נושא: תחרות הקטעים הקצרים v2.0 - ספריית הקטעים

תחרות הקטעים הקצרים v2.0 - ספריית הקטעים

אחרי כל סיבוב בתחרות, כדי שנוכל למצוא את הקטעים שהשתתפו
אני אשים כאן את כל הקטעים שהוגשו, גם באיחור. הנושא יהיה
נעול ורק אני אגיב פה.

מקרא צבעים
שחור - לא הוכרע
כתום - תיקו
אדום - הפסיד
ירוק - ניצח

ארכיון הקטעים לפי סיבובים
סיבוב 1

סיבוב 1

התמונה לסיבוב מס' 1

יש לכתוב קטעים ולהגיש בה"פ עד ל10.3 בשעה 20:30

רשימת באטלים לסיבוב מס' 1
רז - עמית
ניר - ליעד
אמיר - אלירן (אמיר ניצח! טכני)
דן - תום (תיקו טכני. אף אחד לא מקבל נקודות.)

הקטעים של סיבוב מס' 1

ניר - ליצני הבושה

הנה הם היו, אותם יצורים מרושעים.
הם ניסו להרוויח קצת כסף מריקודים ובידור ברחוב, ברגע שראיתי אותם כעס זרם בי.
כיום אני בן שבע, שנתיים לאחר המקרה...
כשהייתי בן חמש ביקרתי בקרקס ביחד עם אמי ואבי, התיישבנו במקומות שלנו ממש קרוב לבמה, האורות חשכו באולם ורק על הבמה דלקו פנסים. לפתע כמעט משום מקום הם הגיעו, שלושה ליצנים קיפצצו על הבמה וזרקו אחד על השני עוגות קצפת, צחקתי, נהנתי והייתי מאושר מהמופע עד שהגיע הקטע שבו הם משלבים את הקהל במופע, הרמתי את היד ישר כאשר שמעתי אותם שואלים מי מוכן לבוא להשתתף איתם.
הם החליטו לבחור בי ובאבי שבא איתי והחזיק לי את היד, לא הבנתי מה קורה... הם התחילו לרקוד סביבי ולקחו את אבי אחורה ושנינו צחקנו בקול גדול, אחד מהם ניגש אלי והתחיל לרקוד איתי ואז זה קרה... הוא העמיד אותי במקום וביקש ממני לעצום את עיני, עשיתי זאת כמובן מכיוון שחשבתי שהוא הולך לזרוק אותי על טרמפולינה ביחד עם אבי או לתת לי לנהוג ברכב הקטן שלהם אך זה לא היה זה.
ספלאש! עוגת קצפת ישר בפני! נבהלתי, ניגבתי מהר בחולצתי וראיתי את אבי ואת כל הקהל צוחק בקול...עלי. הרגשתי מה זאת השפלה אמיתית, הרגשתי בושה וכאב פנימי.
אני זוכר את המקרה כאילו זה היה אתמול. והיום הנה הם שבו לקראתי. שני ליצנים עם מסכות שחורות מבדרים את קהל ההולכים ושבים ברחוב.
ידעתי, ידעתי שהם באים רק בשבילי, רק בכדי להשפיל אותי שוב! אך הפעם זה יהיה הפוך...היום הם הולכים להרגיש מהו כאב אמיתי...

------

ליעד - המוקיונים

אין לדעת מה נכנס בהם. בשניים האלה, אשר עמדו בסמטה האדומה, עם הבתים האדומים באותה השעה.
סתם, סתם עמדו שם, עוטים מסכות, עוטים תחפושות, כבנשף.
סביר להניח שעשו זאת בשביל פרנסה, דוד השמן טען כי "עשו זאת בשביל להאכיל את הילדים בבית", אך אני סבור, כי לשני מוקיונים שכאלו, לא יהיו ילדים.
וכאשר עמדתי שם, בסמטה האדומה, והבטתי בשני הלצנים הללו, אשר עשו את כל המעשה בלי לפצות את פיהם, בלי להוציא הגה, הירהרתי במחשבתי,
למה דווקא כאן? ביום שכזה, חם, לח, בלי עננים בשמים, יום שבו השמש שורפות את העור הלבן של הילדים התמימים המשחקים בחצר.
ואני, כבר כמעט בן 12, צפיתי במתרחש, וידעתי, ידעתי שמשהו שגוי.
שני הלצנים הפריחו בועות והסבו אושר וששון בקרב הילדים שעמדו וצפו, ניתן היה להקשיב לדממה הרועשת.
הבחנתי ברכב אשר הוריד את שני המוקיונים בפתח הסמטה, בשכונת העוני הזו, הסתכלתי על שני הבחורים העומדים וממתינים עד ש"ההופעה" תסתיים.
האחד לובש חליפה שחורה, עם שני עגילים ושרשרת זהב, מעשן סיגר עם משקפי שמש שחורות בעוד השני כאילו חושש מדבר מה, עם עגלי זיעה על פניו לא מסיר את עיניו משני הלצנים.
החלטתי להניח למעוררי החשד הללו, כך הצטרפתי לשמחה.
הלצנים הסבירו, שאחרי שיסיימו להפריח את הבועות, יחלקו לכולנו הפתעות, ברגע זה הפכתי תמים, מפעת העובדה שאני רק ילד, ילד שמטרתו בחיים היא האושר.
וכצפוי, הרגע המיועד הגיע, הגיע הזמן לחלק מתנות, הפעם הראשונה שהמוקיונים הללו דיברו, הבנתי מה שאמרו, הרי אני ספרדי אבל הבחנתי במבטא מוזר -קולומביאני.
הלצנים הסבירו לנו שמה שהם הולכים לחלק לנו זוהי "אבקת קסמים".
נטלנו מידיהם את שקי ההפתעה ולפני שכל ילד קיבל את המבוקש, הלצנים הסבירו לנו שהם הביאו את המתנה הזאת מ"ארץ הילדים" ושלהורים אסור לראות אותה.
הם הסבירו שמה שצריך לעשות זה להחביא את השק בבית, בלי לפתוח כמובן, ולהחזירו בדיוק בעוד תריסר ימים, למקום הזה, לנקודת המפגש הזו, אז ואך ורק אז, הקסם יתגשם.
כחזרתי הביתה, החבאתי את השק, דחסתי אותו בארון הבגדים הישן שאף אחד מעולם לא פתח.
והאמנתי, כי הרי אני ילד, תמים.

------

עמית

ליצנים גדולים ,קטנים מכל הגדלים- מתעתעים בי,מובילים אותי למבוי סתום של מחשבות שונות . הפניהם לבנים עם כתם שחור או שמע מסכה לבנה על פרצוף מסתורי לא נודע ?
בועה או שמע מטריה? את זה לא אדע עד אשר התמונה תחשף , העיניים שלי מסתכלות ומנסות לפענח את הצופן המוסתר בתמונה .בגדים כבדים הנראים רכים ככותנה בשדה פורח בצבעים שונים שמוסיפים לבלבול .

------

אמיר

הם היו שניים.
הם עמדו באמצע של בלוק בניינים צפוף שאפשר היה לכנס אליו רק מרווח צר בין שני בניינים.
הם לבשו חליפות שחורות שעליהן היו קישוטי תחרה סגולים ובולטים ומסכות לבנות לגמרי.
הם נראו זהים לגמרי מלבד כובעם. לאחד היה כובע מפואר יותר.
אף לא חלקיק מעורם היה חשוף.
הם התחילו במופע שלהם אחרי שחשבו שמספיק קהל הגיע בשביל מופע רחוב מוצלח.
סביבם התקהלה קבוצה לא קטנה של אנשים שהתעלו מפעולותיהם הססגוניות, ואף כי הדבר לא היה צפוי, המקום היה מואר היטב, והיה מקום מושלם בצורה חשודה לכזה מופע מרהיב.
הם הציגו עצמם כקוסם ושולייתו, וקולם נשמע זהה לגמרי כשדיברו באותו קצב בדיוק. הקהל כבר התלהב מהתיאום המושלם.
האחד שהציג עצמו כקוסם בעל הכובע המפואר שלף דבר קטן ועגלגל שנצנץ בשמש בצבעים שונים. בועה.
לפתע החלה הבועה לגדול באופן משונה. הקהל עצר נשימתו כשהבועה גדלה בתוך פחות ממחצית הדקה לגודל המספיק כדי להכיל בתוכו ילד נמוך למדי, ועוד המשיכה לגדול-
עד שהקוסם מעך וכיווץ את הבועה לגודלה הרגיל כשמסכתו הלבנה מסתירה את מבטו הערמומי.
ולפתע הבועה התפוצצה.
הקהל צחק. 'פאשלה כבר על הטריק הראשון'? שאל אדם אחד גבוה למדי.
הקוסם שלף את הבועה משרוולו. הפעם בגודלה המקורי. צוחק מי שצוחק אחרון.
והם עבור לטריק הבא-הפעם היה תור השוליה להשתמש בקסם. השוליה שלף מכובעו הפשוט משקה אלכוהולי רגיל ושתה לפחות מחצית ממנו. אדם אחד צחקק בקהל.
לפתע החל השוליה נושף אש. הקהל הנדהם מחא כפיים רק אחרי תום הבהלה הקצרה.
השוליה החל מסתובב סביב עצוב ונושף אש תוך כדי, דבר שיצר מין מעגל אש מדהים סביבו. הקהל הביט במחזה בעיניים תמוהות. אף לא איש אחד העז לזלזל עוד במופע הרחוב.
שוב תורו של הקוסם, ונראה היה כי הוא כועס ששולייתו התעלה אליו.
אך לא עוד.
הוא שלף בועה נוספת מכיסו; נדמה היה כי כמה מהאנשים שבקהל התאכזבו משהו.
הוא אכל את הבועה.
ולפתע החל השוליה לשהק- לשהק בועות.
הו התחיל בשיהוק חלש שגרר בועונת קטנה. השיהוקים גברו והבועות גדול בהדרגה עד שהשיא היה כשהאדם במסכה עם הכובע הפשוט שיהק בועה בגודל של אדם צעיר.
ואז הוא מיהר לשלוף את בקבוקו והחל גומע כל טיפה וטיפה ממנו;
והוא הפסיק לשהק.
אבל אז הקוסם החל מתעטש; והוא התעטש להבות קטנות.
והוא המשיך והמשיך להתעטש ולפלוט להבות עד שנשף להבה בגובהו של סוס נמוך.
ואז הוא שלף בועה נוספת ופשוט "כלא" את אפו בתוכה. כשהתעטש להבה נוספת התנפחה הבועה, והלהבה נכלאה בה בו ברגע ניתק הקוסם את הבועה מאפו.
הקהל היה נדהם. איך דבר כזה אפשרי בכלל?! אף אחד כבר לא שם לב בכלל לקוסם שעיטושיו חדלו.
כולם חיכו בציפייה לשלב הבא במופע.
וזה קרה כשהתפוצצה הבועה הגדולה והשתחררה הלהבה לאוויר. והיא פשוט עלתה מעלה מעלה, ונעלמה בהרף עין כלא הייתה.
הקהל מחא כפיים. מופע הרחוב המיסתורי תם לו.

------

רז

יום שטוף שמש ברחובות. הבניינים היו אדומים כאפרסק, אמנם כי היו ישנם בניינים עלובים וחסרי צבע. באותו הזמן, ראיתי שתי נשים בלבוש מצחיק ומגוחך. הם לבשו מסכות לבנות על פרצופם, מגוכחות ביותר. בגדם הייה שחור כעורב בליל, וקרוב לצוואריהן היו שכבות עבות של בד סגלגל, וכך גם בסוף שרוולן. מחובר לשכבות הבד של שרוולן, הייתה מטפחת שקופה, והם הנידו את ידיהם בצורה מוזרה ומעוררת לעג. על אחת מן הנשים, הייתה על יד שמאל, על הקמיצה, טבעת זהובה. הכובע שעל הנשים היו מגוחך עוד יותר. לפתע... בועה ריחפה באוויר, אלומות השמש פגעו בבועה ונשברו... מגוון צבעים ססגוניים התפשטו אל כל עבר על הבועה...

------

דן

זוג ליצנים הילך ברחובות, לבושים שחור כלילה, חוץ מצווארוניהם ועוד פריט אחד: המסכה שלהם, שמכיוון שהייתה לבנה בלטה מאוד על פרצופיהם, מראם נראה לי מרושע מסיבה נעלמת כל שהיא. הם החזיקו בועה ענקית וססגונית, השני סתם החזיק בידו והחל רוקד, מדי פעם מביא איזשהו ממתק לילד קטן וחמוד שיצא מהפעוטון. כולם שמחים וצוהלים אך אני לא הייתי ככולם. הרגשתי שהליצנים האלה עוקבים אחרי, משום מה. המראה מסביב היה קודר והייתה תחושה שהוא מכביד משהוא. המשכתי ללכת לכיוון הבית שלי, הליצנים סוגרים את הפער מאחורי. כשהגעתי לדלת בניין המגורים של משפחתי שמעתי קולות דיבור שהיו זרים לאוזני. הסתובבתי, מסוקרן מאוד לאחר כל האירועים האחרונים.
כשהסתובבתי ראיתי את אחד הליצנים מדבר אל מישהו שהגיע כאילו יש מאין, לא היה לו פרצוף מרושע והוא לא היה נראה מאוים. לא ידעתי לפרש זאת- חשבתי שהם פושעים, והיה מוזר בעיני שנראה שהם עובדים ביחד. מאחר שאותו אדם לא חלף על פני, לא ראיתיו מאחורי, וברחוב שלנו לא היו פניות לרחובות אחרים היה כל זה תעלומה בעיני. לפתע שמתי לב לעוד דמות שעד עתה לא שמתי לב אליה-פועל בניין לא מוכר שהיה לידי כל הדרך, אך מכיוון שהתעסקתי בליצנים לא שמתי לב אליו. הוא נראה כמתגנב, הוא נע בשקט אך במהירות. הליצנים והאדם האחר הפסיקו את שיחתם, האדם ששוחח עם הליצנים הוציא משהו שנראה לי כמו פלאפון או ווקי טוקי ודיבר לתוכו. בין רגע מכל צד של הרחוב סגרו ניידות משטרה. נבהלתי מאוד בהתחלה, אבל התחלתי לנתח את האירועים: ' ברגע שהאדם ששוחח עם הליצנים ראה את האדם המתגנב הזמין ניידות, אז אם כן לא אני בסכנה' חשבתי ונרגעתי. הכניסו את האדם לתוך אחת מן הניידות. הרגשתי יד מאחורי והסתובבתי. נבהלתי כי האדם שראיתי לפני היה הליצן המרקד. הוא אמר לי: "הכל בסדר, נבהלת מפנינו?", כנראה שראה את מבטיי המבוהלים, הסמקתי וזו הייתה שתשובה בהחלט מספקת. הוא שוב דיבר: "אני ורעי "הליצנים", בלשים של המשטרה, עקבנו אחרי פועל הבניין שעל פי עדויות מספקות נמצא כאחראי על שדידות הבנקים הסדרתיות שהחלו פורצות לאחרונה, בטח קראת על כך בעיתון, נכון?" חייך אליי. הנהנתי ולאחר מכן אמרתי שאני צריך לחזור לביתי הוא נפרד מעלי יפה מאוד, מבולבל ותשוש עליתי לביתי, לספר את היום שהיה לי היום למשפחתי.

------

סה"כ 6 קטעים.