רק איש מת
הוא צלע ביער. עיניו דומעות דמעות אדומות, מטונפות בדם חי אדמדם. חולצתו הלבנה מוכתמת בדם,
ספק דמו ספק דמה. פניו וידיו מלאות בבוץ שחור הנרטב מדמעותיו. רגלו פצועה, צולעת, והוא הלך
מחבק את ביטנו. קול של ינשוף חתך את השקט הלילה בעומק היער והרעיד את האוויר אך הוא לא שם
לב אליו, איכפת לו רק מכאבו הפרטי. "תעזרי לי.." הוא צועק ומקיא דם, "תעזרי לי..." הוא ממלמל
בקושי וקורס ליד עץ קרוב.
מכנסיו קרועות, שערו פרוע ועיניו הכחולות דומעות על בגדיו. הוא שמט את ידיו לצדדיו והפצע נגלה
לפניו, פצע עמוק שפגע עמוקות בבטנו. פצעו הפסיק לדמם והותיר את בעליו עם הכאב ומחשבותיו.
"תעזרי לי..." הוא ממלמל שוב אך אין קול ואין עונה.
'אילו רק ויתרתי,' חשב לעצמו, 'לא הייתי מאבד אותה.'
לא מזמן רק מצא אותה, ומאז לא יכלו להיפרד. אהובת נפשו. התאומה הרוחנית שלו. במשך ימים שלמים,
שבועות, חודשים הם היו ביחד. עד שהוא הגיע.
הוא דרש אותה בטענה שהיא שלו. היא לא רצתה אבל הוא חשש לחייה. הוא היה מוכן לוותר עליה, הכול
כדי שהם ישרדו, גם אם הם לא היו ביחד. אבל זה היה מאחור מידי, היא כבר הפכה לחלק ממנו. היא
שכנעה אותו לא לוותר, שהיא שלו ולא של אחר. הוא הודיע שלא יוותר לעולם, עד שימות.
הוא מצא אותם מטיילים ביער. הקרב כבר הוכרע מראש. ברגע אחד הוא חש את הכאב בבטנו והוא נפל
על ברכיו. הוא שמע צעקה שלא זיהה של מי הייתה והתעלף. כשהתעורר כמה רגעים לאחר מכן הוא היה
ביער, לבדו. היא כבר לא הייתה שם.
הוא נאנק בכאב ותפס שוב בבטנו. ראשו נשמט לאחור והוא צנח לשמאלו. 'לו רק לא התעקשתי,' חשב
לעצמו. 'הייתי מציל אותה ואותי. עקשנים הם טיפשים, וטיפשים סופם למות. חשבתי להתעקש ולזכות
אבל בסופו של דבר, אני רק איש מת...'
"רק איש מת..." הוא צעק וצעקתו פילחה את היער. "רק איש מת.." קולו נדם.
קטע חדש...
לא משהו...
XD