת, עדיין מבולבל מהחלום.
"נלחצתי מאוד! מה אתה חושב שאתה עושה?!" אמרה אמו בכעס.
"נרדמתי אמא!" אמר ג'ון בחוסר ריכוז בעודו זורק מבט לעבר המיטה, בודק שהביצה עדיין שם.
"ג'ון, אני רוצה שניגש למעבדה של פרופסור איידמון... שוחחתי איתו קודם ו.."
"דיברת עם הפרופסור?! למה?! אמרתי לך אמא שביצת הפוקימון נשארת אצלי!" תקף ג'ון את אמו.
"אל תרים עליי את הקול! יש דברים שאתה לא מבין! פוקימונים הם לא בשבילך ג'ון! ממתי אתה התחלת לחבב אותם כל כך?! אני לא מתכוונת להכנס לנושא של אביך..." הטיחה בו מונה, נועצת מבט ישירות לעיניו.
ג'ון הביט באמו ונשם עמוקות..
"אמא... בבקשה תאמיני בי.. משהו מוזר קורה, אני לא יודע להסביר בבקשה! אני מרגיש שהפוקימון שייבקע מהביצה יוכל לעזור לי להבין יותר..."
"ג'וני חומד, אתה מגזים.. הביצה הגיעה במקרה.. נמסור אותה למעבדה שימסרו אותה למאמן מתחיל.. אני בטוח שהרבה ישמחו.." ניסתה מונה לשכנע את ג'ון.
"אמא!" אמר ג'ון נחרצות בזמן שהביט במונה עמוקות.
"תיגש למעבדה, דבר עם הפרופסור... שייבדוק שהפוקימון בתוכה בריא" נכנעה.
ג'ון חייך, הסתובב לעבר מיטתו, לקח את ביצת הפוקימון ויצא מהחדר, משאיר את אמו בפתח הדלת.
"תודה אמא! אני אגש אל פרופסור איידמון עכשיו!" אמר כשהמשיך לרוץ אל עבר גרם המדרגות שמוביל את הקומה התחתונה של הבית. הוא ירד במדרגות העץ החומות, צעדיו נשמעו בחלל הבית, ניגש את דלת הכניסה, מול גרם המדרגות, פתח את הידית, ויצא מהבית, משתלב בשביל צהוב שחצה את גינת הבית.
אמו נשארה עומדת בפתח חדרו "הוא הבטיח שהוא לא יהיה חלק מזה.." אמרה בזמן שדמעה זלגה מעינייה.

...
ג'ון עשה את דרכו אל עבר מעבדת הפוקימונים של פרופסור איידמון. הוא אחז בחוזקה את ביצת הפוקימון קרוב אל לבו שמא יקרה לה משהו. ג'ון ידע שההתנהגות שלו לא אופיינית לו.. הוא לא מחבב פוקימונים, אין לו רצון להיות מאמן.. לפני 5 שנים, שהוצע לו לקבל פוקימון ראשון ולהתחיל את מסע הפוקימונים שלו אל ליגת הפוקימונים, הוא סרב. אבל הוא ידע שמשהו מוזר קורה, הוא הרגיש את זה! הוא ידע שהביצה לא הגיעה אליו במקרה.
ג'ון נעצר כשלפניו גדר לבנה גבוהה מעץ שמקיפה את מעבדת הפוקימונים של פרופסור איידמון. המעבדה הייתה גדולה, שתי קומות מוצפים בחלונות גדולים ושקופים. המבנה היה צבוע בלבן. ובכניסה היה שביל לבנים אדוםף שלצידיו מנורות רחוב גבוהות.
ג'ון נשם עמוקות, פתח את השער והחל מתקרב אל עבר דלת הכניסה המפוארת.
הוא נעמד מול הדלת, שנפתחה מעצמה ואז, בפעם הראשונה בחייו נכנס אל מעבדת פוקימונים.
מבואת הכניסה הייתה עצומה בגודלה. חלל עגול ולבן, נקי, מצוחצח, אשר במרכזו מעלית שקופה, ומסביב, צמוד אל הקירות, פסלים של פוקימונים.
בעודו מתבונן ומתפעל מהמעבדה, נפתחה דלת המעלית.
"פרופסור!" קרא ג'ון.
"ג'ון ג'ונסון.." אמר פרוספור איידמון בזמן שמסדר את משקפיו על פניו.
פרופסור איידמון היה גבוה, שיערו אפור, על פניו משקפיים גדולות והוא לבש חלוק לבן ארוך והחזיק בידו פוקדור.
"במה זכיתי לביקור שלך, אתה בהחלט לא פרצוץ שציפיתי לראות אי פעם במעבדה שלי" אמר בזמן שהחל ללכת אל עבר אולם אחר במעבדה.
ג'ון עקב אחריו "כן.. פשוט.."
"ביצת הפוקימון.." קטע הפרופסור את ג'ון.
"איך ידעת?!" נדהם ג'ון ששכח שהוא מחזיק בביצת הפוקימון.
"אתה אוחז בה.. אז אני מתאר לעצמי שאם הגעת אליי זה קשור לביצה" חייך הפרופסור.
לפתע הפוקדור שהיה בידו של הפרופסור נפתח ומשם שוחרר פוקימון.
"צ'יקוריטה!" נהם הפוקימון!
גון הביט המום בפוקימון שהחל להתרוץ. במעבדה. הפרופסור החל לרוץ אחריו.
"צ'יקוריטה חזור הנה מיד!" צעק הפרופסור.
ג'ון רץ אחריו, הבין שצ'יקוריטה הצליח, איכשהו, לחמוק מהפוקדור.
צ'יקוריטה החל להתרוצץ במעבדה, הוא השתמש בעלי הגפן שלו והפיל כמה מהפסלים וחיבל בכמה מהמכשירים במעבדה.
"הוא יצא משליטה!" אמר הפרופסור שהמשיך לנסות ולתפוס את הפוקימון...
הוא הצליח לסגור עליו באחת מפינות המעבדה, הפנה אליו את הפוקדור וקרא "צ'יקוריטה חזור!"
צ'יקוריטה המפוחד עצם את עיניוף מתכונן לחזור חזרה אל תוך הפוקדור....
אך כלום לא קרה!!!
ג'ון פעל במהירות ולקח פוקדור מחבילת הפוקדורים שהייתה מונחת על הדסק הקרוב אליו וזרק אל עבר צ'יקוריטה..
"צ'יקו?!" אמר צ'יקוריטה שניות לפני שפגע בו הפוקדור. צ'יקוריטה נשאב אל תוך הפוקדור, שהחל לזוז ימינה ושמאלה.. ג'ון ופרופסור איידמון הביטו בפוקדור כאילו מחכים שצ'יקוריטה ישתחרר. אך זה לא קרה. הפוקדור הפסיק לנוע. צ'יקוריטה נלכד!
פרופסור איידמון הסתובב אל ג'ון... "זה היה קרוב. אני מתנצל על הבלאגן, צ'יקוריטה מאוד צעיר והוא עדיין לא ממשומע. הוא פוקימון מאוד מאוד בעייתי, אחד הבעייתים שנתקלתי בהם בתקופה האחרונה.... אני מנסה להכין אותו לקראת סבב המאמנים הבא שאמור להגיע אליי.." הסביר הפרופסור.
".. אה זה בסדר פרופסור.. אני..די לא בטוח במה שקרה כאן עכשיו..." התבלבל ג'ון.
הפרופסור הרגיש בחוסר הנוחות של ג'ון "אז מה הביא אותך למעבדה שלי? פעם אחרונה שהיית כאן היית מאוד מאוד צעיר, עם אבא שלך"
"הביצה זאת.." אמר ג'ון והושיט את ביצת הפוקימון אל פרופסור איידמון "הייתה בפתח הדלת שלי.. לא משנה סיפור הזוי קצת אבל.. אני רוצה לוודא שהפוקימון בפנים בסדר, לדעת שהוא יבקע ויהיה.." גמגם ג'ון.. "בסדר.." המשיך את דבריו.
הפרופסור כיווץ את עיניו והביט בג'ון בחשדנות.
"אתה רוצה להיות מאמן פוקימונים?" שאל איידמון.
"לא. אבל אני מרגיש שאני צריך את הפוקימון הזה.. זה יישמע מטורף אבל, אבל.. אני מרגיש שמשהו קורה.. אני לא יודע להסביר פרופסור.. אבל כן אני מרגיש שמישהו או משהו צריך אותי, את העזרה שלי.. ואני חושב שאני צריך את העזרה של הפוקימונים..." אמר ג'ון בחוסר ביטחון.
"זו הייתה שאלה של זמן.." אמר הפרופסור בזמן שבוחן את ביצת הפוקימון.
"מה זאת אומרת?"
"בוב,אבא שלך היה מאמן גדול ומוכר מאוד בעולם הפוקימונים.. הוא היה מודל לחיקוי להרבה מאוד מאמנים..." החל הפרופסור להגיד
"עד שבסוף פוקימון הביס אותו.." אמר ג'ון בכעס.
"הוא היה אחד במינו בוב......" נזכר הפרופסור "בכל מקרה.. אי אפשר להתחמק מהגורל ג'ון.. הביצה תבקע בקרוב.." הפרופסור הוציא פוקדור מכיסו והושיט את הביצה והפוקדור לג'ון.
"כשהיא תבקע, תכניס את הפוקימון לפוקדור הזה.. עצה שלי – תבין את הפוקימונים, תאמן אותם, תחזק אותם וככה אתה תגיע לעוצמה מקסימלית" אמר הפרופסור.
"מה זאת אומרת?" אל ג'ון..
"זאת עצה ג'ון.. אל תנסה להבין מה זה אומר. תפנים פשוט תפנים. תחכה עד שהביצה תבקע, לאחר מכן תחזור אליי שוב ואני מבטיח להדריך אותך יותר.."
ג'ון היה נראה מבולבל.. אלה לא הדברים שהוא ציפה לשמוע מאיידמון.
"אוקיי.. תודה פרופסור" אמר ג'ון והחל ללכת לכיוון היציאה מהמעבדה.
"ג'ון!" קרא הפרופסור
"מה פרופסור?"
"שכחת משהו.." אמר הפרופסור והושיט לג'ון עוד פוקדור.
ג'ון הביט בחוסר הבנה בפוקדור.. "זה צ'יקוריטה לא?"
"הוא שלך ג'ון.. לכדת אותו.. הוא שלך" אמר הפרופסור וחצי חיוך על פניו.
ג'ון לקח את הפוקדור ולא אמר מילה נוספת..
"בהצלחה" אמר הפרופסור..
ג'ון הביט בפרופסור בזמן שהתקדם אל עבר היציאה מהמעבדה. דלת המעבדה נסגרה אחריו וג'ון הבחין שכבר החשיך.. הוא התקדם אל עבר ביתו מבולבל מחזיק בשני פוקדורים, אחד ריק, אחד עם צ'יקוריטה, ועוד ביצת פוקימון אחד שמחכה לבקוע, ג'ון הסתקרן לדעת איזה פוקימון עומד לבקוע מהביצה.. 'אולי פוקימון אגדי.. חשב.. זה חייב להיות משהו מיוחד.. אבל איך הפרופסור אמר.. הכל שאלה של זמן.. נקבל תשובה לכל השאלות'
...
בנתיים במעבדה. הפרופוסר סידר קצת אחרי הבלאגן שצ'יקוריטה עשה. לפתע אחד הדלתות במבואה של המעבדה נפתחה..
הפרופסור הביט בדמות שיצאה משם.. וחייך "צדקת.. ג'ון היה פה.." אמר הפרופסור לדמות שעמדה בפתח הדלת......

המשך יבוא...



פוקימונים שהופיעו בפרק:

ספוילר

צ'יקוריטה:

יפה אהבתי !
יופי שהמשכת אותו !

תודה רבה על התגובות!
אם יש עצות לשיפור או הערות אשמח לשמוע!
פרק נוסף יעלה בשישי בבוקר!

רג'יגוגל תודה רבה!
העלילה הולכת להתפתח לכיוונים מפתיעים!

פרק 4 – מחשבות

ג'ון חזר לביתו לאחר הביקור במעבדה של פרופסור איידמון. הוא נכנס אל הבית, אמו, מונה, שמעה את הדלת נפתחת.
"ג'ון? חזרת?" אמרה מהמטבח.
ג'ון נעצר בכניסה, עדיין מבולבל מאוד ממה שקרה במעבדה וממה שהפרופסור אמר לו. הוא לא ענה לאמו. הוא הביט בחלל הבית, כאילו לא היה שם מעולם, הוא היה מבולבל. הוא נעץ מבט בגרם המדרגות שהיה מולו, שמוביל את הקומה העליונה ואל החדרים. הוא הביט לשמאלו, למסדרון שהוביל למטבח. אחרי הביקור במעבדה הלבנה והצחורה הבית שלו היה נראה לו צעקני ורועש.
אמו הופיעה מולו לפתע.
"ג'ון דיברתי אלייך" אמרה בעודה בוחנת את ביצת הפוקימון.. היא קיוותה שיחזור בלעדייה.
"סליחה, אני קצת עייף" אמר בתשישות.
"דיברת עם הפרופסור? מה הוא אמר?"
"כן.. אמא אני לא יודע עדיין מה אני אחליט לעשות.. אני צריך לחשוב.. אני עייף.. אני אדבר איתך מחר כבר.. אני רק רוצה לישון" אמר ג'ון וחלף על פני אמו ועלה במדרגות לכיוון חדרו בלי לחכות לתגובתה.
מונה הביטה בו וזרקה "לילה טוב חומד"
ג'ון פתח את דלת חדרו נעצר והביט סביבו. החדר היה מסודר להפליא. הוא היה חדר כמעט שגרתי של נער מתבגר. מיטה גדולה, צמודה לחלון גדול שמשקיף על העיירה. בצד השני של החדר היה ארון הבגדים, הספרייה, ומחשב. מה שלא היה בחדרו של ג'ון בניגוד למרבית הילדים, פוסטרים של פוקימונים, בובות ועוד סימני הערצה ליצורים המופלאים האלה.
ג'ון נכנס לחדר, הניח את הפוקדרים על השידה, לצד המיטה. ועלה למיטה עם ביצת הפוקימון.
"איזה פוקימון אתה?" לחש ג'ון לביצה. הוא החל לחבק אותה בחוזקה. הוא הרגיש אחריות לא ברורה עבור ביצת הפוקימון. היא הייתה חשובה לו.
ג'ון חיבק את הביצה נרדם ושקע בחלום..
בחלום ג'ון ראה את עצמו. הוא עמד על קרקע אפרורית, השמיים מסביב בגווני אדום. הוא לא זיהה את האזור. למרות שזה היה חלום הוא הרגיש חום, חום לא טוב.. כאילו הוא נשרף.
"ג'ון!" נשמע לפתע קול...
"מי זה?!" שאל ג'ון..
לפתע מתוך האדמה החלה להתגבש דמות לא ברורה. ג'ון ניסה לזהות את האדם אך לא הצליח, גלימה ארוכה כיסתה את כולו.
"ג'ון.. אתה הנבחר!" אמר הדמות המסתורית.
"מה זאת אומרת? נבחר למה? מי אתה?"
"אני לא יכול להגיד יותר מדי עכשיו.. הזמן שלי מוגבל.. ג'ון! אתה חייב להפוך למאמן החזק ביותר! יש לך כוח עצום ויכולות מדהימות! תלמד להכיר את עצמך ותלמד להכיר אותו.."
"מי זה אותו?"
"אנחנו עוד נפגש ג'ון.. אל תוותר.. תעזר בו! הוא יעזור לך להגיע למטרה! אתה הנבחר ג'ון!"
אמר הקול בעודו מתפורר ומתפזר באוויר החם, משתלב עם הרקע האדמומי..
"חכה!" צעק ג'ון...
אך הדמות נעלמה. כאילו לא הייתה שם מעולם.
ג'ון נשאר לעמוד לבדו כשלפתע האדמה תחתיו נסדקה. ומכל סדק אור לבן בוהק הופיע.
"מה זה?!" צעק ג'ון "מה קורה כאן?!"
ג'ון התעורר בבהלה!! והבחין שביצת הפוקימון נסדקה, אור בוהק יצא מתוכה. הוא לא ידע כמה זמן החלום נמשך, מה השעה.. הוא רק הביט בביצה והבין שהיא בוקעת. הוא התרגש.. הביצה החלה להסדק יותר ויותר, לשברים ממנה החלו להתפורר על המיטה, שברים בוהקים באור לבן.. לבסוף הביצה החלה לשנות צורתה.. האור הלבן החל להעלם והפוקימון החל להחשף..
ג'ון הבחין ביצור ממצמץ.. מתעורר לעולם.. ידיו צהבהבות, גופו כתום.. הוא היה חמוד מאוד, הוא לא נראה מזיק כמו שחשב. הפוקימון התאפס על עצמו, פתח את עיניו בחוזקה והביט בג'ון, הוא עיקם את ראשו הצידה , כאילו בוחן את ג'ון.. ואז משום מקום קרא בחיוך "צ'ימצאר! צ'ימ!".
"צ'ימצ'אר!" אמר ג'ון בחיוך!
צ'ימצ'אר נעמד על המיטה והניח יד אחת על רגלו של ג'ון והתקרב לפניו, המשיך לבחון אותו..
ג'ון חייך לצ'ימצ'אר. הוא התבונן בו היטב. למרות שג'ון לא חובב פוקימונים הוא שם לב שמשהו בפוקימון הזה היה שונה. הוא היה מיוחד. הוא הבחין בעיניו, הן לא היו כמו של כל צ'ימצ'אר. הן היו אדומות..
ג'ון הושיט ידו אל הפוקדור הריק שפרופסור איידמון הביא לו, פתח את הפוקדור וחיכה.
צ'ימצ'אר הביט בפוקדור.. הושיט את ידו אל תוך הפוקדור ואז אור אדום הציף את צ'ימצ'אר ושאב אותו אל תוך הפוקדור.
ג'ון החזיק את הפוקדור, עדיין מהפונט מצ'ימצ'אר.. ולפתע הפוקדור עלה באש..
"אאוצ'" צעק ג'ון והפיל את הפוקדור, שהתגלגל על הרצפה.
לאחר כמה שניות האש נעלמה, אך הפוקדור שינה את צבעו. ומאדום נהפך לכתום.
ג'ון הבין שללא ספק מדובר בפוקימון מיוחד. הוא הבין שהחלומות שלו הם לא סתם חלומות, שמישהו צריך אותו והחלומות משמשות דרך לתקשר בינהם. הוא המשיך לחשוב והבין שמשהו מאוד גדול תלוי בו ובצ'ימצ'אר. ובסופו של דבר ג'ון החליט שעליו לצאת אל הדרך, להפוך למאמן חזק, כמו שנאמר לו בחלום, להכיר את צ'ימצ'אר ולהתכונן.. למה להתכונן? הוא עדיין לא יודע.
אבל הוא כן יודע שזה הולך להיות גדול.. שזה משהו מעבר לשגרה.
למרת כל המחשבות ג'ון לא הבין עד כמה חשובה המשימה שלו ושל צ'ימצ'אר.
הוא לא מבין כמה דברים תלויים בו. הוא לא ידע שהוא היחיד שיכול להציל הרבה מאוד פוקימונים מגורל אכזרי מאוד.
אבל הוא בהחלט היה נחוש בדעתו להתגבר על השנאה העצומה שפיתח כלפי הפוקימונים ולצאת אל מסע שמטרתו עדיין לא ידועה...

...

בשנת 3020, בתוך הבונקר.. אלקסוס ישב על הקרקע, עייף ומותש. ריצ'ארד בדיוק נכנס.
"אלקסוס!!" קרא ריצ'ארד "אלקסוס הכל בסדר?!"
אלקסוס התנשף בכבדות "יצרתי איתו קשר ריצ'ארד.. זה מתחיל!"
ריצ'ארד תפס את אלקסוס והביט על הקיר במעמקי האדמה, מולו ישב אלקסוס. על הקיר היו חריטות רבות, ריצ'ארד הסתכל על חריטה מסויימת, בה הופיעה אדם ולצידו חריטה של פוקימון – צ'ימצ'אר.


המשך יבוא..


פוקימונים חדשים שהופיעו בפרק:

ספוילר

צ'ימצ'אר:

תודה רבה!
חח הוא אכן מוסתר לו שם בלוגו

פרק נוסף יתפרסם מחר!
חברה אשמח לקבל תגובות נוספות..

פרק 5 – פארק הפוקימונים של איידמון

ג'ון הביט בפוקדור הכתום של צ'ימצ'אר.
"וואו.. זה היה עוצמתי..!" אמר כשחיוך על פניו.
הוא זרק מבט לחלון והבחין שכבר אור יום. "בוקר" אמר.
הוא התלבש והתארגן לקראת חזרתו למעבדה של פרופסור איידמון. הוא לקח את שתי הפוקדרים איתו וירד אל עבר המטבח. עוד לפני שירד היה קשה לא להריח את ריח הבישול של אמו. אמו הייתה שם, הכינה ארוחת בוקר.
"בוקר טוב!" צעק ג'ון בשמחה.
"ג'וני שלי! איזה הבדל מאתמול בערב אמרה מונה בוחנת את ג'ון , מחפשת את ביצת הפוקימון.
"הוא בקע אמא! זה צ'ימצ'אר!" שמח ג'ון.
מונה לא נראתה נלהבת. "אתה עדיין לא סיפרת לי מה היה אתמול אצל איידמון"
"אני לא יודע להגיד לך.. הוא די דרבן אותי להפוך למאמן פוקימונים.. והוא דיבר על אבא גם" אמר תוך כדי שהוא אוכל את החביתה שאמו הכינה לו במהירות.
"בוב? הוא הזכיר את בוב? מה הוא אמר?" נלחצה מונה.
"כלום.." החל ג'ון להגיד בזמן שבלע עוד כף "שהוא היה מאמן טוב, שהוא היה מודל חיקוי של הרבה מאמנים.. לא משהו שלא ידעתי.." אמר ג'ון מזדרז לסיים את החביתה כדי שיוכל לצאת.
"אה.." נרגעה מונה "ומה קורה עכשיו?" התעניינה.
"אני הולך שוב אל הפרופסור... ואני רוצה להספיק לצאת לדרך היום!" אמר בנחישות.
"לצאת לדרך?!" נבהלה מונה "מה זאת אומרת לצאת לדרך? לאיזו דרך?" התעצבנה.
"אמא! אני רוצה לאמן את צ'ימצ'אר ואת צ'יקוריטה.. אני רוצה להכיר את עולם הפוקימונים.. אני יודע שהעולם הזה מחכה לי.. אני מרגיש את זה וחולם על זה.." אמר ג'ון כשהוא לוגם מעט מים ואז קם והחל להתקדם לכיוון הדלת.
"ג'ון.. אני לא מסכימה לזה! איך זה נכנס לך לראש פתאום?!" התעצבנה...
ג'ון המשיך ללכת, פתח את דלת הכניסה.
"אמא, אני מצטער, אבל זה לא נתון לויכוח.. אני אחזור כמה שיותר מהר מהמעבדה.." אמר ויצא.
מונה נשארה עומדת ליד הכניסה היא נראתה והרגישה חסרת אונים.
ג'ון החל לרוץ אל עבר המעבדה של הפרופסור. הוא היה נרגש מאוד כשלפתע נתקל במישהו!
"טיפש! שים לב לאן אתה הולך!" צעקה בחורה.
ג'ון הביט בה.. היה הייתה כמעט בגובה שלו, שיערה החום היה חלק ועל ראשה סרט ורוד. היא לבשה חליפה לבנה מעותרת בפס ורוד לאורכו.
"אוי, אני כל כך מצטער! את בסדר?" שאל ג'ון בחוסר נעימות.
"הייתי בסדר! מי אתה?" שאלה הבחורה בעודה מסדרת את שיערה.
"קוראים לי ג'ון ג'ונסון.. אני גר בהמשך הרחוב ו.."
"אוי אני שונאת את אנשי אלפגוד! עיירה משעממת" אמרה בהתנשאות.
"העיירה ממש לא משעממת!" התעצבן ג'ון!
"מה שתגיד.. אתה מאמן פוקימונים?" שאלה הבחורה.
"לא.. זאת אומרת יש לי פוקימונים.. אז כן.. אבל..." התבלבל ג'ון.
"אז מסתבר שאנשי אלפגוד גם לא החלטיים.." חייכה.
"מי את?" שאל ג'ון
"קוראים לי נילי ניסטון.. אני הנכדה של פרופסור איידמון.. אתה יודע אחד האנשים החשובים בעיירה שלכם" התנשאה נילי שוב.
"כן אני מכיר אותו... הוא חבר טוב של המשפחה שלי" אמר ג'ון.
"ניסיתי לשכנע אותו שהוא טוב מדי בשביל העיירה הזאת שלכם.. אבל הוא בשלו.. עקשן.. תמיד טען שמתי שהעיירה לא תזדקק לו יותר אז הוא יעזוב.. אבל אחרי הכל אני לא מבינה מי צריך אותו כאן.. אין לכם יותר מדי מאמנים ובכלל בקושי יש באזור שלכם פוקימונים.. חוץ מכמה שדות טאורוסים שראיתי בדרך לכאן.." אמרה נילי במהירות..
"וואו את מדברת הרבה!" טען ג'ון עם חיוך ממזרי על פניו "אני בדיוק בדרך אליו עכשיו למען האמת.."
נילי נשארה עומדת מול ג'ון ולא אמרה דבר.
"את מצטרפת?" שאל ג'ון.. אך נילי לא ענתה.. "נעלבת ממה שאמרתי?" שאל ג'ון..
"אני לא נעלבת מאנשים כמוך!" אמרה נילי בכעס.
"אוקיי... אז היה נעים להכיר נילי.. נילי נכון?" אמר ג'ון בחיוך אך זכה לקבל מנילי פנים זועפות.
ג'ון המשיך לחייך והתרחק לאט.. הוא המשיך בדרכו למעבדה של פרופסור איידמון.
...
בנתיים בביתו של ג'ון. מונה עלתה לעליית הגג.. הכל היה מאובק, חפצים נאספו בערימות.. נראה כאילו איש לא ביקר שם שנים. היא הסתכלה סביב וניסתה להזכר איפה נמצא מה שהיא מחפשת..
לפתע ארונית ישנה משכה את עינייה. היא ניגשה אליה ופתחה בכוח את דלתות הארונית הישנה. בפנים היו מונחים ארגזים רבים וקופסאות. בין כל ערימות הארגזים היא הבחינה בתיבה קטנה, אותה חיפשה, היא משכה אותה מבין כל ערימות הארגזים שהעלו אבק.
היא לקחה איתה את התיבה לחדרה.
"כל כל הרבה זמן.." אמרה טרם פתחה את התיבה. היא נשפה על התיבה כדי לנקות שאריות אבק.
ופתחה אותה בעדינות.. בתוך התיבה הזהובה היו כמה תמונות ודפים.
היא הוציאה תמונה אחת של ג'ון בתור תינוק, תמונה נוספת שלה ושל בובי, תמונה אחרת של בובי עם הפוקימונים שלו. היא הביטה בתמונות וענייה התמלאו בדמעות.. לאחר מכן היא הביטה באחד הדפים שהיו בתיבה.. עליו היה כתוב "תשמרי עליו מהפוקימונים"...
היא הביטה היטב בנייר ואז פרצה בבכי..
...
ג'ון הגיע למעבדה של פרופסור איידמון. הפעם הוא הרגיש יותר בנוח להכנס אל המעבדה.
כשהדלתות נפתחו נבהל לפתע שראה את אמפרוס מולו.
"אמפ אמפרוס!" ברך אותו רמפרוס.
"אמפרוס... נבהלתי!" הכריז ג'ון.
אמפרוס עמד זקוף ונראה ידידותי במיוחד. קצה זנבו היה מואר.
"אני רואה שפגשת את אמפרוס ג'ון" אמר לפתע פרופסור איידמון הגיח למבואת המעבדה.
"כן.. קצת הלחיץ אותי..." הודה ג'ון.
"אמפרוסים הם סוג פוקימונים מאוד ידידותי, במיוחד האמפרוס הזה. הוא מאומן היטב. הוא העוזר הנאמן ביותר שהעסקתי.. וגם התמורה שהוא דורש לא גבוהה במיוחד.. הרבה אהבה!" אמר הפרופסור בנימה הרשמית שלו.
"אמפרוס אמפרוס" אמר אמפרוס בזמן שהביט בפרופסור איידמון.
"אתה צודק אמפרוס לא עשיתי בינכם הכרות רשמית עדיין. זהו ג'ון ג'ונסון המפורסם"
"אמפרוס!" קרה אמפרוס וקד לעבר ג'ון.
"נעים מאוד אמפרוס" אמר ג'ון והצליח, למרות הבהלה, להעלות חיוך על פניו.
"אז אני מבין שצ'ימצ'אר בקע כבר" אמר הפרופסור עם החיוך המיסתורי והרגיל שלו.
"איך אתה יודע שזה צ'ימצ'אר?" שאל ג'ון בפליאה והחל לחוש שוב את המסתוריות והבלבול שחש בביקורו הקודם במעבדה.
"לא בכדי זכיתי בתואר פרופסור פוקימונים ג'ון!" הצהיר איידמון "בוא אחריי ג'ון..." אמר והחל ללכת.
ג'ון המבולבל חלף על פני אמפרוס המחוייך והחל ללכת אחרי הפרופסור. הם חלפו על פני המעלית השקופה שניצבה במרכז החלל העגול של המעבדה והמשיכו אל עבר מסדרון ארוך שבסופו דלת גדולה.
"אתה מוכן ג'ון?" שאל הפרופסור עם אותו חיוך מיסתורי.
"מוכן למה פרופסור?" הסתקרן...
פרופסור איידמון המשיך לחייך הקיש קוד בקודן ליד הדלת, ואז היא נפתחה. אור השמש פרץ אל המסדרון ולעיניו של ג'ון התגלה החלק האחורי של המעבדה. מדשאות עצומות מלאות בפוקימונים.
"וואו!" אמר ג'ון בזמן שעמד בפתח הדלת. פרופסור איידמון החל להתקדם, נעצר הסתובב וראה את פניו ההמומות של ג'ון.. "קדימה ג'ון.. אני אעשה לך סקירה מהירה על עולם הפוקימונים..." אמר הפרופסור.
ג'ון שהיה מופתע מנוף המרהיב, והיופי של הפוקימונים הרבים ששהו שם, הכריח את עצמו ללכת אחרי הפרופסור.
"אני מכנה את האזור הזה של המעבדה, פארק הפוקימונים הקטן שלי.." אמר בגאווה פרופסור איידמון.
"כל הפוקימונים האלה שלך פרופסור?" שאל ג'ון בפליאה, ממשיך להתבונן בעשרות סוגי הפוקימונים שראה.
"לא כולם שלי, אך כולם תחת אחריותי. חלק מהפוקימונים שייכים למאמנים מהעיירה שלנו. הם מעבירים אותם אליי כשהם תופסים יותר מדי פוקימונים ואין באפשרותם לדאוג לכולם.אז אני מטפל בהם.. וברגע שהם צריכים אותך אני שולח להם אותם. וכן.. חלק מהפוקימונים הם שלי" הסביר איידמון בזמן שהם ממשיכים ללכת ברחבה העצומה.
"אני יודע שבניגוד למאמנים אחרים, יש לך ידע רב על פוקימונים. אבל הוא תיאורטי בלבד. אני יודע שמאז המקרה של אביך לא התקרבת לפוקימונים.. התרחקת מהם ובעיירה הזאת זה לא מעשה קשה כל כך.."
"נכון פרופסור. אבל לפני כמה ימים, בלילה שמצאתי את הביצת הפוקימון בכניסה לבית שלי, ויחד עם כל החלומות שאני חולם.." החל ג'ון להגיד..
"איזה חלומות אתה חולם ג'ון?"
"אני מרגיש שמישהו מדבר איתי דרך החלום.. שמישהו צריך את העזרה שלי.. שאני הנבחר.. אבל אני לא יודע למה נבחרתי.." אמר ג'ון בעוד משב הרוח מפזר את שיערו החום והארוך.
"אני מאמין בך ג'ון" אמר הפרופסור.
"אתה לא חושב שאני מדמיין את הכל נכון? אתה לא חושב שצ'ימצ'אר הוא צירוף מקרים.. נכון?" רצה ג'ון לקבל אישור..
"אני יודע שלא ג'ון.. צ'ימצ'אר שלך הוא פוקימון מיוחד.. הוא לא כמו כל צ'ימצ'אר.. זיהיתי את זה עוד כשהבאת לי את הביצה" אמר הפרופסור וכל זאת בלי לראות את צ'ימצ'אר.
"פרופסור מה אני אמור לעשות? מאיפה אני אמור להתחיל?" שאל ג'ון בתקווה לקבל תשובה הגיונית.
"מההתחלה.." ענה לו הפרופסור בזמן שהם נעצרו ליד חלק הררי באזור הפארק.
לפתע הפרופסור שרק. ג'ון תהה למי הוא שרק.. לא עברו יותר ממספר שניות ולפתע יצא מבין הסלעים אל עבר השמיים פוקימון כתום וענק.. צ'אריזרד!
"וואו!" אמר ג'ון.
צ'אריזרד התעופף בעביר.. ירק כמה להבות אש מפיו ונחת ליד פרופסור איידמון וג'ון. הוא התקרב לג'ון, בחן, בדק ואז צווח "צ'אאררר!" ג'ון נבהל.
"אל תבהל" החל הפרופסור להסביר.. "הוא מכיר אותך ג'ון.. הצ'אריזרד הזה היה הפוקימון הראשון שאביך קיבל בצעירותו. הוא היה צ'ארמנדר כשהוא קיבל אותו. אני זוכר את היום הזה..." אמר איידמון.
"זה הצ'אריזרד של אבא שלי..." אמר שוב ג'ון ואז התקרב אל צ'אריזרד והניח את ידו על גופו.
"צ'אררר" נאנח צ'אריזרד.. אנחת התרגשות.
ג'ון חייך. המפגש עם צ'אריזרד היה ללא ספק הכרחי עבורו! הוא הבין שהוא לא רק מרגיש צורך לצאת למסע. הוא הבין שהוא גם רוצה בזה!

המשך יבוא...